בפני בקשה להישפט באיחור מכח סעיף 230 ל-חסד"פ [נוסח משולב].

המדובר בדו"ח על עבירה לפי תקנה 28 (ב) לתקנות התעבורה שמספרו: 4114619645.

לטענת המבקש, הוא לא ידע על קיום ה-דו"ח עד שפנה למשרד הרישוי לבירור בעניין רשיון הנהיגה שלו.

המבקש כופר בעבירה ולשיטתו לא קיבל את ה-דו"ח לידו ולא חתם עליו, כפי שנמסר ממשטרת ישראל.

עוד טען המבקש – כי לו ידע על ה-דו"ח, היה דואג להגיש את הבקשה להישפט במועד.

ב"כ המשיבה הביעה התנגדותה לבקשה מהטעם שהמבקש קיבל את ה-דו"ח לידיו וסירב לחתום.

כמו כן, המבקש זוהה באמצעות רשיון נהיגה ותמונה ובאמצעות המסוף.

כמו כן, היו למבקש 90 ימים בהם יכול להגיש בקשה להישפט, אולם הוא בחר להגיש את הבקשה כעבור כ-8 חודשים מיום ביצוע העבירה.

לאחר עיון בבקשה ונימוקיה, מצאתי כי המבקש לא נתן טעם מוצדק להגשת הבקשה באיחור. יתרה מזאת, טענת המבקש לפיה, מעולם לא קיבל את ה-דו"ח ולא חתם עליו – הינה חסרת שחר היות שזוהה על ידי השוטר ואף סירב לחתום על הדו"ח ואם לא די בכך – ציין המבקש בתגובתו לדו"ח: "הייתי חייב לדבר, בא לי שיחה פתאום" - בכך למעשה אישר כי ביצע את המיוחס לו.

מדובר ב-דו"ח ברירת משפט כאשר למבקש היו 90 ימים להגשת בקשה זו והוא הגישה כעבור זמן רב של כ-8 חודשים. מה עוד, שמלבד אמירה סתמית של המבקש לפיה, לא ביצע את העבירה לא הראה כל אסמכתא או ראיה לביסוס טענותיו וטענותיו נסתרו על ידי ב"כ המשיבה.

נוכח כל המובא לעיל, סבור אני כי לא יגרם למבקש כל עיוות דין בדחיית בקשתו.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

הודעה תימסר לצדדים.

ניתנה היום, י"ז כסלו תשע"ח, 05 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.