רקע

1. בפני תביעה שטרית, ע"ס 10,000 ₪ (קרן), במסגרתה הוגשו לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 509362-02-16) שני שיקים שמשכה הנתבעת לטובת התובע, ע"ס 5,000 ₪ כל אחד, לזמ"פ ביוני ובאוגוסט 2015. השיקים, שנמסרו במסגרת הסכם שכירות, חוללו לאחר שבוטלו ע"י הנתבעת (אחד גם מסיבת העדר כיסוי), והנתבעת הגישה התנגדות לביצועם, ורשות להתגונן ניתנה בהסכמה.

הגרסאות על פי התצהירים

2. הנתבעת: עפ"י האמור בתצהיר הנתבעת שתמך בהתנגדות, היא שכרה מהתובע יחידת דיור תמורת דמי שכירות של 2,500 ₪ בחודש, החל מיום 8.2.2015, ומסרה שיקים חודשיים (חוץ מתשלום ראשון במזומן). השיקים לחודשים מרץ-מאי הוחזרו לה, חודש בחודשו, כנגד תשלום מזומן. עד אותו שלב לא נחתם הסכם שכירות, בשל ליקויים בדירה שהתובע הבטיח לתקן. ההבטחות לא קוימו, ויכוחים התגלעו, ובסופו של דבר, במאי 2015, סוכם על קיצור תקופת השכירות.

3. הנתבעת עזבה את המושכר ביום 5.6.2015, ובו ביום נכנס שוכר חדש במקומה. התובע אמור היה להחזיר את השיקים הנוספים שברשותו, אך לא עשה כן, ואת שיחות הטלפון שביניהם באותו שלב הקליטה הנתבעת. תמלולים מתורגמים הוגשו במצורף להתנגדות.

4. יוער לגבי תמלילים אלה, שהתובע התנגד (בישיבת ההוכחות) להגשתם, בהעדר ההקלטות עצמן, ונראה על פני הדברים כי הדין עמו, אם כי אין צורך בהכרעה בסוגיה זו, שכן לא שימשו בסיס לקביעות שבפסק-הדין.

5. התובע: התובע הגיש תצהיר עדות ראשית, בו הסביר כי הוא מיופה כוחו של בעל הדירה, וטען כי אכן השכיר את הדירה לנתבעת, במועד האמור, ולתקופה של שנה (כאשר במפורש הוסכם שהדירה לא תושכר לתקופה קצרה יותר), וכי אף התבקש לבצע תיקון נקודתי, אותו לטענתו אכן ביצע, ואף ביצע איטום מחדש של הגג, למרות שלא התחייב לעשות כן.

6. הוא אישר כי השיקים הראשונים הוחלפו תמורת מזומן, אולם טען כי ההסכם לא נחתם שכן הנתבעת התחמקה מלחתום עליו, ולא משום סיבה אחרת. כשביקשה לעזוב מוקדם, הוא סרב, אולם לאחר מכן נתרצה, וסיכם איתה שתוכל לעזוב את הדירה מוקדם, אם תשלם חודשיים נוספים של שכירות, כפיצוי. הם נדברו להיפגש למחרת היום, והוא הגיע לפגישה עם השיקים המעותדים בידיו, לשם החזרתם, אלא שאז היא החלה להתחמק מתשלום, ולבסוף סרבה לשלם את הפיצוי המוסכם. הוא הבהיר לה, כי אם לא תשלם אותו – הרי שהיא מחויבת על פי ההסכם המקורי, ובשלב זה נפרדו דרכיהם. הוא צרף לתצהיר מסמך הנושא כותרת "נספח להסכם" ב-2 עותקים – עותק בעברית, מודפס, ועותק ברוסית, בכתב יד. שניהם אינם חתומים.

העדויות

7. שני בעלי הדין נחקרו בישיבת ההוכחות.

8. התובע התקשה לתת הסבר משכנע לשתיקתו בנוגע למועד כניסת הדייר שהחליף את הנתבעת, אך טען כי הדבר לא היה בו ביום, אלא לאחר זמן לא רב; הוא גם התקשה לזכור כמה שיקים נותרו בידיו, והתקשה להסביר מדוע הגיש לביצוע שיקים בסך 10,000 ₪ במצטבר, כשגם לטענתו הפיצוי המוסכם היה חודשיים שכירות, דהיינו: 5,000 ₪.

9. עוד סיפר, כי כאשר משולמים דמי השכירות במזומן הוא מעביר את הכסף לחשבונו של בעל הדירה, וכשהם משולמים בשיקים הוא מפקיד את השיקים לחשבונו (של התובע) ומעביר מזומן לחשבונו של בעל הדירה.

10. הוא עמד על כך שמצב הדירה כשנכנסה הנתבעת היה טוב, ולכל היותר היה כתם צהוב לא גדול, שמקורו בנזילה ישנה. לדבריו, תיקן את הכתם בצביעה.

11. הנתבעת סיפרה, שאת הצביעה ביצע התובע רק בחודש מאי, לאחר 3 חודשים בהם התגוררה במושכר. לדבריה, צילמה אותו בעבודתו, והיא יודעת את התאריך בשל תאריך התמונות הדיגיטליות (שלא הוגשו לתיק).

12 היא לא נתנה הסבר לכך שבשיחתה עם התובע, אותה הקליטה ביודעין, לא טרחה לציין כי היא עוזבת בשל ליקויים במושכר. היא אישרה, כי עזבה לדירתה הקודמת, שהתפנתה, אך טענה כי התפנות אותה דירה לא היתה הסיבה לעזיבת המושכר.

13. היא הכחישה כי סוכם על פיצויים של דמי שכירות לחודשיים, וטענה כי היא זו שהציעה פיצוי, אולם עבור חודש אחד בלבד, ואילו התובע סירב ודרש חודשיים, הצעה שלא התקבלה על ידה.

דיון - פתיח

14. הצדדים סיכמו טענותיהם ולא חידשו: התובע התמקד בהיות התביעה על פי עילה שטרית, ובזכאותו לפיצוי עקב הפרת ההסכם, ואילו הנתבעת התמקדה בהעדר נזק עקב קיום שוכר חלופי.

15. מדובר אמנם בתביעה שטרית, כפי שטען התובע, אולם לא זו בלבד שהפסיקה מכירה באפשרות העלאת טענות הגנה מתחום החוזים בין צדדים קרובים לשטר, אלא שבמקרה זה עסקת היסוד ידועה, ברורה, אינה במחלוקת (בעיקרה), וברור שאם על פי עסקת היסוד אין הנתבעת חייבת לשלם לתובע דבר – כי אז היא אינה חייבת לשלם לו דבר גם כשהוא במעמד אוחז בשיקים.

16. נקודה נוספת שיש להידרש אליה, הגם שהצדדים עצמם לא התייחסו אליה, היא מעמדו של התובע, כמי שאינו צד לעסקת היסוד, אלא שלוח בלבד. לתובע, למעשה, אין זכות עצמאית על פי עסקת היסוד, כלל, וכל מעמדו כתובע נובע מאחיזתו בשיקים; שכן, אם היתה מוגשת תביעה חוזית, היה התובע אמור להיות בעל הדירה (באמצעות התובע הנוכחי), ולא שלוחו. אמנם, על פי הפסיקה, די באחיזתו בשיקים כדי לאפשר לו לתבוע על פיהם, אולם נראה בבירור, כי מחד גיסא, כל טענת הגנה שיש לנתבעת על פי עסקת היסוד ניתנת להעלאה גם נגד התובע, שכן כוחו אינו יכול להיות יפה יותר מכוחו של השולח; אך מאידך גיסא, ואף למעלה מכך: ככל שטענת הזכות להיפרע על פי השיקים תידחה, אין לתובע כל זכות חליפית על פי עילה אחרת כלשהי הנובעת מהסכם השכירות.

17. ונקודה אחרונה שיש להזכיר היא, כי לבד מכך שלא עלה בידי התובע להסביר מדוע הגיש לביצוע שיקים ע"ס 10,000 ₪, כאשר לפי גרסתו הסכום שיש לשלם הוא או 5,000 ₪ (פיצוי מוסכם לטענתו), או 20,000 ₪ (יתרת דמי השכירות לשנת השכירות, עבור 8 חודשים), הרי שגם לא הוברר לאורך ההליך כולו מדוע השיקים הם ע"ס 5,000 ₪ כל אחד, למרות שנטען כי נמסרו שיקים מראש עבור דמי השכירות, לזמן פרעון מדי חודש בחודשו, והשיקים אמורים היו אפוא להיות ע"ס 2,500 ₪ כל אחד. לא נותר אלא להסיק, כי למרות טענות הצדדים, נמסרו בפועל שיקים עבור כל חודשיים מראש, אולי לכל התקופה ואולי רק לחלקה. מכל מקום, בהעדר כל טענה אחרת בעניין, לא נותר אלא להניח, כי השיקים שהוגשו לביצוע נמסרו עבור דמי שכירות.

דיון והכרעה

18. ברי, מחד גיסא, כי אם עזבה הנתבעת את המושכר בהסכמה, הנובעת מהפרת ההסכם על ידי התובע (בכך שלא תיקן את הטעון תיקון), כטענתה, ובלא שסוכם בפועל על פיצוי כלשהו, הרי שאין היא חייבת לשלם דבר לאיש. אולם, לא שוכנעתי מחומר הראיות שהציגה הנתבעת, כי היא עזבה בנסיבות כאלה, של הסכמה הנובעת מהפרה.

19. מאידך גיסא, אם עזיבתה את המושכר היתה, בפועל, הפרה מצדה של ההסכם, הרי שתוצאת הפרה זו היא חיובה לפצות את הצד השני להסכם על נזק שנגרם לו, אם נגרם לו, או לשלם לו פיצוי מוסכם, אם הוסכם.

20. הנתבעת טענה, ויש לקבוע כי התובע בפועל אישר בעדותו את טענתה, כי לא נגרם למשכיר (בעל הנכס) נזק כלשהו מעזיבתה, שכן המושכר הושכר מייד לאחר מכן לאחר. הנתבעת טענה, מתחילת ההליך, כי שוכר חלופי נכנס לנכס בו ביום.

21. התובע לא הגיש לתיק שום גרסה נוגדת, ולא התייחס לסוגיה בתצהירו. רק בעדותו, בחקירה הנגדית, כשנשאל על כך, טען שלא היה מדובר באותו יום, אלא ביום אחר, לאחר זמן לא רב. הוא גם טען, במקביל, כי הוא עורך חוזים מסודרים עם כל השוכרים (למעט הנתבעת), ועל כן בנקל יכול היה להציג ראיה באשר למועד כניסת השוכר החלופי. הוא לא עשה כן, וכל עדותו בעניין היתה כבושה.

22. בנסיבות אלה, נראה כי ניתן לקבוע כי הנתבעת הצליחה להוכיח, כי שוכר חלופי אכן נכנס בו ביום, או סמוך מאד לאותו יום, באופן שלא נגרם כל נזק בהפסד דמי שכירות.

23. ובאשר לפיצוי המוסכם - התובע, למעשה, לא נשען על פיצוי חוזי, שנקבע מראש, אלא על פיצוי מוסכם שנקבע בעת ההפרה, במסגרת המו"מ סביב עזיבת המושכר. טיבו ושיעורו של פיצוי כזה לא הוכח, אולם בכל מקרה ברור, גם מעדותו של התובע, כי ככל שהוסכם על פיצוי כזה, היה הפיצוי אמור להיות משולם במזומן, ולא באמצעות חילוט השיקים. אמנם, התובע העיד כי התנה את החזרת השיקים לנתבעת בתשלום הפיצוי המוסכם הנטען, אולם מכאן לא נובע, כי השיקים – שנמסרו עבור תשלום דמי שכירות – שינו את ייעודם והפכו להיות כאלה הניתנים לפרעון עבור כיסוי חוב אחר, אם ישנו.

24. לבד מכך, כאמור, ממילא לא הוכח כי הוסכם על פיצוי כלשהו, ואם לא הוסכם – הרי שחוזרים אנו לשאלת הנזק שנגרם בפועל, וכאמור: כזה לא הוכח, וככל הנראה גם לא נגרם. ומנגד – ככל שהוסכם, ממילא מי שזכאי לו הוא המשכיר, ולא התובע.

25. אין מנוס, אפוא, אלא לקבוע, כי לתובע אין זכות להיפרע מהשיקים, ודין התביעה להידחות.

26. עם זאת, נובע גם מהאמור, שפעולתו היעילה של התובע, במציאת שוכר חלופי, היא שצמצמה את נזקיו, והביאה למצב בו אין על הנתבעת לשלם לו סכום נוסף כלשהו – ואין הדבר מנקה את הנתבעת מעצם הפרת ההסכם (גם אם זו לא גרמה נזק). לפיכך, נדמה כי חרף דחיית התביעה, אין מקום לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת.

תוצאה אופרטיבית

27. לאור כל האמור, אני דוחה את התביעה, אולם כל צד ישא בהוצאותיו. תיק ההוצאה לפועל ייסגר.

ניתן היום, כ"ב חשוון תש"פ, 20 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.