החלטה

א. ההליך

1. לפני בקשת הנתבע, לדחות את תביעת התובע על הסף.

2. כיוון שעסקינן בבקשה לדחות את התביעה על הסף, הנחת המוצא היא, שכל העובדות הרלבנטיות לבקשה, הנטענות בכתב התביעה, אמת הן. מקום בו קיימת מחלוקת עובדתית ביחס לעובדה מסויימת, שיש לה רלבנטיות לבקשה, כי אז יהיה צורך לברר תחילה עובדה זו, במסגרת שמיעת הראיות.

על כן, בבקשה שלפני, אתייחס אך ורק לעובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים.

ב. תמצית כתבי התביעה וההגנה

3. התובע טוען כי הוא אזרח קנדה, והוא בנו ויורשו של אביו המנוח, מר אמין אלחג'ה אלנסראווי ע"ה (להלן - "המנוח אמין").

4. התובע מוסיף וטוען, כי המנוח אמין נולד בעיר אלסלט שבירדן, והחזיק באזרחות ירדנית. עוד נטען, כי בשנת 1923 רכש המנוח אמין מקרקעין בחיפה, המזוהים כיום (לאחר שנעשה הסדר מקרקעין) כחלקות 27 ו- 30 בגוש 11250, וחלקה 12 בגוש 12338.

לטענת התובע, המנוח אמין רכש זכויות בחלקות אלה מבעליהם דאז, ואולם, הבעלות בהן הועברה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. בסעיף 12 לכתב התביעה טען בא כוח התובע, כי נודע לתובע שאביו הוכרז כנפקד עם קום מדינת ישראל "חרף העובדה כי המנוח היה אזרח ירדני ולא אזרח ישראלי שנפקד". עוד טען בא כוח התובע, כי חוק נכסי נפקדים, תש"י - 1950 (להלן "חוק נכסי נפקדים") אינו חל על המנוח, ועל כן הכרזתו כנפקד, ונטילת המקרקעין, נעשו שלא כדין ועל כן הינם פסולים ובטלים.

על כן, בסיפא לכתב התביעה עותר התובע לכך שיינתן פסק דין הצהרתי, ולפיו התובע זכאי לקבל שחרור של החלקות מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים, ולחילופין, כי התובע זכאי לקבל פיצויים בגין החלקות, אשר לטענת התובע "הופקעו בפועל מהתובע ללא כל הצדקה ודין".

5. בכתב ההגנה פרטה באת כוח הנתבע את העברות הזכויות השונות שנעשו בכל אחת מהחלקות במשך השנים, וכן טענה טענות סף שונות, והן: העדר עילה, התיישנות, שיהוי, העדר סמכות עניינית לדון בתביעה, והעדר זכות לתובע לעמוד בנעלי המנוח אמין.

לגופם של דברים נטען, כי המנוח אמין היה "נפקד" כמשמעות הדבר בחוק נכסי נפקדים, ועל כן החלקות האמורות הועברו לבעלות האפוטרופוס לנכסי נפקדים, והאחרון העביר את הבעלות בנכסים לרשות הפיתוח, לפני שנים רבות. עוד הוסיפה באת כוח הנתבע וטענה, כי הזכויות הרשומות בחלקות נרשמו במסגרת הליכי הסדר מקרקעין שהושלם בשנים 2010 ו- 2013, והליכי הסדר המקרקעין ביטלו כל זכות קודמת העומדת בסתירה לרישום שנעשה במסגרת הליכי ההסדר. לטענת באת כוח הנתבע, רק בהתקיים התנאים המפורטים בסעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט -1969, ניתן לתקן רישום שנעשה במסגרת הליכי ההסדר, ובמקרה שלפנינו, התובע אינו מצביע על עילה המצדיקה זאת. עוד הוסיפה באת כוח הנתבע, כי השבת החלקות האמורות לתובע אינה צודקת, ואם יימצא כי נכון להשיב לתובע את החלקות, כי אז יש מקום לצרף לתביעה את בעליהן הנוכחיים כדי שתישמע עמדתם קודם שתפגענה זכויותיהם.

ג. הבקשה לסילוק על הסף

6. הבקשה לדחיה על הסף חוזרת למעשה על טענות הסף שנטענו בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבע. נראה הדבר שהטענה העיקרית היא הטענה, כי המנוח אמין היה "נפקד" לפי חוק נכסי נפקדים, ועל כן בדין הוקנו זכויותיו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים.

7. בתגובתו לבקשה טען בא כוח התובע, כי המנוח אמין לא היה נפקד, שכן ניסה במהלך השנים להיכנס לישראל אך הדבר נמנע ממנו עקב כך שהיה נתין מדינת ירדן. כיוון שנמנע מאביו של התובע להיכנס למדינת ישראל, לא נותרה לו כל ברירה והיה עליו לנהל את חייו במדינה אחרת, היא ירדן. בא כוח התובע הוסיף וטען, כי חוק נכסי נפקדים מתייחס ל"עבר הירדן", ומדובר בשטח שבין נהר הירדן לבין ממלכת ירדן, ולא לממלכת ירדן עצמה.

בא כוח התובע הוסיף כי עד עתה לא הוצגה מטעם הנתבע תעודה המלמדת על כך, שהמנוח אמין הוכרז כנפקד.

8. כאמור, בקשת הנתבע לסילוק על הסף כוללת טענות רבות, ואולם, בשלב הראשון אדון בשאלה, האם המנוח אמין היה "נפקד".

ד. דיון בטענת הנפקדות

9. סעיף 4(1) לחוק נכסי נפקדים מורה, שכל נכס נפקד מוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, מיום פרסום מינויו או מיום שהיה לנכס נפקד, לפי המאוחר, ובסעיף 4(2) לחוק נקבע:

"כל זכות שהייתה לנפקד בנכס עוברת מאליה לאפוטרופוס בשעת הקניית הנכס; דין האפוטרופוס כדין בעל הנכס."

"נכסים נפקדים" מוקנים לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, ובעליהם (הנפקדים) מאבדים את זכויותיהם בהם (ראו: ע"א 8481/05 לולו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (28.2.2007), פיסקה 7). על כן, אבוא עתה לבחון, מיהו "נפקד" לעניין חוק נכסי נפקדים.

10. הגדרת "נפקד" בחוק נכסי נפקדים מגדירה מספר מקרים של נפקדות, ולעניינו רלבנטיות ההגדרות הקבועות הקבועה בסעיף 1(ב)(1) לחוק, הקובעות:

"אדם אשר - בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, כי מצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר תש"ח (19 במאי 1948) חדל מהתקיים – היה בעל חוקי של נכס שבשטח ישראל או נהנה ממנו או החזיק בו, בעצמו או ע"י אחר, ובכל עת בתוך התקופה האמורה –

(I) היה אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עיראק או תימן, או

(II( נמצא באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ-ישראל שמחוץ לשטח ישראל, או

(III) היה אזרח ארצישראלי ויצא ממקום מגוריו הרגיל בארץ-ישראל –

(א) אל מקום שמחוץ לארץ-ישראל, לפני יום כ"ז באב תש"ח (1 בספטמבר 1948); או

(ב) אל מקום בארץ-ישראל שהיה מוחזק אותה שעה בידי כוחות שביקשו למנוע הקמתה של מדינת ישראל או שנלחמו בה לאחר הקמתה;"

11. כידוע, מצב החירום שהוכרז עדיין קיים, ומכיוון שהתובע טוען, כי אביו היה בעליו של נכס בתחום מדינת ישראל, מתקיימות בו שתי החלופות (I) ו- (II) להגדרת "נפקד", וזאת הן משום שאין מחלוקת על כך שהוא היה בעל נתינות ירדנית בתקופה הרלבנטית, והן משום שאין מחלוקת על כך, שבמהלך השנים הוא התגורר בירדן, כלומר "נמצא" בה.

כאמור, בא כוח התובע טען, כי הגדרת החוק מתייחסת ל"עבר הירדן" ולא למדינת ירדן, ולטענתו מדובר בשטח שבין נהר הירדן לבין ממלכת ירדן, ולא לממלכת ירדן עצמה. עם כל הכבוד, אין אני מקבל טענה זו, וארשה לעצמי לסקור בקצרה את ההיסטוריה של השטח.

עד לכיבוש השטח שממזרח לירדן על ידי צבא הממלכה המאוחדת של בריטניה, במהלך מלחמת העולם הראשונה, השטח היה בשליטת האימפריה העותמנית. במסגרת הסכמים מדיניים שנעשו במהלכה של מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר הסכם "סייקס - פיקו" (בשנת 1916), הוסכם ששטח זה יכלל בשטחים שהממלכה המאוחדת תקבל לשליטתה. במסגרת "כתב המנדט" שניתן לממלכה המאוחדת על ידי חבר הלאומים, השטח אכן נמסר לשליטת הממלכה המאוחדת. בתקופת "המנדט הבריטי", הממלכה המאוחדת הפרידה את השטח שממזרח לירדן משטחה של ארץ ישראל, והשטח שממזרח לנהר הירדן כונה "עבר הירדן", ולאחר מכן כונה "אמירות עבר הירדן". בשנת 1946 מדינת ירדן קיבלה את עצמאותה, והשם המלא שניתן לה הוא "הממלכה הירדנית ההאשמית". בראש המדינה הועמד מלך, הוא המלך עבדאללה הראשון, בנו של חוסין בן עלי, שריף מכה. מינויו של המלך עבדאללה הראשון היה אף הוא תוצאה של הבטחות, שניתנו על ידי ממשלת הממלכה המאוחדת לשריף חוסין בן עלי, כחלק מהתמורה עבור שיתוף הפעולה של השבטים שהיו נתונים להשפעתו, לצד הממלכה המאוחדת, במלחמתה בצבא האימפריה העותמנית (ובהקשר זה אזכיר את "אגרות מק-מהון" לשריף חוסין, מהשנים 1915 – 1916 ואת פעילותו של הקצין הבריטי תומס אדוארד לורנס, הידוע בכינוי "לורנס איש ערב").

מכל מקום, החל משנת 1946, מדינת ירדן או בשמה המלא – הממלכה הירדנית ההאשמית, שהייתה מדינת אוייב למדינת ישראל, שלטה בכל השטחים שהיו ממזרח לירדן, הם שטחי "עבר הירדן". על כן, כל אדם, שהיה נתין הממלכה הירדנית האשמית או שהה בתחומה של ממלכה זו, היה לעניינו של חוק נכסי נפקדים נתין של "עבר הירדן" או שנמצא ב"עבר הירדן". הכינוי "עבר הירדן" שבחוק נכסי נפקדים, מכוון אפוא למדינה, שאנו מכנים כיום, בקיצור, ירדן.

12. כידוע, בשנת 1994 נכרת הסכם שלום עם מדינת ירדן, וחוקק חוק יישום חוזה השלום בין מדינת ישראל לבין הממלכה הירדנית ההאשמית, תשנ"ה – 1995. בסעיף 6 לחוק זה נקבע:

"(א) על אף האמור בחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950, החל ביום ז' בכסלו תשנ"ה (10 בנובמבר 1994), לא יהא נכס לנכס נפקד בשל כך בלבד שבעל זכות בו היה אזרח או נתין של ירדן, או נמצא בירדן לאחר המועד האמור.

(ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לשנות את מעמדו של נכס שהיה לנכס נפקד לפי החוק האמור לפני המועד הנקוב בסעיף קטן (א)."

מחד גיסא, על פי סעיף 6 לחוק האמור, החל ממועד כריתת חוזה השלום בין מדינת ישראל והממלכה הירדנית ההאשמית, לא יהא נכס לנכס נפקד רק בשל כך שבעליו הוא אזרח מדינת ירדן או נמצא בה. מאידך גיסא, לא חל שינוי במעמדם של נכסים שהיו לנכסי נפקדים לפני כריתת הסכם השלום. הנכסים מושא תביעתו של התובע הם נכסי נפקדים עוד לפני כריתת חוזה השלום האמור, ועל כן נותרו כאלה גם לאחר כריתת הסכם השלום בין שתי המדינות.

13. בא כוח התובע טען כי המנוח אמין שהה כל השנים בתחום מדינת ירדן, ואין מדובר באדם שהיה בתחום מדינת ישראל ועקר או ברח לירדן. ואולם, לטענה זו אין נפקות.

משעה שחלה על אדם אחת מחלופות הגדרת "נפקד", הרי הוא "נפקד" ונכסיו הם נכסים נפקדים. החוק חל במידה שווה על מי שיצא מישראל לאחת ממדינות האוייב ששמן נקוב בהגדרת "נפקד" ועל מי ששהה באחת ממדינות אלה מלכתחילה. יתרה מזאת, החוק חל אף על מי ששהה באחת ממדינות האוייב ששמן נקוב בחוק, ובשלב מסויים חזר למדינת ישראל ואף קיבל תעודת זהות ישראלית (וראו: ע"א 110/87 עבד אלחאלים נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (1987)).

14. בא כוח התובע טען, כי מעולם לא הוצגה לתובע תעודה בדבר הכרזתו של המנוח אמין כנפקד.

אף טענה זו אין אני מקבל. אין כל הוראה בחוק נכסי נפקדים בדבר הצורך להנפיק תעודה המכריזה על אדם כנפקד. הנפקדות היא תוצאה של תחולת אחת מהחלופות בהגדרת נפקד, ומשחלה על אדם אחת החלופות, כי אז הקניית נכסיו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים נעשית באופן אוטומטי. בסעיף 4(2) לחוק, המצוטט לעיל, נקבע, כי זכותו של נפקד בנכס "עוברת מאליה" לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, ואינה כרוכה בנקיטת פעולה כלשהי מצד האפוטרופוס לנכסי נפקדים (וראו: ע"א 427/71 פרג' נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ז(1) 96 (1972); ע"א 109/87 חוות מקורה נ' חסן, פ"ד מ"ז(5) 1 (1993); ע"א 4630/02 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' אבו חאטום, (18.9.2007); ע"א 8753/07 עזבון המנוח עטאללה בהיג' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, (16.11.2010); ע"א 5931/06 חוסין נ' שאול כהן (15.4.2015)). יתרה מזאת, הקניית נכס לאפוטרופוס לנכסי נפקדים אינה טעונה רישום (ע"א 1397/90 דיאב נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מ"ו(5) 789).

15. במהלך טיעונו, עורר בא כוח התובע את שאלת נאמנותו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים כלפי הנפקדים, שרכושם הוקנה לו.

בהתייחס לטענה זו אציין, כי נפסק בעבר, שבין האפוטרופוס לנכסי נפקד ובין הנפקד לא קיימים יחסי נאמנות, והחוק לא הקנה לנפקדים זכויות בקשר לניהול הנכסים על ידי האפוטרופוס (וראו: ע"א 58/54 מחמד הבאב נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד י' 912 (1956). הקניית נכסים לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, לא נועדה אך ורק לשמור עליהם למען בעליהם. הקניית הנכסים לאפוטרופוס לנכסי נפקדים נועדה להגשים את האינטרסים של מדינת ישראל בנכסים אלה, לנצלם לצורך פיתוח הארץ, ולהחזיק בהם עד לגיבוש הסדרים פוליטיים בין מדינת ישראל לשכנותיה, הסדרים שבמסגרתם יוכרע גורל הנכסים (וראו: בג"ץ 4713/93 גולן נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מ"ח(2) 638 (1994)). כאמור, בכל הנוגע לנכסי נפקדים של אזרחי ירדן, החוק ליישום הסכם השלום אמר את דברו.

16. לפיכך, משהגעתי למסקנה, כי הנכסים מושא התביעה הם "נכסים נפקדים", אין לי אלא לקבל את בקשת הנתבעים לדחות את התביעה על הסף.

17. בא כוח התובע טען, כי דחיית התביעה על הסף היא צעד מרחיק לכת, ואין לנקוט בו, ויש לאפשר לתובע את יומו בבית המשפט.

אכן, דחיית תביעה על הסף היא צעד שלא בנקל יעשה בו שימוש. עם זאת, כאשר התשתית העובדתית, העולה מתוך כתב התביעה עצמו, מצביעה על כך שאין מקום לברר את התביעה בין כתלי בית המשפט, אין מנוס מנקיטת צעד חריג שכזה, עם כל אי הנוחות הכרוכה בכך.

אוסיף ואציין, שדחיית התביעה על הסף אינה מהווה סוף פסוק. הטעם לכך הוא, שבסעיף 28 לחוק נכסי נפקדים ניתנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים הסמכות, "לפי שיקול דעתו בלבד", לשחרר נכסים שהוקנו לו, ואם נמכרו הנכסים, מוסמך האפוטרופוס לנכסי נפקדים לשחרר את התמורה שקיבל עבורם.

על כן, פתוחה לפני התובע הדרך לפנות לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, בבקשה לפי סעיף 28 לחוק. אדגיש, כי בהפניית התובע לפעול לפי סעיף 28 לחוק אין כל הבעת דעה או עמדה ביחס להליך שכזה או ביחס לתוצאותיו.

18. כיוון שהגעתי למסקנה שהמנוח אמין היה נפקד, והנכסים נשוא התביעה הם נכסים נפקדים, הרי ש בכך כדי להביא לדחיית התביעה על הסף. על כן לא מצאתי מקום לדון בכל יתר טענות הסף שנטענו.

19. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א) הנני דוחה את התביעה.

(ב) בנסיבות העניין הנני מחליט שלא לעשות צו לתשלום הוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ל' חשוון תשע"ט, 08 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.