1. המחלוקת נשוא הליך זה היא האם במועד מתן פסק דין למזונות, הגרוש של התובעת היה תושב ישראל או שהיה תושב במשך 24 חודשים לפחות מתוך 48 חודשים שקדמו בתכוף למתן פסק הדין (סעיף 2 לחוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972 (להלן – חוק המזונות).

2. בסעיף 2 לחוק המזונות נקבע:

"(א) זוכה שהוא תושב ישראל, זכאי לבקש מאת המוסד תשלום חדשי לפי הוראות חוק זה, ובלבד שהחייב היה תושב ישראל ביום מתן פסק הדין למזונות או במשך עשרים וארבעה חודשים לפחות מתוך ארבעים ושמונת החודשים שקדמו בתכוף ליום מתן פסק הדין למזונות.

(ב) בסעיף זה –

"יום מתן פסק הדין", לענין פסק חוץ, פסק חוץ זמני וצו ביניים – היום שבו הוכרזו אכיפים לפי חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958;

"תושב ישראל" – מי שהוא תושב לענין חוק הביטוח הלאומי, לרבות תושב ישראל באזור כהגדרתו בסעיף 378 לחוק האמור".

3. רקע עובדתי

א. התובעת, ילידת 1986, נישאה בשנת 2006 למר רחמים גיטלמן (להלן – הגרוש).

ב. לתובעת ולגרוש נולדו ארבעה ילדים.

ג. ביום 4.12.12 נתן בית הדין הרבני תוקף של פסק דין להסכם הגירושין אליו הגיעו התובעת והגרוש, שקבע בין היתר כי דירת מגוריהם של הצדדים תישאר רשומה על שם שניהם וכי שניהם ישאו בחלקים שווים בתשלום המשכנתא (נספח ג' לכתב התביעה המפורט).

בסעיף ד' להסכם, נקבע כך:

"מזונות הילדים יסוכמו בין הצדדים ויודיעו על כך לביה"ד.

בהיעדר הסכמה הצדדים מסכימים כי הסמכות לדון במזונות הילדים לאחר סידור הגט נתונה לביה"ד."

ד. הגרוש עזב את הארץ ביום 17.5.13, ולמיטב ידיעת התובעת לא שב (התובעת הציגה העתק תעודת בירור פרטים על נוסע מטעם רשות האוכלוסין).

על פי החלטת הנתבע, מיום 27.5.18, הגרוש אינו תושב ישראל מיום 18.5.13 ואילך (להלן – קביעת התושבות).

ה. ביום 8.12.13 הגישה התובעת תביעה למזונות לבית הדין הרבני (ת/4).

ו. ביום 29.11.15 הגישה התובעת תביעה נוספת למזונות, לבית הדין הרבני וביום 15.9.16 ניתן פסק דין המחייב את החייב במזונות בסך 4,800 ₪ לחודש מיום הגשת התביעה מיום 29.11.15 ועד הגיעם לגיל 18 וכן תשלום מחצית מהחזרי המשכנתא מיום פסק הדין לגירושין (להלן – פסק הדין למזונות, נספח ו' לכתב התביעה המפורט).

ז. עם קבלת פסק הדין מיום 15.9.16 פנתה התובעת אל הנתבע בתביעה לפי חוק המזונות. הנתבע דחה את התביעה.

ח. לאחר הגשת התביעה לבית הדין, בית הדין הרבני נדרש שוב לעניינה של התובעת, בפסק דין מיום 2.8.18 והחלטה נוספת מיום 1.4.19 (ת/1 ו-ת/2).

בפסק הדין מיום 2.8.18 נקבע כי בית הדין לא חייב מזונות עבר משום שסבר כי אפשר שהאב ישלם מזונות, ולדעת בית הדין הרבני יש לחייב מזונות לכל הפחות מיום התביעה הראשונה מיום 8.12.13.

בית הדין הרבני סיכם את חובות האב למזונות ומחצית מתשלום המשכנתא ומצא כי יש להיעתר לתביעת התובעת להעביר את חלקו של האב בדירה על שמה, תמורת חוב העבר, הכוללים גם את חוב המזונות לעבר, עד ליום 1.12.18.

דיון והכרעה

4. בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק המזונות, על התובעת להראות שהגרוש, שהוא החייב על פי פסק המזונות, היה תושב ישראל על פי אחת משתי חלופות. החלופה הראשונה – כי הגרוש היה תושב ביום מתן פסק המזונות; החלופה השניה - היה תושב במשך 24 חודשים לפחות מתוך 48 החודשים שקדמו ליום מתן פסק המזונות.

5. אין חולק וכך גם העידה התובעת, כי הגרוש עזב את הארץ במהלך חודש 05/2013 ומאז לא חזר ארצה, לא יצר קשר עם ילדיו ולא שילם מזונות, מדור או את חלקו בהחזרי המשכנתא בהתאם להסכם הגירושין.

בנקודה זו למעשה, התובעת אינה חולקת על קביעת הנתבע לפיה הגרוש אינו תושב ישראל החל מיום 18.5.13 ואילך.

6. על פי עדות התובעת, למרות שפנתה לבית הדין הרבני בתביעה למזונות עוד במהלך חודש 12/2013, לא ניתן פסק דין למזונות בתביעה זו (ר' עמ' 6 שורות 11-24; ת/4).

התובעת לא סיפקה הסבר לשאלה מדוע לא קיבלה פסק דין למזונות במועד זה, וככל הנראה זנחה את תביעתה למזונות עד להגשתה מחדש בשנת 2015.

7. בהקשר זה יוער כי עדות התובעת לפיה פנתה לנתבע בשנת 2013, כחודשיים לאחר עזיבת החייב את הארץ ונאמר לה שאם אינו לא בארץ, אין דרך לתבוע אותו ולקבל מזונות (עמ' 6 שורות 26 -33), אינה מתיישבת עם העובדה שביום 8.12.13 הגישה תביעה למזונות לבית הדין הרבני. מכל מקום, התנהלות זו מחזקת את המסקנה לפיה באותו שלב התובעת ידעה שהגרוש אינו בישראל וספק אם ישוב.

8. לענייננו, ברור מהתיאור לעיל כי במועד הגשת התביעה למזונות מיום 29.11.15, הגרוש כבר לא היה תושב ישראל למעלה מ-24 חודשים. כלומר, במועד מתן פסק הדין למזונות לא היה "תושב" כהגדרת המונח בחוק המזונות.

9. התובעת מבקשת לראות בחיובו של הגרוש בתשלום המשכנתא בפסק הדין לגירושין מיום 4.12.12, כחיוב רעיוני במדור, המהווה למעשה חלק מתשלום המזונות להם היא זכאית או לכל הפחות, ביום הגשת תביעתה ראשונה למזונות בשנת 2013.

לטענתה, כיוון שהיה תושב במועד זה, וזהו המועד הקובע, יש לקבל את תביעתה.

בעניין זה התובעת סומכת טענותיה על פסק דינו של בית הדין הרבני משנת 2018 (ת/1), אשר קבע כי יש לחשב את זכאותה למזונות ממועד הגשת התביעה הראשונה בשנת 2013 וכן על פסיקת בית משפט לענייני משפחה הקובעת כי תשלום המדור הוא חלק מתשלומי המזונות.

10. אכן על פי הפסיקה שהתובעת הציגה, "מדור הוא חלק ממזונות שעל האב לספק לילדיו...", וכן - "תשלום המשכנתא היא האמצעי הנדרש להבטחת מדור. קרי, כי בית המשפט רשאי היה לכלול נתון זה בין חישוביו לצורך קביעת המזונות" (ר' בר"ע 20241/99 אליו הפנתה התובעת והפסיקה המאוזכרת שם).

עם זאת, קביעות משפטיות עקרוניות אלה אינן מסייעות לתובעת, שכן בעניינה, הסכם הגירושין משנת 2012, אשר ניתן לו תוקף של פסק דין, קבע מפורשות כי אינו כורך את תשלום המדור עם תשלום המזונות.

ר' לעניין זה את סעיף ד' (נספח ג' לכתב התביעה המפורט), בו נקבע במפורש כך –

"מזונות הילדים יסוכמו בין הצדדים ויודיעו על כך לביה"ד.

בהיעדר הסכמה הצדדים מסכימים כי הסמכות לדון במזונות הילדים לאחר סידור הגט נתונה לביה"ד"

בנוסף, בפסק הדין הרבני שניתן בעניינה של התובעת ביום 2.8.18, ולאחר הגשת התביעה כאן, ציין בית הדין הרבני כי האב לא חויב במזונות ילדיו משום שסבר כי אפשר שהאב ישלם מזונות ולכן הוא סבור כי יש לחיובו המזונות עבר החל מיום הגשת התביעה ראשונה משנת 2013. בית הדין הרבני סיכם את חובות האב למזונות ומחצית מתשלום המשכנתא ומצא כי יש להיעתר לתביעת התובעת להעביר את חלקו של האב בדירה על שמה, תמורת חוב העבר, הכוללים גם את חוב המזונות לעבר, עד ליום 1.12.18 (סעיף ג' לפסק הדין ת/1; ת/2).

כלומר, למעשה, התובעת קיבלה את חלקו של הגרוש בדירת המגורים עבור חובות העבר אף בגין מזונות, עד ליום 1.12.18, מועד שהוא מאוחר להחלטת הנתבע עליה נסובה התביעה.

11. לא מצאנו לקבל את פרשנות התובעת כך שאת מועד החיוב במזונות יש לראות כמועד שבו ניתן פסק הדין לגירושין או במועד הגשת התביעה הראשונה למזונות (בשנת 2013).

המועד הראשון בו חויב הגרוש במזונות היה ביום 15.9.16 וכך גם עולה מהחלטות בית הדין הרבני. כפי שכבר צוין, נקבע בהסכם הגירושין כי הצדדים טרם סיכמו את עניין מזונות הילדים. לכן, גם אם ניתן לראות בתשלומי המשכנתא כתשלום מדור וניתן לכלול תשלום זה לצורך חישוב וקביעת תשלום המזונות, הצדדים בחרו שלא לעשות כן והלכה למעשה הפרידו בהסכם הגירושין בין תשלום המדור – החזרי המשכנתא, לתשלום המזונות – שלא נקבע עד ליום 15.9.16.

12. לסיכום האמור לעיל – במועד מתן פסק הדין שקבע את החיוב במזונות וכן בתקופה שקדמה לכך, הגרוש לא היה "תושב", שכן יצא את הארץ ביום 17.5.13. אין ראיות לכך ששב לישראל או כי היו לו קשרים לישראל בתקופה שעד לפסק הדין המחייב אותו במזונות.

13. סוף דבר - התביעה נדחית.

מאחר שמדובר בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ו אייר תש"פ, (20 מאי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.