1. זוהי תביעה – המתבררת בהליך של סדר מהיר – שעניינה תביעת שיבוב של הסכומים ששילמה התובעת למבוטחתה בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב המבוטחת בתאונת דרכים מיום 04/05/2016 שבה היה מעורב.

2. כהוראת תקנה 214 ט"ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, פסק־הדין יהיה מנומק בצורה תמציתית.

3. על־פי הנטען בכתב התביעה, התובעת ביטחה רכבה הפרטי מסוג קאיה הנושא לוחית רישוי מס' 28-266-72 (להלן: "הרכב"). ביום 04/05/2016 היה הרכב מעורב בתאונת דרכים עם משאית מסוג דאפ הנושאת לוחית רישוי מס' 85-226-52 (להלן: "המשאית") שהייתה מבוטחת על־ידי הנתבעת.

4. למעשה אין מחלוקת בתיק על כך שהנתבעת אכן ביטחה במועד התאונה את המשאית כפי שגם עולה מ-נ/1. אין גם מחלוקת על סכום הנזק ברכב מבוטחתה של התובעת ולא על תשלום תגמולי הביטוח על־ידי התובעת למבוטחתה (עמ' 2 לפרוטוקול, שור' 11).

5. הלכה למעשה, המחלוקת היחידה בתיק עניינה בשאלה איזו היא הגרסה העדיפה מבין שתי הגרסאות שהוצגו במהלך המשפט על־ידי שני הנהגים.

6. בתיק העידו שני הנהגים בלבד: מטעם התובעת העידה המבוטחת והנהגת ברכב – גב' מרמלבסקי אינה, ואילו מטעם הנתבעת העיד נהג המשאית בעת התאונה מר מוחמד כריים, ושניהם חלוקים לגבי נסיבות התרחשות התאונה.

7. גב' מרמלבסקי טענה בעדותה כי היא נסעה מעכו לכיוון מתחם הקניות בעין המפרץ. ברמזור שביציאה מעכו היא עמדה בנתיב הנסיעה הימני שהוא זה שממשיך ישר לעין המפרץ ואילו הנתיב השמאלי פונה שמאלה לכיוון נהריה. לדבריה, כשעצרה ראשונה ברמזור שהיה אדום, לא הבחינה במשאית אלא היה רכב אחר שעמד לידה. כאשר היא נסעה ישר לכיוון עין המפרץ ולאחר שחצתה את הצומת היא הרגישה פגיעה ברכבה מצד ימין והרכב שלה "נזרק" שמאלה (באשר למיקום התאונה לפי גרסת עדת התביעה ראו סימון גב' מרמלבסקי על גבי ת/1). היא הוסיפה והעידה כי היא המשיכה בנסיעה מספר מטרים ואז חנתה בצידי הכביש, ירדה מהרכב ופנתה לנהג המשאית שעמד מאחוריה וביקשה לקבל את פרטיו.

8. לעומת זאת, נהג המשאית מר כריים הציג גרסה אחרת של מהלך העניינים. לדבריו, הוא נסע מעכו לאחר שהוא חילק סחורה לחנויות בעכו והיה בדרכו לכפר ג'דידה – מכר, שם המתין לו בעל חנות שהיה אמור להגיע אליו ולספק לו סחורה. לדבריו הוא עמד בנתיב הימני שברמזור כיוון שמדובר במשאית, כאשר מנתיב זה ניתן להמשיך בנסיעה ישר לכיוון עין המפרץ וכן ניתן לפנות שמאלה לכיוון נהריה (עובדה שעליה עדת התביעה אינה חולקת), כאשר הוא התעתד לפנות שמאלה. מר כריים טען כי הגב' מרמלבסקי עמדה בנתיב השמאלי ברמזור, ואולם כשהמופע התחלף לירוק וכלי הרכב התחילו בנסיעה, הרכב המשיך בנסיעה ישר לכיוון עין המפרץ אף שהיה אסור לעשות כן ובשל כך הרכב נכנס לנתיב נסיעתה של המשאית שהייתה במהלך פניה שמאלה ואז אירע המגע בין שני כלי הרכב. גב' מרמלבסקי דחתה בתוקף גרסתו האמורה של מר כריים.

9. אומנם צודק ב"כ הנתבעת בכך שבפנינו גרסה אל מול גרסה, אלא שעדיין אין להסיק מכך כי הדבר גורר אחריו דחייה אוטומטית של התביעה כפי שלמעשה טען בסיכומיו בעל־פה.

10. לאחר בחינת שתי העדויות אני מעדיף את עדותה של הגב' מרמלבסקי שהייתה עקבית בעדותה. היא העידה בביטחון ועמדה בתוקף על כך שגרסתה היא הגרסה הנכונה. היא הייתה נחרצת בדבריה. עדת התביעה אפילו טרחה להגיע לזירת התאונה ולצלם את התמונות שהוגשו כ-ת/1 כדי להמחיש לבית המשפט את זירת התאונה, התנהגות האופיינית למי שנלחם על צדקתו.

11. זאת ועוד, לגב' מרמלבסקי אין ממש אינטרס כספי בתוצאות המשפט, שכן את תגמולי הביטוח המגיעים לה היא כבר קיבלה מאת התובעת. שונים הדברים באשר לנהג המשאית באשר קבלת התביעה תוביל לחיוב בדמי השתתפות עצמית, שכפי שהובהר במהלך הדיון הנה גבוהה מאחר ומדובר במשאית, וזאת הסיבה בגללה לא ניתנה הסכמת הנתבעת להכרעה בתיק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. יש בכך בלי ספק כדי להשליך על מידת האובייקטיביות של כל אחד משני הנהגים.

12. פיחות נוסף בגרסת נהג המשאית מר כריים מוצא אני בעובדה שאת הודעתו על התאונה הוא שלח לנתבעת רק ביום 29/07/2017 כעולה מ-נ/1, לאחר חלוף למעלה משנה מיום התאונה, מבלי שניתן הסבר לאיחור הכה ניכר במסירת ההודעה (יצוין כי בהתחלה הוא ניסה לטעון כי את הדיווח לחברת הביטוח הוא העביר "באותו יום או יום למחרת" – עמ' 7 לפרוטוקול, שור' 26 – 27).

13. זאת ועוד, אילו גרסתו של מר כריים הייתה נכונה, כי אז ולאור ההבדל המשמעותי במשקל שני כלי הרכב (מדובר במשאית של 12 טון – עמ' 5 לפרוטוקול, שור' 27), הרי שסביר מאוד שהרכב היה מצליח להמשיך בנסיעתו ישר מהנתיב השמאלי מבלי שיתרחש המגע עם המשאית.

14. זאת ועוד, לגרסת עדת התביעה נמצא סיוע וחיזוק בכך שהנתבעת לא הביאה לעדות מטעמה עד רלוונטי נוסף שהיה באפשרותו לשפוך אור על נסיבות התאונה. בחקירתו של מר כריים הוברר כי בעת התאונה היה עמו בן דודו, אחד בשם באסל דהאמשה (עמ' 7 לפרוטוקול, שור' 34 – עמ' 8, שור' 1 – 2). עיון ב-נ/1 מעלה כי לנתבעת נמסר אודות קיומו של העד הנ"ל ואולם חרף זאת היא נמנעה מלהזמינו למתן עדות מבלי שניתן הסבר כלשהוא למחדלה זה של הנתבעת, לא־כל־שכן הסבר סביר המניח את הדעת. לא מן הנמנע שהחלטתה נבעה מחשש לקיומן של סתירות בין עדות נהג המשאית לבין מי שנסע עמו. כמו־כן, הנתבעת נמנעה מלהגיש תמונות פוטו המתעדות את הנזק במשאית, דבר שיתכן והיה יכול – לאחר בחינת מוקדי הנזק בשני כלי הרכב המעורבים בתאונה – לתמוך בגרסת מר כריים או להפריך גרסת גב' מרמלבסקי.

15. הימנעות זו פועלת לחובת הנתבעת ומחזקת טענות התובעת, שכן בהלכה הפסוקה נקבע כי הימנעות מהבאת ראיה או עדות רלבנטית, מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה או עדות הייתה פועלת לחובת הנמנע [ראו חיבורו של המלומד י' קדמי, על הראיות, חלק רביעי (מהדורה משולבת ומעודכנת,תש"ע-2009), בעמ' 1891. עוד ראו בעניין זה ע"א 465/88 – הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4), 651, בעמ' 658 ה' – ז'; וכן ע"א 2275/90 – לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מז (2) 605, בו חזר ביהמ"ש העליון על דברים שנקבעו בפסיקה קודמת בהקשר זה, שלפיה נקבע בין היתר ש"ככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה" (שם, בעמ' 615 א')].

16. על משמעותה של ההימנעות מהצגת ראיה רלוונטית והנפקות שיש לה במישור הראייתי עמד בית המשפט העליון ב-ע"פ 2098/08 – אוסאמה פרעוני ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(4), 4181 (28/12/2011), שבו נקבע כי:

"הימנעות מהצגת ראיה מקום שנדרש על פי ההיגיון הפנימי של המקרה להציגה מהווה ראיה נסיבתית מפלילה הפועלת לחובתו של נאשם... לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט עלולה להפלילו, באופן הדומה במובנים רבים לראיה נסיבתית. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה... משקלה הראייתי של "הימנעות" מהצגת ראייה נבחן באמת המידה שבה בוחנים "התנהגות מפלילה". באופן עקרוני, ניתן להעניק לה מעמד של ראיה "מסייעת", ובאופן מעשי, ככזו ה"מחזקת" את הראיות העומדות לחובת הנמנע, ומחלישה את הראיות המובאות מטעמו להוכחת גירסתו" (שם, בפסקה 7(ה)) (ההדגשה לא במקור)

17. אם כן, ניתן לומר כי לעדותה של גב' מרמלבסקי נמצא במקרה זה סיוע ועל־כן אין צורך לעמוד בחובת ההנמקה הקבועה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

18. אלא שאף אם לא היה בכך משום סיוע לעדות עדת התביעה, הרי שמחדלה האמור של הנתבעת המתבטא באי־הזמנתו לעדות של הנוסע הנוסף במשאית (דהאמשה), כמו גם אי־הגשת תמונות הנזק במשאית, יש בו, לכל הפחות, ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון כדי לספק את דרישת ההנמקה המתחייבת על־פי סעיף 54 לפקודת הראיות, וכך נקבע ב-ע"א 216/73 – חיים סולומונוב נ' עזרא אברהם, פ"ד כח(1) 184 (1973):

"במשפט אזרחי מותר להסיק מסקנות מאי־הופעת צד שכנגד, אשר בידו ידיעות העשויות לסייע לבירור הדברים, ואם אין הוא מביא אותן לפני בית־המשפט, יש בכך חיזוק לדברי היריב, ואם לפי סעיף 54 לפקודת הראיות חייב בית־המשפט לנמק מדוע מאמין הוא לעד יחיד, שהוא בעל־דין, הרי התנהגות כזאת יכולה לשמש נימוק מספיק לכך" (שם, בעמ' 194 ג' – ד')

19. ראו גם ע"א 295/89 – חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו(1) 733 (1992), שאף בו נקבע מפי השופט ד' לוין כי "די בהצבעה על אי־הבאת ראיות רלוואנטיות אלו כהנמקה להסתמכותו של השופט על העדות היחידה" (שם, בעמ' 737 ז') [ עוד בעניין זה ראו: ע"א 74/89 – חסינים, חברה להחזקת נכסים בע"מ נ' נתן שפירא, פ"ד מו(1) 845 (1992), בעמ' 849 א' – ד'].

20. משקיבלתי גרסת נהגת הרכב כאמינה עלי, הרי שהמסקנה היא שנהג המשאית במקרה זה נהג ברשלנות ולא נתן זכות קדימה לרכב מבוטחתה של התובעת אף שקיים תמרור המורה על מתן זכות קדימה כעולה מתמונות הפוטו שהוגשו וסומנו כ-ת/1. נהג המשאית הפר, בין היתר, הוראות תקנות 41, 42 וכן 64(ג) ו- (ו') לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ודי בכך כדי להקים את אחריותו בנזיקין.

21. יחד עם זאת, מצאתי לנכון להטיל אשם תורם על נהגת הרכב הפרטי אם כי בשיעור מתון, וזאת על שום כך שהיא לא נקטה במידת הזהירות הנדרשת מכל משתמש בדרך, שכן גב' מרמלבסקי העידה כי היא לא ראתה את המשאית בכלל (עמ' 1 לפרוטוקול, שור' 26; עמ' 2, שור' 33 – 34; וכן בעמ' 3, שור' 18 – 19, ובשור' 26 – 28). מתמונות הפוטו שהוגשו בתיק כחלק מחומר הראיות עולה כי שדה הראיה של נהגת הרכב לא היה מוגבל ועל־כן העובדה שהיא לא הבחינה במשאית לפני התאונה יש בה כדי ללמד שהיא לא נהגה במידת הזהירות הנדרשת ועל־כן היא הפרה, בין היתר, את חובתה הכללית שבתקנה 21 לתקנות התעבורה, שכן יתכן מאוד שאם הייתה מבחינה במשאית המגיחה מימינה, היא הייתה נערכת בהתאם. אולם, ברור הוא שעיקר האחריות במקרה זה מוטל על נהג המשאית. בנסיבות העניין אני מעמיד את אשמה התורם של גב' מרמלבסקי על שיעור של – 20%.

22. לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של – 4,689.6 ₪ (שהם 80% מסכום התביעה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה, ה-05/12/2017, ועד התשלום המלא בפועל.

23. כמו־כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של – 1,500 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של – 1,050 ₪. ככל שסכומים אלו לא ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, כי אז יתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ט ניסן תשע"ח, 04 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.