השאלה שבמחלוקת, בתמצית

1. התובעים מנהלים חשבון המוגדר כפרטי, מספרו 14202 בסניף יבנה 762 (להלן: "החשבון") אצל הנתבע, בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק"). הפקידה המטפלת בחשבון הינה הגב' נתנאלה אלפסי, אשר הגישה בהליך זה תצהיר עדות ראשית מטעם הבנק (להלן: "נתי").
2. אין מחלוקת כי החשבון נפתח ביום 2.10.2000; אין מחלוקת כי שני התובעים הינם בעלי זכות חתימה בחשבון; אין מחלוקת שהתובעים רשאים לתת הוראות בנוגע לפעולות בחשבון באמצעות הפקסימיליה, הטלפון והאינטרנט, ראו מסמכים פתיחת החשבון שצורפו כנספח א' לתצהיר נתי.
3. המחלוקת נוגעת ל-86 פעולות המכונות "גריעת שיקים ממשמרת" שבוצעו בין התאריכים 25.2.2012 ועד ליום 19.3.2014, בסכום כולל של 2,228,590 ₪, כמפורט בנספח 10 לתצהירו של התובע (להלן: "התובע" ו"השיקים שנגרעו", בהתאמה). בעוד שהתובעים טוענים שהשיקים נגרעו שלא על דעתם או הסכמתם ולא נמסרו לידיהם, אזי הבנק טוען כי השיקים כולם נגרעו על פי הוראה מפורשת של התובע או מי מטעמו, אם בכתב אם בהוראה טלפונית, ונמסרו לידיו או לידי מי מטעמו.
4. זוהי בתמצית המחלוקת בין הצדדים. כל צד העיד עד אחד מטעמו (התובע מטעם התובעים; נתי מטעם הבנק) והציג את ראיותיו וסיכום טענותיו. המחלוקת הינה בעיקר עובדתית – הכיצד נגרעו השיקים; ומשפטית – לעניין הנטלים והחזקות, והכל על רקע העובדה שמדובר בתביעת לקוח כנגד בנק, על כל המשתמע מכך.

וכעת לטענות הצדדים ביתר פירוט.

גרסת התובעים וטענותיהם

1. התובעים, בני זוג נשואים, הגישו את תביעתם המקורית ביום 5.12.2017. בתביעה המקורית, אשר הוגשה על סך של 2,500,001 ₪ נטען כי התובע מסר לבנק שיקים למשמרת כדי שהאחרון יפקידם לחשבון במועד הפירעון העתידי של כל שיק ושיק. בדיעבד הסתבר לתובעים כי לאורך תקופה ובמועדים שונים נגרעו שיקים ממשמרת ללא ידיעתם או הסכמתם. התובע פנה לבנק בבקשה לקבל הסבר לגריעתם מהחשבון ודרש כי יוצגו בפניו מסמכים, אך לגרסתו נמסרו לו מסמכים ספורים בלבד, שחלקם נראים על פניהם מזויפים. משכך ומהעילות שיפורטו להלן, הוגשה התביעה המקורית.
2. הבנק הגיש כתב הגנה ביום 1.2.2018, טעמיו יפורטו בפרק הבא. לאחר הגשת כתב ההגנה הגישו התובעים בקשה למתן פרטים טובים יותר ודרשו הצגת מסמכים, ראו בקשה מס' 1 בתיק; בית המשפט נתן את הוראותיו בבקשה זו, כמו גם בדיון שהתקיים בפניי ביום 11.6.2018. התובעים סברו שהבנק לא מילא אחר ההחלטות והגישו ביום 11.9.2018 בקשה למתן פסק דין ומחיקת כתב ההגנה, בעקבותיה הבהיר הבנק כי "לאחרונה נמצאו בארכיון המשיב חלק מן המסמכים שביקש ב"כ המבקשים, הכוללים עשרות דפים!" (סעיף 5 לתגובת הבנק מיום 9.10.2018). הבנק המציא את המסמכים הנוספים שאיתר, ובעקבות זאת הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן אשר הועמד על סך של 2,638,714 ₪.
3. בכתב התביעה המתוקן עודכן כאמור סכום התביעה; התובעים הפנו לרשימת שיקים אשר נגרעו לטענתם שלא כדין (נספחים 2-3 לכתב התביעה המתוקן). לטענת התובעים אין במסמכים אשר הוצגו על ידי הבנק כדי לתת מענה לגריעת השיקים. התובעים טוענים כי היה על הבנק לשמור את כל המסמכים הנוגעים לחשבון שלהם כ-7 שנים ומשלא עשה כן, יש לזקוף מחדל זה כנגדו. עוד נטען כי חלק מהמסמכים הופקו בפעולת מחשב ולכן לא ברור המחדל להמציאם לתובעים מלכתחילה; כי מעיון בדפי החשבון לא ניתן לגלות שנגרעו שיקים ומידע זה מופיע רק במסמכים ייעודים שמפיק הבנק אשר הוסתרו מהתובעים; כי בשל היקף השיקים שהופקדו בכל חודש (עשרות) לא יכלו התובעים לנהוג בזהירות סבירה ולגלות ששיק מסוים לא הופקד במועדו.

1. עוד טענו התובעים כי הבנק מחויב כלפיהם בחובות אמון וזהירות מוגברות אותן הפר; כי הבנק לא נהג כבנק סביר ומאחר שהשיקים לא הוחזרו לתובעים סוכלה האפשרות הסבירה לזהות את גריעת השיקים. בסעיף 20 לכתב התביעה המתוקן מוכחשת עמדת הבנק לפיה השיקים נגרעו באישור בתובע ובלשון התובעים: "מה שלא היה מעולם". הבנק העביר לעיון התובעים מכתבים שנשלחו בפקס עליהם הסתמך ביחס לגריעת חלק מהשיקים (להלן: "הפקסים", ראו נספח 4 לכתב התביעה המתוקן) אך התובעים טוענים כי המדובר ככל הנראה בזיוף של חתימת התובע או הדבקת החתימה ממקור אחר.
2. עוד מציינים התובעים כי הבנק טען תחילה כי יש בידיו הקלטות של שיחות טלפוניות שנערכו עם התובע בהן הוא מאשר גריעת שיקים או מסירתם לצד ג' אך אלו לא נמסרו לתובעים למרות שביקשו לקבלם. לשם השלמת התמונה ייאמר כי במענה לדרישת הפרטים טען הבנק כי "לא קיימות הקלטות של שיחות טלפון לכל לקוחות הסניף ובכללם התובעים" (ראה הציטוט בסעיף 3 לכתב התשובה).
3. בפרק עילות התביעה שבכתב התביעה המתוקן טוענים התובעים, בין היתר, כי הבנק הפר חובות (פיקוח, התנהלות על פי נהלים פנימיים, קיום שיטת עבודה נאותה והדרכת עובדים בהתאם) המוטלים עליו ובפרט חובות מוגברות של זהירות, נאמנות ותום לב בכך שגרע את השיקים, לא החזיר אותם לתובעים והעביר אותם לצד ג' מבלי שהתובעים נתנו אישור ספציפי המתייחס לכל שיק ושיק. בנוסף, טוענים התובעים כי גריעת שיק מחשבון היא פעולה שמפחיתה הכנסות ולכן מחשידה וחריגה ולכן היה על הבנק לדרוש אישור בכתב לגריעה; לסרב לכבד אישור שהחתימה לא תואמת לדוגמת החתימה שאצלו; לוודא בטלפון כי אישור הגריעה שנתקבל הוא אותנטי (וכי החתימה אותנטית).
4. כך גם טוענים התובעים כי יש לקבל אישור מראש ובכתב למסירת שיק לצד ג'; להחתים את מקבל השיק על אישור מתאים; כי מאחר והבנק קיבל עמלה תמורת ניהול החשבון אזי מעמדו כשומר שכר ובמקרה של אובדן הנכס עליו לשפות את בעליו. עוד נטען כי הבנק הפר חוזה שבינו לבין בעלי החשבון וחובה חקוקה (סעיפים 44-47 לכתב התביעה המתוקן).

גרסת הבנק וטענותיו

1. הבנק הגיש כתב הגנה לכתב התביעה המקורי (לא הוגש כתב הגנה מתוקן). במסגרת כתב ההגנה טען הבנק כי יש לדחות את התביעה על הסף בהתאם לתקנה 101(א) (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") מחמת שיהוי, השתק ומניעות; כי השיהוי גרם לנזק ראייתי, למשל באיתור פקידים שאינם עובדים בבנק ואיתור מסמכים שונים; כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב; כי כתב התביעה מנוסח באופן כללי, מעורפל ונעדר פרטים מהותיים.
2. לגופו של עניין טוען הבנק כי התובעים אישרו במעשה או בהתנהגות אחרת את הפעולות, התנועות, גריעת השיקים והחיובים בחשבונם; כי בעת פתיחת החשבון ביקשו התובעים ערוצי תקשורת באמצעות פקס, טלפון ואינטרנט וכי הבנק שלח דיווחים שוטפים באמצעות הדואר; כי התובע נהג לחתום בכמה אופנים גם כאשר ביצע פעולות בסניף מול פקידיו וכל השיקים שנגרעו הועברו לסניף בבלי שמספרו 776 (סעיפים 36, 41 ו- 51 לכתב ההגנה) (להלן: "סניף בבלי"). עוד טען הבנק כי כאשר התעורר חשד באשר לפעולה ספציפית שנתקבלה בפקס נעשתה שיחה טלפונית לתובע שאישר את ביצוע הפעולות.
3. הבנק מציין כי התובע אמר לנציגיו שהוא שימש כבעלים וכמנכ"ל של חברת משה שאלתיאל בע"מ (להלן: "חברת שאלתיאל") העוסקת בייצור ושיווק גופי תאורה וכי התובע עסק ברכישת נכסי נדל"ן ורכישת מכולות ברזל לבניין. עוד מפרט הבנק כי חברת שאלתיאל פורקה (במסגרת הליך פר"ק 34229-11-13 וכי חויבה היא בתשלום מיליוני שקלים בתביעה אזרחית 31954-06-14; ה"פ 47897-07-16) וכי התובע חויב לשלם מיליוני שקלים לבנקים אחרים במסגרת הליכים אזרחיים שנוהלו כנגדו (ת"א 10473-03-14 ו- ע"א 4451/17 –בנק אוצר החייל; תא"ק 40857-03-14 –הבנק הבינלאומי הראשון). משכך טוען הבנק כי התביעה הוגשה ממניעים פסולים במטרה ל"גייס" כספים לטובת התובעים, בניסיון להתעשר על חשבון הבנק שלא כדין, כדי לשלם לנושי חברת שאלתיאל וחברות נוספות שבבעלות התובע.
4. לבסוף טוען הבנק כי התובעים לא פירטו את חישוב הנזק והסעד המבוקש וכי בענייננו, לא נגרם לתובעים נזק כלשהו ואם נגרם נזק שכזה הרי שיש "לייחס לתובעים או למי מה אשם תורם בשיעור של 100% מן הנזק הנטען" (סעיף 79 לכתב ההגנה) וכי לחובת התובעים עומדת רשלנות תורמת באופן שמנתק את הקשר הסיבתי ומפנה בעניין זה לסעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").
5. במסגרת כתב התשובה (המתייחס לכתב ההגנה המקורי כאמור) חזרו התובעים על טענותיהם והוסיפו וטענו כי הבנק לא צירף אסמכתאות מספיקות להוכחת גריעת השיקים ואלו שצורפו מזויפות; כי אין קשר בין חובות הבנק לבין התביעות הכספיות שהוגשו כנגד התובע. בנוסף, מכחיש התובע את הטענה לפיה ביקר מידיי יום בסניף ביבנה וטוען כי אינה נכונה ולא הגיונית. עוד טוענים התובעים כי אם הם ביקשו להעביר שיק לסניף בבלי עשו זאת בהתאם להוראה מיום 26.6.2014 וההוראה הנ"ל אינה רלוונטית ומתייחסת לתקופה מאוחרת לתקופה בגינה נתבע סכום התביעה. כמו כן, טוענים התובעים כי לא ניתן לייחס אשם תורם עת בה השומר שקיבל שכר התרשל וכי בהוראות מסוימות, ראו למשל ההוראות מיום 6.2.2011 ו-27.2.2011, שם נכתב מפורשות ע"י הבנק "מאושר" עם חותמת הבנק. משכך, ומשלא נעשה כן בכל המקרים, הרי שהבנק התרשל.

ההליכים לאחר הגשת כתבי הטענות

1. בימים 29.1.2020 ו-6.2.2020 התקיימו דיוני הוכחות במסגרתם נחקרו התובע ונתי, המשמשת כבנקאית במחלקה העסקית בסניף יבנה של הבנק (סעיף 2 לתצהירה שסומן כ-נ/4). בתום שלב ההוכחות ניתן צו להגשת סיכומים.
2. ביום 26.5.2020 הגישו התובעים סיכומים מטעמם, במסגרתם חזרו התובעים על טענותיהם והדגישו כי התנהלות הבנק תמוהה ביותר- לשיטתם, הבנק טען תחילה כי יש בידיו ראיות להוכחת עמדתו אך נמנע מלהביאן והצהרותיו של הבנק סותרות בעניינים עובדתיים מהותיים; כי חלק מהפקסים זהים ומאוחרים לתביעה, מזויפים או מתייחסים לשיקים שלא נתבעו בתביעה זו; כי הפקסים שצורפו בתמיכה לתצהיר נתי מהווים הרחבת חזית ולא צורפו לכתב ההגנה; כי לא צורפה הוראה ספציפית לגריעת שיקים; כי הבנק נמנע מלהביא לעדות את הפקיד שמסר את השיקים לידי התובעים ולא הוכיח כי התובע ביקש לקבל השיקים בסניף בבלי. עוד נטען כי אי החזרת השיקים שנגרעו לתובעים שלל מהם את היכולת לגבות את השיקים או לסחרם ולכן נגרם להם נזק כספי המזכה את התובעים בתביעה לכל הפחות ביחס לחלק הארי שנגרע שאין לו התייחסות בפקסים.
3. כמו כן, טוענים התובעים כי בשל הפעולה הנדרשת מהבנקאי, קרי, השוואת חתימות שנעשית ללא עזרים טכניים, אין צורך בהגשת חוות דעת גרפולוגית ובענייננו נדמה כי המדובר בזיוף של הפקסים בפוטומוטאז' או בזיוף אחר וכי העובדה שהבנק לא מצא ולו שיק אחד מעלה חשש כי הבנק טשטש את העובדות שמא יעמדו לו לרועץ. בנוסף, טוענים התובעים כי חובתם מסתכמת בבדיקת החשבון אך בענייננו לא היה במעקב להואיל היות ושיקים שנגרעו אינם מופיעים במסמך שהתובעים חשופים לו; כי אין זה מתפקידו של הלקוח לפקח על הבנק- השומר; כי השליטה הבלעדית של הבנק בשיקים איינה את יכולת התובעים לתרום לנזק שבאובדן השיקים; כי האשם רובץ לפתחו של הבנק שאיבד שיקים.
4. ביום 28.7.2020 הוגשו סיכומי הבנק במסגרתם נטען כי יש לדחות את התביעה ולחייב בהוצאות בתוספת מע"מ עליו הבנק לא יכול להתקזז; כי די בגרסת התובעים כדי לדחות את התביעה- בפרט לא הוכחו יסודות הכרחיים בה- הוכחת ההלוואות להבטחת החזרן ניתנו השיקים למשמרת ואי פירעונן; כי התובעים הרחיבו חזית בסיכומים ובתצהיר בהעלאת טענה לפיה אי מסירה של שיקים מבססת נזק כביכול; כי ניתן היה לדעת על גריעת השיקים מעיון בחשבון; כי התביעה מושתת על עדות יחידה של בעל דין ולא בוססה הנמקה מיוחדת; כי טענת הזיוף הועלתה באופן סלקטיבי לגבי הוראות גריעת שיקים ולא להוראות זהות לחלוטין לפני ואחרי המועדים הרלוונטיים לתביעה; כי התובע נתפס בסתירות מהותיות בעדותו וטען דבר והיפוכו; כי התובע הפר את חובתו להקטנת הנזק ויש בפעילותו אשם תורם בשיעור 100%.
5. ביום 19.8.2020 הוגשו סיכומי התשובה במסגרתם חזרו התובעים על טענותיהם והוסיפו וטענו כי התביעה עוסקת בשיקים שהיו בידי הבנק אותם איבד ובהיעדר מענה לכך הרי שדין התביעה להתקבל; כי בשעה שהבנק טוען שהשיקים שנגרעו נשלחו לסניף בבלי ונמסרו לתובעים, נטל הראיה בעניין זה רובץ על הבנק והוא כשל בו; הבנק הודה כי ערך רישומים ביחס לגריעת כל שיק אך בחר שלא להמציאם ולא להביא לעדות את הפקידים שביצעו את הגריעה ויש לזקוף זאת לחובתו; כי הבנק הרחיב חזית כאשר העמיד במרכז המחלוקת את שאלת מתן ההלוואות והחזרתן, כשלשאלה זו אין כל נגיעה לעניין שבמחלוקת (אובדן השיקים); כי עסקאות היסוד שבגין השיקים שגרע הבנק אינן חלק מהתביעה והבנק מנוע מלטעון בעניין זה והרחיב חזית בהעלאת הטענות רק בסיכומיו; כי שיק שאבד כמוהו כחוב פסוק ובתי המשפט מכירים בהם כחובות ברי גביה , ולפיכך מוטלת על הבנק האחריות לפצות את התובעים בערכם המלא של השיקים; כי אין קושי להגדיר בפקסימיליה שם ומספר שיופיעו בעת המשלוח; כי הבנק מנסה לטעון לטענות שיטה שאין להן אחיזה בהליך אזרחי (לגבי הוראות אחרות שניתנו ע"י התובעים או מי מהם, לגביהם לא הוגשה תביעה); כי העדה אלפסי היא "בעלת אינטרס אישי מובהק" ועדותה היתה בלתי אמינה בעליל.

ההכרעה – וראשית לעניין יחסי בנק לקוח – בכלל, ובפרט לעניין שמירת שיקים

1. כידוע, בנק חב בחובת זהירות כלפי לקוחו (ראו דנ"א 1740/91 בנק ברקליס -דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן, פ"ד מז(5) 31 (להלן: "עניין פרוסט"). הבנק מחוייב לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע גרימת נזק ללקוח ומוטלת עליו האחריות לנהוג כפי שהיה נוהג "בנק סביר" בנסיבות העניין, כשרמת הזהירות משתנה מעניין לעניין (ראו עניין פרוסט בעמ' 85). כך נפסק כי "הבנקים ממלאים תפקיד מרכזי בחיי הכלכלה בישראל ובעולם המודרני בכלל, והם מתאפיינים בכשירות מקצועית, בנגישות למידע ובאמצעים טכניים העומדים לרשותם לצורך פעילותם. כל אלה (...) מקנים להם בעיני הפרט מעמד מיוחד, "מעין ציבורי", אשר בגינו הוא רוחש להם אמון ונוטה לסמוך על פעולותיהם בל לדרוש ולחקור אחריהם" ובהמשך.. "מעמדם זה של הבנקים מבחינה מקצועית וציבורית יש בו כדי להקרין על היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליהם (...)" (ראו גם ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלנגר ז"ל פ"ד נט(2) 349).
2. כמו כן, על הבנק מוטלות חובות חוזיות "הקשר בין בנק לבין לקוחו הוא, ביסודו, קשר שבחוזה. ככלל נערך חוזה בכתב בין הבנק לבין הלקוח- על הרוב החוזה הוא אחיד (לדוגמה: אותו טופס או סדרת טפסים שלקוח חותם עליהם בבקשו לפתוח חשבון בבנק) – אך הכול מסכימים כי מערכת היחסים בין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. בצד הכתב, ובין שורותיו, תימצאנה תניות והסכמות מכללא הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים בין אם יסודן המשפטי יימצא בהוראות הסעיפים 25 ו-26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בין אם בהוראת סעיף 39 לאותו חוק ובין בכל מקום אחר- ואלו מטילות חובות הן על הבנק הן על הלקוח. אחת החובות שהבנק חב ללקוחו- בגדרי החוזה ביניהם הינה זו הנדרשת מתוך חובת הזהירות הכללית שבין "שכנים", בהחלתה על מערכת היחסים שבין בנק לבין לקוחו. בגדרי החוזה שבין הבנק לבין לקוחו אמור הבנק- במלאו אחר הוראות לקוחו, והוא עיקר פעילותו – לעשות פעולות אלו ואחרות, ובביצוען של אותן פעולות על הבנק לנהוג בזהירות ראויה בשמירה על האינטרסים של לקוחו" (עניין פרוסט, בעמוד 46-47).
3. כך התייחסה הפסיקה באופן ספציפי להתנהלות המצופה מבנק בעניין דוגמת חתימה: "... דוגמת החתימה לא נמסרת לבנק ללא תכלית כי אם לצורך עשיית שימוש בה ולשם השוואתה אל מול חתימות אחרות המתיימרות להיות חתימת הלקוח" (ת"א 10629-02-10 זנוה (1984) בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 29.11.2012). "דוגמאות החתימה נמסרות לבנק תוך שהלקוח סומך על הבנק כי יבחן את החתימות" (ע"א 1166/06 ברגר שולמית נ' בנק הפועלים בע"מ- סניף יוקנעם (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 25.1.2007).
4. כך התייחסו המלומדים לעניין גביית שיקים ושמירתם: "אחד התפקידים המסורתיים של בנק הוא, גביית שיקים ומסמכים אחרים למען לקוחותיו (...) נפרע זכאי לגבות במישרין את השיקים שנערכו לפקודתו אצל הבנקים הנמשכים, ואולם דרך זו מלווה בבזבוז משאבי זמן וכסף ואינה יעילה. משום כך, ממנה הנפרע את הבנק בו הוא מנהל חשבון לגבות למענו את השיקים. לבנק גישה נוחה לכל הבנקים האחרים במדינה באמצעות המסלקה הבין- בנקאית. בנק גובה אפוא שיקים עבור לקוחו, והכינוי "בנק גובה" (""Collecting bank), מקובל בחקיקה בספרות ובפסיקה האנגלו-אמריקאית" (עמוד 387, פרק 13 דיני שטרות לרנר).
5. עוד נאמר בעניין זה: "גביית שיקים ומסמכים אחרים הוא שירות בנקאי הנובע מפתיחת חשבון בנק המחייב את הבנק לקבל בעבור לקוחו את הסכום הנקוב במסמך. ככלל האוחז יכול לפנות לבנק הנמשך ולהציג בפניו ישירות את השיק לפרעון. אולם לא רק שלעתים קרובות אין הדבר אפשרי מסיבות מעשיות. אלא שגם החוק אינו תמיד מאפשר זאת. (...) מכאן החשיבות המוענקת לשירות זה בחיי היום-יום". (עמודים 375- 376 לספר של בן אוליאל, דיני בנקאות, פרק ט- גביית שיקים).
6. לעניין איבוד שיקים על ידי הבנק (ודוקו, במקרה המפורט להלן הבנק לא הכחיש כי איבד את השיקים, במובחן מהמקרה שלפנינו), נקבע בין היתר כדלקמן: " מערכת היחסים שבין הלקוח לבין הבנק שבו הוא מפקיד שיקים כפופה למספר רב של מערכות דינים (באופן כללי, ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, [פורסם בנבו] פסקאות 26-22 (16.11.2010) (להלן: עניין טואשי)). בעיקרו של דבר, הבנק כפוף לחובות הנובעות מדיני החוזים, דהיינו מההסכמה החוזית בין הבנק לבין לקוחו, וכן לחובות הנובעות מדיני הנזיקין, דהיינו לחובה הכללית שלא להתרשל כלפי הלקוח. מעבר לכך, הבנק חב ללקוח חובת אמון (ראו: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573 (1994) (להלן: עניין צבאח); רות פלאטו-שנער דיני בנקאות – חובת האמון הבנקאית 50-31 (2010)), והוא אף כפוף לדינים ספציפיים יותר הנוגעים לתפקידים שונים שהוא ממלא כלפי הלקוח, כדוגמת דיני השליחות ודיני השטרות (עניין טואשי, בפסקאות 26-22). במלים אחרות, בהתחשב במערכת היחסים המיוחדת שבין הבנק ללקוח ובריבוי הדינים החלים עליה, החוזה הכתוב אינו ממצה את חובות הבנק כלפי הלקוח (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 47-46 (1993); עניין צבאח, בעמ' 591-590)", ראו רע"א 2119/18 ארז תעשיות עץ בע"מ (בפירוק) נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ סניף חדרה (14.5.18) [פורסם במאגרים] (להלן: "עניין ארז תעשיות").
7. בהמשך עניין ארז תעשיות נקבע כי בנק שאיבד שיקים אינו יכול לפטור את עצמו במתן כתב שיפוי בלבד ולהפנות את הלקוח להתמודד עם מוסר השיק : "ההנחה שעמדה ביסוד טענתו של הבנק במקרה זה, אשר דומה כי התקבלה על-ידי הערכאות הקודמות, היא שהאפשרות הקיימת לקבל שיקים חלף השיקים שאבדו "מאפסת" את אחריותו של הבנק כלפי החברה ושרעבי. אין לקבל הנחה זאת כבסיס להכרעה. אכן, הבנק יכול היה לפנות למושכי השיקים ולדרוש מהם שיקים אחרים חלף אלה שאבדו כנגד מתן כתבי השיפוי. הוא אף יכול היה לבקש משרעבי לשתף עמו פעולה בעניין. אולם, הוא לא יכול היה לפטור עצמו באופן חד-צדדי מאחריותו רק בשל כך שקיימת חלופת פעולה כזו, ואף לא יכול היה לגלגל את האחריות לכך לכתפיהן של החברה או של שרעבי".
8. עוד נאמר שם: "דברים אלה מקבלים משנה תוקף בשים לב לחובת תום הלב המוגברת שמוטלת על הבנק ולחובת האמון שחלה עליו, בהתחשב בכוח הרב ובידע העודף שיש לו (ראו: רע"א 2700/15 קשמה (נחמיאס) נ' בנק הפועלים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 3 (7.7.2015) (להלן: עניין קשמה)). פערי הידע, המיומנות והמשאבים בין הבנק ללקוח מצדיקים הטלת חובות מוגברות ופיקוח על הבנקים שיבטיחו הגנה נאותה ללקוח (ראו: עניין צבאח, בעמ' 585, 592-590; ע"א 3955/04 רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה ו (4.7.2005); ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש, פ"ד סג(3) 248, 267-266 (2009); עניין טואשי, בפסקה 34). במקרה ארז תעשיות נקבע בערעור כי יש להחזיר את הדיון לערכאה המבררת על מנת לקבוע את גובה הנזק שנגרם בשל אובדן השיקים.
9. לצד החובות המוגברות המוטלות על בנק, יש תחולה להלכות הכלליות בדבר שיהוי; נזק ראייתי; נטלי הוכחה וכו'. כך נקבע בע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פד"י נ"ו(4), 721, בעמ' 734 (להלן: "עניין איטר"): "כשמוגשת תביעת לקוח לאחר שנים רבות מאז אירעו האירועים נושא התביעה, עלול הבנק לעמוד בפני קושי להעלות גירסה מפריכה לעדות לקוח הן בשל עבור הזמן והיעדר תיעוד ביחס לשיחות ומגעים שבעל-פה המתנהלים עם לקוחות, והן בשל התחלופה בכוח אדם וההיקפים הגדולים של העיסקאות המתבצעות, המקשים על זיכרון פרטים שלא הועלו על הכתב. במצבים אלה עשוי להיות כי גירסת יחיד של לקוח, גם אם אינה מופרכת על-ידי עדות חד-משמעית מצד הבנק, תצטרך להיתמך במקורות אובייקטיביים אשר יניחו בסיס לגירסת ההפרה (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971)".

ההלכות הכלליות, לצד ההלכות הנוגעות ליחסי בנק-לקוח

1. במקרה שלפנינו, במובחן מעניין ארז תעשיות, הבנק אינו מודה כי איבד את השיקים שנגרעו או כי אלו נגרעו שלא כדין, ההיפך – הבנק טוען כי השיקים הללו נגרעו בהוראתו של התובע או מי מטעמו. טענה מרכזית זו הועלתה עוד בכתב ההגנה ואינה מהווה הרחבת חזית. אם כך, יש בפנינו מחלוקת עובדתית; יש בפנינו גרסה מול גרסה, עם עד יחיד לכל צד; ככל שאחליט לקבל את התביעה על פי עדות בעל דין יחידה, עלי לנמק זאת בהתאם לסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), אשר קובע כדלקמן:

54. " פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

...

(2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין".

1. בע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (פורסם במאגרים המשפטיים, ביום 1.5.2019) (להלן: "פס"ד חיון") נקבע כדלקמן: "מהוראה זו עולה כי קביעת ממצאים בהתדיינות אזרחית על סמך עדותו היחידה של בעל דין ככלל איננה אפשרית. עדות כאמור טעונה סיוע ממקור חיצוני. באין סיוע כאמור, יכול בית המשפט לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל דין רק אם יש בידו נימוקים משכנעים התומכים באמינותה, ונימוקים אלה חייב בית המשפט לפרט בפסק דינו (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1433-1430 (2009)). מכאן עולה כי כאשר מדובר בעדותו של בעל דין שנפגמה בשקר מכוון, אין כל אפשרות שבית המשפט יוכל לסמוך את ידיו על אותה עדות. ברי הוא, כי ראייה מסייעת אינה יכולה להפוך עדות שקר לעדות אמת; וממילא לא ניתן יהיה למצוא נימוקים שיתמכו באמינותה של עדות שקרית".
2. עוד יש לזכור את "אופי" הטענות המיוחסות לבנק – בין היתר טענות זיוף מסמכים ותרמית, טענות הדורשות רף הוכחה גבוה, ראו ע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי (פורסם במאגרים המשפטים, ביום 11.4.2013) [פורסם במאגרים] (להלן: "עניין בר נוי"): "כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות [ראו למשל: ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין [פורסם בנבו] (18.4.2012), פסקה 14; ע"א 3725/08 חזן נ' חזן [פורסם בנבו] (3.2.2011), פסקה 31; ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 594 (1986) (להלן: עניין זיקרי)]".

דיון והכרעה

שיהוי בהגשת התביעה ונזק ראייתי

1. כתב התביעה המקורי הוגש בחודש דצמבר 2017, ומתייחס לגריעות שיקים שבוצעו בין השנים 2012-2014. אין מחלוקת כי במהלך השנים, ובכלל זה השנים להן מיוחסות הגריעה, קיבל התובע תדפיסים מהבנק, ראו למשל תדפיסים לחודש יולי 2013 אשר צורפו על ידי התובע עצמו לתצהירו כנספח 8 (להלן: "תדפיסי הבנק"). מצב עובדתי זה מחייב את בית המשפט לבחון האם נגרם לבנק נזק ראייתי; האם, כבמקרה איטח, הניח התובע "מקורות אובייקטיביים אשר יניחו בסיס לגירסת ההפרה"; האם יש תחולה לדוקטרינת השיהוי, האם יש תחולה לדוקטרינת האשם התורם, וראו בעניין זה ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח(1) 72: "עקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך מבחינה האשמה המוסרית את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד...".
2. התובעים לא פרטו בכתבי טענותיהם וסיכומיהם מה המועד המדויק בו גילו את גריעת השיקים שנעשתה לכאורה ללא אישורם. התובעים הסתפקו בלשון מעורפלת וכללית לפיה "בדיעבד התגלה לתובעים, כי לאורך תקופה, במועדים שונים נגרעו מהפיקדון שבמשמרת (...) שיקים רבים" (סעיף 4 לכתב התביעה). מעיון בתצהיר התובע עולה כי ידע בחודש 03/2014 שאמורים להיות מופקדים שיקים למשמרת, ולמחרת היום התקשרה פקידה מהבנק והודיעה כי החשבון במינוס והוא שאל אותה מה עם השיקים למשמרת (סעיפים 14-15 לתצהיר התובע) ודרש הבהרות מהבנק, אך הבנק העביר מסמכים רק במחצית שנת 2015. כך שלפי גרסת התובעים עצמם ידעו הם על אי הפקדת שיקים בחשבון, כבר בחודש מרץ 2014.
3. התובעים לא צירפו אסמכתאות בכתב לעניין פניה לבנק בסמוך למועד הגילוי (חודש 03/2014) ומכתב ב"כ עו"ד צעאדה נשלח רק כשנתיים וחצי לאחר מכן (ביום 7.11.2016, סעיף 9 לכתב התביעה; סעיף 23 לתצהיר התובע ונספח 1 לו). יצוין כי פניות נוספות בכתב נעשו בתאריכים 7.5.2017 ו-19.6.2018 (האחרונה- לאחר שהוגשה התביעה). התובע לא פירט באילו מועדים פנה אל נציג הבנק בעל פה לקבלת הסברים- האם פנה ל"פועלים בטלפון" או לנתי-נציגת הבנק האהובה עליו (פרוטוקול עמ' 39 שו' 9) שטענה כי שוחחו על בסיס יומי (עמ' 49 שו' 4; עמ' 62 שו' 28; עמ' 65 שו' 7). נתי לא נחקרה בחקירתה הנגדית על מועד הגילוי, לא נשאלה אם התובע פנה אליה ולא נטען כי הדבר נעשה והיא לא סיפקה תשובה.
4. כפי שקבעתי לעיל, גריעת השיקים הנטענת התגלתה כבר בחודש 03/2014- כך לדברי התובעים עצמם. חרף הודאת התובע בתצהירו לעניין זה, טענו התובעים כי לא יכלו לדעת מעיון בדפי החשבון לבדם (ובהעדר מכתבי הגריעה) כי נגרעו שיקים מחשבונם (סעיפים 12-13 לכתב התביעה). אין ממש בטענה זו ודינה להידחות, אבאר את דבריי.
5. מעיון ב"תדפיס תנועות חודשי בחשבון לחודש 07/2013" שצורף כנספח 8 לתצהיר התובע, עולה כי התובעים חויבו בעמלות בגין "החזר ש' משמרת" בסך 12 ₪ בימים 9.7.2013, 22.7.2013, 30.7.2013 (ראו: שורה 4 עמוד 37; שורה 12 עמוד 41; שורה 9 עמוד 45). יצוין כי התדפיס כולל 67 עמודים אך צורפו עמודים נבחרים מספר 35 עד 47 בלבד. אומנם אין בדפי החשבון פירוט באשר לזיהוי השיק הנגרע אך ככל ואכן צודק התובע בגרסתו כי לא ביקש לגרוע את השיקים הספציפיים, אזי עיון בתדפיס הבנק היה מדליק נורה אדומה וראו עדותו לפיה ביקש לגרוע שיקים פעמים בודדות בלבד (עמ' 27 שו' 17, 29). אם אכן כך הדבר, אזי היה עליו לסור לבנק ולבקש פירוט בזמן אמת ובכך למנוע את התקלה הנטענת לכאורה. מכאן כי היה על התובעים לדעת בחודש 07/2013 או בסמוך לכך שהבנק גרע שיקים וחייב אותם בעמלות גריעה. לכל המאוחר, אי הפקדת שיקים למשמרת בחשבון נודע לתובעים כבר בחודש 03/2014 בשל המינוס שהתגלה בחשבון ופניה טלפונית לתובע שנעשתה ביוזמת בנקאית, כמפורט בתצהיר התובע. מסקנתי מכל המקובץ הינה שהתובעים השתהו בהגשת התביעה; שיהוי זה גרם לנזק ראייתי לבנק, על כל המשתמע מכך.

האם התובעים הוכיחו עובדתית את טענת הזיוף/ אובדן השיקים?

1. על השאלה שבכותרת יש להשיב בלאו רבתי, ממספר נימוקים, לא כל שכן משקלם המצטבר. שוב אזכיר כי התובעים מבקשים לקבל את תביעתם על פי עדות יחידה של בעל דין, המייחס לבנק טענות זיוף ותרמית, כאשר תביעה זו הוגשה בשיהוי והיא אינה נתמכת במקורות חיצוניים.
2. ראשית אציין כי גרסת התובעים הינה גרסה מתגלגלת ולא עקבית. בעוד שבכתב התביעה המקורי ולאחריו בכתב התביעה המתוקן ניתן נפח רב לטענות בדבר זיוף ותרמית המסמכים, אזי בסיכומים העיקריים העלו טענה חלופית, וראו סעיף 21 לסיכומים: "...אין זה משנה האם ניתנו הוראות גריעה על ידי התובעים אם לאו. משהבנק לא השיב את השיקים שגרע לתובעים – שלל מהם את היכולת לגבות את השיקים...". עיננו הרואות, בסיכומים ניתן משקל רב יותר לשאלת החזר השיקים, להבדיל משאלת מתן הוראת הגריעה.
3. כך או כך, וכפי שנפסק בעניין בר נוי, נטל השכנוע מוטל על התובעים – אם לטענת הזיוף והמרמה, ובכלל זה הטענה שהפקסים שנשלחו מזויפים והחתימה נוספה בפעולת "העתק- הדבק" או "פוטומוטאז'"; אם לטענה כי לא קיבלו לידיהם את השיקים; אם לטענה שהבנק לא שמר על השיקים ומסר אותם לצדדי ג'; אם לטענה שפעולת הגריעה נעשתה ללא ידיעתם ואישורם; אם לטענה שהבנק התרשל ופעל בניגוד לנהליו; ואם לטענת הנזק. בעניין האחרון על התובעים להוכיח שלא נפרעו ממקורות אחרים את סכומי השיקים שנגרעו. שכן ממה נפשך – גם אם צודקים התובעים בטענה כי השיקים שנגרעו לא נמסרו לידיהם, אולם הם נפרעו את סכומי השיקים בדרך אחרת (וראו בעניין זה עניין ארז תעשיות), אזי אין כל מקום לחייב את הבנק בסכומי השיקים.
4. אמת נכון הדבר – לא עלה בידי הבנק להציג אסמכתא בכתב בה מעוגנת הוראת גריעה לכל שיק ושיק מהרשימה; אמת נכון הדבר, הבנק לא הציג בפניי חתימה של הלקוח על קבלת השיקים לידיו. מאידך, הבנק הציג אסמכתאות רבות המלמדות על דפוס התנהגות שחזר על עצמו בניהול החשבון, הן בתקופה האמורה, הן לפניה והן אחריה; הבנק הביא לעדות את נתי, הפקידה אשר טיפלה ועדיין מטפלת (!) בחשבון זה, והעדפתי את עדותה על פני עדות התובע, בה התגלעו בקיעים וסתירות פנימיות; סבורה אני כי גרסת הבנק סבירה והגיונית יותר, ומתיישבת במארג הראיות שהוצגו (בהתחשב בזמן הרב שחלף), ואילו גרסת התובעים לפיה הבנק מיוזמתו גרע שיקים ומסר אותם למאן דהוא הינה סבירה במידה פחותה משמעותית. כך גם סבורה אני כי יש לדחות את טענת התובעים בסיכומיהם לפיה נתי "בעלת אינטרס אישי מובהק" וכי עדותה הינה "כל דבר זולת אמינה"- לא מצאתי ממש בטענה זו, ואם התובע היה משוכנע בכך לא היה מאפשר לנתי להמשיך ולטפל בחשבונותיו עד עצם היום הזה.
5. לעומת זאת, עדותו של התובע לא הותירה בקרבי רושם אמין. לשם ניתוח קביעתי זו, אסקור תחילה את החשבון שבמחלוקת והתנהלות התובע באופן כללי. כזכור, מדובר לכאורה בחשבון פרטי המשותף לבני הזוג התובעים. דומני כי לא ניתן לכנות את הפעילות שהתנהלה במסגרתו כפעילות פרטית כלל ועיקר.
6. ובכן, חשבון הבנק נשוא התביעה, סווג כחשבון פרטי המשותף לתובעים- התובע ואורלי שאלתיאל. אומנם המדובר בחשבון משותף לבני זוג אך התובע הוא זה אשר "ניהל באופן פעיל" את החשבון (סעיף 2 לתצהיר התובע). בני הזוג גרים בעיר תל אביב ואילו החשבון הנ"ל נפתח בסניף יבנה- בטופס "הכר את הלקוח" (נספח ב ל-נ/4) (להלן: "הכר את הלקוח") הוסבר כי בחרו בסניף בשל עבודה באזור בחברת שאלתיאל, כי מהות הפעילות הבנקאית "בין חשבונות הקבוצה", וצפויה בו פעילות יחסית גדולה (עמ' 13 שו' 4-5) כך גם ציינה הנציגה שפתחה את החשבון בטופס כי "ללקוח חשבון עסקי בסניף". מכאן כי אין המדובר בחשבון פרטי סטנדרטי אלא בחשבון בעל אופי עסקי שנוהל במחלקה העסקית (עמ' 43 שו' 33-34).
7. חיזוק למסקנתי זו ניתן למצוא גם בכך שהתובע העיד כי הזרים כספים מחשבונות פרטיים לחברות בבעלותו (עמ' 13 שו' 27-30, 32; עמ' 14 שו' 1-3); נוכח היקפי הכספים שהופקדו בחשבון – מיליוני שקלים (עמ' 13 שו' 11-12); בהתקיים שיחות על בסיס יומי שנערכו בין הלקוח- התובע לבנקאית-נתי (עמ' 49 שו' 4; עמ' 62 שו' 28; עמ' 65 שו' 7); החזקת חמישה חשבונות בנק שבבעלות התובע (עמ' 55 שו' 1-5; עמ' 73 שו' 4); מאות שיקים שניתנו למשמרת (עמ' 49 שו' 15); בחירת הסניף שנמצא בסמיכות למיקום החברה- כל אלו מטילים בספק את היות החשבון "חשבון פרטי".
8. גם לגבי אופי הפעילות שנעשתה בחשבון קיים ספק – בתחילת עדותו ציין התובע: "כן, בחשבון הפרטי שלי החזקתי עשרות מיליונים של שקלים והלוותי לחברים שלי. אנשים ידעו שמצבי טוב, היו מבקשים את הכספים, ומטוב ליבי נתתי את הכספים, הלוותי". (עמ' 13 שו' 11-13). התובע הבהיר שהלוואות אלו ניתנו ללא ריבית (עמ' 13 שו' 17, 19) ואף ללא בטחונות (עמ' 14 שו' 9). התובע הכחיש תחילה כי הוא עושה ניכיונות שיקים (עמ' 13 שו' 32); טען כי הלווה רק למספר מצומצם של חברים (עמ' 14 שו' 1-15); טען כי לא ערך הסכמים בכתב (עמ' 16 שו' 6-9) ולא הוציא חשבוניות על הלוואות, והדבר נעשה בתיאום עם רואה חשבון (עמ' 15 שו' 16-18). כן טען התובע שלא ערך רישום של כל הלווה, למי ניתנה ומתי הוחזרה: "אני לא ניהלתי כרטסת" (עמ' 16 שו' 16).
9. כשהתקדמה החקירה, התברר כי התובע לא דייק בדבריו, וזאת בלשון המעטה. כך, בניגוד לטענה שהוא אינו נוהג לקחת בטוחות, התברר כי נהג לקחת שיקים "שיהיה לי איזשהו ביטחון על הכסף שהלוותי" (עמ' 16 שו' 32); כך הסתבר כי ניהל רישום של ההלוואות שנתן (עמ' 16 שו' 18, עמ' 17 שו' 11); הסתבר שמעגל הלווים היה רחב משניים-שלושה חברים כפי שטען תחילה; הסתבר כי בחשבון הפרטי "היתה תנועה אדירה של שיקים", בלשונו של התובע, גלגול כספים לשמו, כתוצאה מקשיים כספיים אליהם נקלעה החברה: "החברֶה שם, שהחברה שנתתי להם את ההלוואה, באיזשהו שלב אמרתי להם: תחזירו לי את ההלוואה. הם אמרו: אני לא יכול. מה שאני יכול לעשות הוא לתת לך צ'קים של לקוחות שלי – סתם לדוגמה, מאה שקל. תחזיר לי תשעים, ולאט-לאט אני אוריד לך את ההלוואה, אני אוריד כמה שאפשר. זאת הייתה השיטה. בגלל זה גם הייתה התנועה האדירה של הצ'קים. הייתי מפקיד את הצ'ק שלו ונותן לו צ'ק במקום" (עדות התובע בעמ' 17 שו' 13-17).
10. אמור מעתה, אין מדובר בחשבון פרטי "תמים", אלא בחשבון בו מגולגלים שיקים רבים ומתבצעת פעילות בהיקף של מיליוני שקלים: "לא. זה היה גלגול. אני לא יכולתי לראות את זה. אני ראיתי צ'ק– – – זה היה גלגול של עשרות צ'קים. היה צ'ק שהיה נפרע והיית רואה שהוא נפרע – הייתי מוריד את זה מהחוב" (התובע בעמ' 17 שו' 27-29). על רקע זה יש לבחון האם גריעה של 86 שיקים בסכום מצטבר של כ –2.2 מיליון ש"ח היא פעולה חריגה והאם הגיוני וסביר שהתובע הוא זה שנתן את הוראת הגריעה וקיבל לידיו את השיקים או שמא הדבר נעשה ללא ידיעתו והסכמתו.
11. הגעתי לכלל מסקנה שהתובע אישר את הפעולות במעשה, התנהגות או בכתב באמצעות ערוצי התקשורת שאישר במעמד פתיחת החשבון: פקס וטלפון. הבנק צירף אסמכתאות לפיהן גריעת השיקים נעשתה "ביוזמת הלקוח" על פי רישום פנימי; צירף פקסים שנשלחו מחברת שאלתיאל ונחזו כי נחתמו ע"י התובע (ראה התייחסות לטענת הזיוף להלן); נתי העידה כי קיבלה הוראות טלפוניות (עמ' 52 שו' 15-22) ודיברה עם התובע באופן יומי וכי לבקשתו נשלחו השיקים פיזית לסניף בבלי (סניף 8 לנ/4; עמ' 49 שו' 31-34; עמ' 69 שו' 5- התובע אמר לנתי שילך לקחת מבבלי; גם איסוף כרטיס אשראי נעשה מסניף זה (עמ' 50 שו' 12-15) הקרוב לבית מגוריו, כך שפעולות הבנק נעשו בהתאם לבקשות בעל החשבון- התובע, ביוזמתו ובהתאם להרשאתו. עוד הצהירה והעידה נתי כי במקרה בו התעורר חשד התקשרה לתובע והוא אישר את הפעולה (סעיף 9 לנ/4; עמ' 49 שו' 10-12); גם אם דוגמה לא מתאימה (עמ' 50 שו' 33).
12. דרך פעולה זו תואמת את "חוברת תנאים כלליים" שהוצגה על ידי הבנק וסומנה כ-נ/5, להלן כמה סעיפים נבחרים:

"כל רישום שיתקבל במכשיר הפקסימיליה עקב הבקשה או כל רישום אחר שלכם בדבר תכנה או מועדה של הבקשה שהתקבלה בטלפון ישמשו כהוכחה לכאורה לכל האמור בהם ובכלל זה, ומבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, כהוכחה הן לכן שאנו אכן פנינו אליכם כמצויין ברישומים והן לתכנה של אותה בקשה ומועדה". (סעיף 3.4.1 בעמ' 28)

סעיף 3.5 בעמ' 28 לנ/5 פוטר את הבנק מאחריות:

"הבנק יהיה פטור מכל אחריות לכל נזק, הפסד או הוצאה כלשהם, העלולים להיגרם לנו במישרין או בעקיפין כתוצאה מפעולה של הבנק בהתאם לבקשה ובמיוחד ובלי לגרוע מכלליות האמור, במקרה ויתברר, כי הבקשה נמסרה לכם בשמנו על ידי מי שלא הוסמך לכך".

1. אמנם התובעים הכחישו הדברים וטענו כי "לא היו מעולם", כן עמדו על טענתם לפיה החתימה זויפה או הושלמה באמצעות פוטומוטאז'. התובעים לא תמכו את תביעתם בחוות דעת של מומחה להשוואת כתבי יד. נתי נחקרה בנקודה זו ותשובותיה מקובלות עליי "אני לא גרפולוגית", עמ' 55 שו' 27, עמ' 56 שו' 3. הפקסים נחזים כי נשלחו מחברת שאלתיאל באמצעות פקס שאודי היה נוהג לשלוח (עמ' 49 שו' 6) והיה מודיע על כך לנתי. כך שאם וככל שאכן היה זיוף מסמכים הרי שהוא נעשה לכאורה תוך שימוש בפקס של חברת שאלתיאל, ייתכן על ידי עובד החברה או הלווים עצמם או אדם אחר. התובעים טענו בסיכומיהם לראשונה כי ידוע שאין קושי להגדיר שם ומספר פקסימיליה ששולחים פקס. הטענה הועלתה תוך הרחבת חזית ולא נתמכה בראיה בכתב או חוו"ד מומחה כלשהו ועל כן, דינה להידחות. עוד ייאמר כי ככל ואכן הודבקה חתימה תוך זיוף הרי שאין במומחיות פקידת הבנק לזהות את אותו זיוף, ודי בכך שנתי העידה: "הכל היה נראה לי תקין" (עמ' 51 שו' 7); "אבל את דוגמת החתימה שלו אני מכירה מתוך שינה גם" (עמ' 50 שו' 35). עוד אזכיר כי לתובע היו מספר חתימות, חלקן אושרו על ידי התובע בחקירתו (ראו עמ' 21 שו' 31, עמ' 22 שו' 14, שו' 24, עמודים 23-24 לחקירה), ואף הוצגו בפניו מסמכים "מזויפים" לכאורה, לגביהם לא העלה כל טענה (עמ' 27 שו' 9). כן אציין שהתובעים בחרו שלא לפנות למשטרה על מנת שתנהל חקירה אחר ה"זייפן" (ככל שקיים).
2. לכל זאת יש להוסיף כי מדובר בלקוחות ותיקים שפתחו את החשבון בשנת 2000 (כאשר קודם לכן נפתח חשבון עסקי בבעלות התובע) והיכרותם רבת שנים עם הסניף "מובן הוא, כי לקוחות ותיקים עשויים, ובצדק, לזכות לאמון רב יותר מלקוחות חדשים. ואף למוניטין האישיים שיש ללקוח, מחוץ למסגרת יחסיו עם הבנק, נודע משקל בקביעת מידת האמון שהבנק ירחש לו" (ראו עניין פרוסט בעמוד 64). התובע הוא לקוח עסקי, בעל השכלה שהעסיק 100 עובדים (עמ' 10 שו' 10-11, 17-18), ראו עדות נתי לפיה "מכירים את הלקוח ולשביעות רצוננו במשך שנים" (עמ' 49 שו' 1-2, וראו גם: עמ' 52 שו' 24; עמ' 72 שו' 32-35).לא מצאתי סיבה שהפקידים יחשדו כי מדובר בפעולה חריגה בפרט כאשר מדובר בפעולה שאין בה לכאורה נזק (עמ' 56 שו' 22) להבדיל מהעברת כספים מחשבון לחשבון שמדליקה נורה אדומה (עמ' 56 שו' 11-19). נתי העידה כי הפקסים לא העלו חשד כלשהו ואם כזה התעורר היא התקשרה לתובע וקיבלה את אישורו (עמ' 58 שו' 6-11). עוד פירטה נתי כי אלו פעולות שמתאימות לאופי הפעילות שלו והוא תמיד עושה אותן (עמ' 56 שו' 11-19; עמ' 62 שו' 28-32; גם טלפונית עמ' 65 שו' 12-14, 20-24; עמ' 68 שו' 32, 35). התובע עצמו העיד כי ביקש לגרוע שיקים על מנת לקבל אשראי טוב יותר בעת מעבר מבנק לבנק (עמ' 27 שו' 22-27). כך גם יש לדחות את הטענה לפעולה חריגה שאינה עולה עם עדות נתי לפיה הפקדת שיקים בכמויות עשרות ומאות שיקים אינה בהכרח פעולה חריגה אם לקוח מבקש אותה (עמ' 44 שו' 4-6, 12).
3. גם הטענה כי הבנק פעל בניגוד לנהליו לא הוכחה. לא צורף נוהל ספציפי אשר הבנק פעל בניגוד לו ועובדת הבנק הכחישה בעדותה טענות אלו מכל וכל, כך עולה מעדות נתי שלא נסתרה: גריעת שיק לבקשת לקוחה- אינה פעולה חריגה (עמ' 44 שו' 4-6, 12); ניתן לבקש גריעה בפניה טלפונית, פקס אם הלקוח חתום או פרונטלית (עמ' 48 שו' 33-34; עמ' 49 שו' 1-2); אין חובה להגשת בקשה בכתב על מנת לגרוע שיק (עמ' 44 שו' 18-19); ניתן לבצע את הפעולה בטלפון אם הלקוח נתן הרשאה (עמ' 44 שו' 21); שיק נמסר במרבית המקרים ללקוח אך יכול להימסר גם לידי מי מטעמו אם שלח ייפוי כוח או ביקש טלפונית (עמ' 45 שו' 27-28, 30); אין חובה לאימות טלפוני לאחר קבלת הוראת פקס לענין גריעת שיק והנושא הינו לפי שיקול דעת הבנק (עמ' 46 שו' 22-24); הפקיד אינו נדרש לכתוב בכל גריעה "מאושר" או לחתום ולאשר (עמ' 47 שו' 32-35; עמ' 48 שו' 27-30); הגריעה נעשית במחשב אך שיק פיזי נמסר ללקוח וניתן לאסוף אותו גם מסניף אחר (המשמש כסניף "דואר") וזאת לבקשת הלקוח (עמ' 49 שו' 31-35; עמ' 50 שו' 1, 21); לא בהכרח נדרש לבצע רישום אחרי שיחה טלפונית, לא במקרה של גריעה ולא על גבי הפקס שנתקבל (עמ' 51 שו' 31; עמ' 52 שו' 10-22); גם תיקון בכתב יד על גבי פקס אינו מצריך בירור טלפוני (עמ' 55 שו' 5-9).
4. כך נותרנו עם עדות יחידה של בעל הדין (התובע), לו אינטרס בתוצאות ההליך. אומנם החשבון נוהל בעיקר על ידי התובע, אך ישנה שותפה נוספת לו- רעייתו אורלי, שלא צורף תצהיר מטעמה וזו לא הובאה לעדות בפני ביהמ"ש. בעדותו של התובע נתגלו סתירות כפי שציינתי בסעיפים 46-47 לעיל, סתירות הפוגעות באמינותו, וראו בעניין זה פס"ד חיון. מנגד, עדותה של נתי מהימנה, אמינה ואחידה. "אני יודעת את האמת שאני דיברתי איתו. רוב הפעמים זאת אני, אם להגיד מילה שלי מול מילה שלו אז יכול להיות שזה זה. אבל זאת אני שדיברתי איתו. זאת האמת" (עמ' 51 שו' 18-20); "לצערי לא מתועדים אבל קרו, הם קרו כי אני דיברתי, אני זו שהיתי שם, לא אף אחד אחר" (עמ' 65 שו' 20-24). העדות עולה בקנה אחד עם התיעוד הפנימי שערך הבנק לפיו גריעות נעשו "ביוזמת הלקוח".
5. גם מבחני ההיגיון והשכל הישר פועלים לקבלת עמדת הבנק ולדחיית גרסת התובעים. יש ממש בעדות נתי לפיה "אף פקידה לא תבוא בבוקר ותחליט לגרוע שיק ללקוח" (עמ' 44 שו' 14-15, 17). ובהמשך: "אבל אם אין על הצ'קים אשראי, אין לי עניין בצ'קים האלה, אני לא רוצה אותם, הם לא שלי, הם שלו. הוא פשוט טען שנתנו אותם לצד ג'. למה? איזה סיבה? למה שבנק ייתן לצד ג' צ'קים ויגרע על דעת עצמו? זאת אומרת, 10 פקידות, במהלך 4 שנים או שנתיים גרעו על דעת עצמן, ונתנו את זה לצד ג'? נראה לי קצת הזוי" (הדגשות שלי, עמ' 69 שו' 27-30). לעומת זאת הוכח כי לתובע היה אינטרס לבצע גריעת שיקים: "הסיבה היחידה שהייתי גורע צ'קים – למשל, הייתי בבנק הפועלים. אחר-כך הגעתי לבנק לאומי וקיבלתי אשראי גדול יותר מבנק הפועלים. רציתי לעבור מבנק לבנק. אז הייתי צריך להעביר את הצ'קים של הביטחונות מבנק לבנק. מבנק אחד לבנק האחר. אז זה הביטחונות שהיה לי. לקחתי את האשראי שהיה לי, למשל, בפועלים, נגיד, סתם, חמישה מיליון, וקיבלתי בלאומי שישה מיליון. אני נותן לָך דוגמה. אז הייתי צריך להעביר את הצ'קים שהיו לי בפועלים ללאומי" (עמ' 27 שו' 22-28). איני מקבלת את טענת התובע כי ניתן למנות על "כף יד אחת" את הגריעות, שכן באותה נשימה ובמענה לשאלת בית משפט השיב כי עבר סניפים "לא מעט" (עמ' 27 שו' 31).
6. במסקנתי הנ"ל לא התעלמתי מחסרונן של אסמכתאות בכתב שיעידו כי השיקים נלקחו ע"י בעלי החשבון או מיופה כוח בכפוף לאישור בכתב או אדם אחר באישור טלפוני. אם היו בנמצא אישורים אלו הרי שניהול התביעה היה מתייתר ונחסך. עם זאת, לא מצאתי בהיעדר המסמכים כדי להטות את הכף לטובת התובעים וכנגד הבנק. מפנה בעניין זה לשיהוי בהגשת התביעה; לעניין איטח שנזכר לעיל; לכך שהתובעים ידעו כבר בחודש 03/2014 על אי הפקדת שיקים ממשמרת או לכל המאוחר היה עליהם לדעת מעיון בדפי החשבון (ראו: תדפיס חשבון מחודש 07/2013).
7. עוד אזכיר כי הפעילות העסקית של התובע ממשיכה להתנהל בבנק הנתבע גם לאחר התביעה- ובמילותיו חשבונו מנוהל "באותו בנק, אותו סניף" (עמ' 30 שו' 7) אצל אותה פקידה "אהובה עלי בכל הבנק. אני אוהב אותה ברמות מטורפות" (עמ' 30 שו' 9) וכי הוא לא מאשים אותה במה שארע (עמ' 30 שו' 15). הכיצד ניתן להמשיך ולפעול מאותו סניף ובאמצעות אותה פקידה, ובאותה נשימה לייחס לגורם זה עוולות ועבירות חמורות של זיוף ותרמית? אם וככל שהבנק פעל ברשלנות וגרם לנזק של מיליוני שקלים האין זה מצופה מהתובעים לפעול לסגירת החשבון נשוא התביעה (ויתר החשבונות המנוהלים בבנק ובסניף הנידון) ולעבור לבנק אחר, וראו גם המרחק הגיאוגרפי בין סניף זה לכתובת המגורים?
8. מכל הנימוקים הללו; בהינתן מאזן ההסתברויות הנוהג במשפט האזרחי; כאשר נטל ההוכחה מוטל על התובע; כאשר העדות היחידה שניתנה במשפט הינה של התובע, וגם בה התגלו סתירות המעיבות על אמינותה; בעוד הבנק הציג אסמכתאות מהן ניתן ללמוד על דפוס התנהגות שיטתי של גריעת שיקים על ידי התובע; כאשר הוצגה ראיה שלפחות שיק אחד מתוך הרשימה נפרע (ראו מוצגים נ/1-נ/3); כאשר לתובע יש אינטרס בהעברת שיקים לחשבון אחר, והתברר כי נהג לעבור סניפים "לא מעט" (עמ' 27 שו' 31), סבורה אני כי יש להעדיף את גרסת הבנק על פני גרסת התובעים.

הוכחת הנזק ואשם תורם

1. משהגעתי למסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל על כתפיהם להוכחת התביעה, הרי שאיני נדרשת לבחון את הוכחת גובה הנזק, הקטנתו ואשם תורם מצד התובעים. למעלה מן הצורך אציין כי גם אם הייתי קובעת שהבנק התרשל, היה מקום לדון ברשלנות תורמת של התובע, לאור מסקנותיי כמפורט בסעיפים 34-38 לעיל. כמו כן, לא הוכח גובה הנזק, ואבאר דבריי.
2. כזכור, הכחיש התובע תחילה כי ניהל רישומים כלשהם בנוגע להלוואות שניתנו על ידו, הלוואות שאותם שיקים שניתנו למשמרת אמורות היו להבטיח את פרעונן (עמ' 16 שו' 15-20). בהמשך עדותו הסתבר כי היה לתובע רישום על הלוואות אלו (עמ' 17 שו' 11). מכאן – שעל התובע היה להבחין שההלוואות אינן נפרעות; ללא כל קשר לשיקים, היה יכול התובע בזמן אמת לפנות לאותם גורמים מלווים ולדרוש את פירעון ההלוואה. רישומי ההלוואה לא הוצגו בפניי; הוצגה ראיה ממנה ניתן ללמוד שלפחות אחד השיקים שבמחלוקת כן נפרע (נ/1-נ/3). אובדן השיקים (אם וככל שהיה, וזו אינה מסקנתי) אינו מחייב באופן אוטומטי את הבנק בפירעונם המלא, ראו עניין ארז תעשיות, שם הוחזר הדיון לערכאה המבררת על מנת לדון בטענות ההגנה ולברר את גובה הנזק.
3. במקרה שלפנינו לא הוצגו כלל ראיות מהן ניתן ללמוד על מצב ההלוואות, וגם בעניין זה מבקש התובע להסתמך על עדותו היחידה, בה בעת הוא אינו מציג ראיות שברשותו, וברשותו בלבד (רישום המעקב אחר הלוואות). איני יכולה לקבוע שאותם שיקים שנגרעו לא נפרעו בדרכים אחרות, וגם מסיבה זו דין התביעה להידחות.
4. לעניין אשם תורם ייאמר כי ניהול נכון של התובעים את חשבונם היה יכול לגלות בזמן אמת מעיון בתדפיסי הבנק שנשלחו לתובעים בדואר או צפייה בחשבון באמצעות האינטרנט (כניסה לאתר או שימוש באפליקציה ייעודית) כי החשבון לא זוכה חרף הפקדת שיקים לפירעון. בהקשר זה ראוי לציין כי התובע טען כי גריעות שיקים אצלו "אפשר לספור על כף יד אחת" (עמ' 27 שו' 17, 29) ומנגד, כפי שכבר ציינתי בחודש 07/2013 חויב בעמלות בגין גריעת שיקים במשמרת שלוש פעמים, החובה לבדיקת תקינות חשבון הבנק מוטלת על כתפי הלקוח. עוד אזכיר את מסקנתי העובדתית שלכל המאוחר בחודש 03/2014 ידע הוא על אי הפקדת שיקים. כן אזכיר כי התובע בחר לנהל פעילות עניפה של גלגולי שיקים בחשבונו הפרטי, ללא פיקוח רו"ח, על כל המשתמע מכך. כל אלו מצדיקים ייחוס אשם תורם בשיעור ניכר.

הערה לקראת סיום

1. מכל הנימוקים שפורטו לעיל, דין התביעה להידחות. עם זאת, התנהלות הבנק אינה נקייה מרבב, הן בזמן אמת והן במהלך ניהול ההליך. לא ניתן להתעלם מכך שהבנק התעכב במסירת המסמכים ללקוחו ואכן נדמה כי חלק מהפקת המסמכים מצויים במערכת מחשב או נמצאו בארכיון וניתן היה לגלותם עם דרישת הלקוח. כך גם לא ברור מדוע מסר הבנק כי אין בידו מסמכים נוספים ורק לאחר שהוגשה בקשה למתן פסק דין נתגלו מסמכים, ויש לזכור את חובת הבנק לשמור על מסמכיו משך שבע שנים.
2. באשר להתנהלות בזמן אמת, מצופה היה שהבנק יציג את אותו רישום פנימי ממוחשב של כל שיק וזהות הפקיד שגרע אותו (עמ' 67 שו' 7-10), כך גם לא צורפו אסמכתאות על לקיחת שיקים למרות שנתי העידה כי צריך להחתים את הלקוח (עמ' 45 שו' 31-33) ואזכיר כי את פעולה זו היה צריך לעשות סניף בבלי כאשר פקיד/ה העובד/ת בסניף זה לא הובא/ה לעדות בבימ"ש. אמנם לא די במחדלים אלו של הבנק כדי להטות את מאזן ההסתברויות לחובתו, וקיימים די והותר נימוקים לדחיית התביעה על אף מחדלים אלו, אולם סבורה אני כי מחדלים אלו מצדיקים את דחיית התביעה ללא צו להוצאות.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית בזאת ללא צו להוצאות .
2. המזכירות תשגר את פסק הדין לידיעת הצדדים ובאי כוחם ותסגור תיק זה.

ניתן היום, י"א אלול תש"פ, 31 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.