1. המדובר בתביעה כספית בסך 51,900 ₪, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת עבור נזקים שנגרמו בתאונת דרכים לרכב מסוג טויוטה (להלן: "הראשון").

2. אין חולק כי רכב שבוטח ע"י הנתבעת 1 (להלן: "השני"), פגע בראשון מאחור. הנתבעת 1 טוענת כי הפגיעה היא תוצאה של הדיפה שנהדף השני, לאחר שנפגע ע"י רכב נוסף שפגע בו מאחור (להלן: "השלישי").

3. הנתבעת 2, מבטחת השלישי, מתגוננת בטענה כי השלישי נפגע אף הוא מאחור, בידי רכב אלמוני, שנהגו ברח מן המקום לאחר הפגיעה. כתוצאה מהפגיעה נהדף השלישי ופגע בשני.

הנתבעת 2 מוסיפה, כי הפגיעה בשני הצטרפה לפגיעה קודמת של השני בראשון.

4. העידו לפני שלושת הנהגים. כמו כן העידו נוסעות שישבו לצד הנהגים ברכב הראשון וברכב

השני.

5. לאחר שבחנתי את כתבי הטענות, את המסמכים מתיק המשטרה שצורף לכתב ההגנה של הנתבעת 1, את תמונות הנזק לכלי הרכב וחוות דעת השמאים, ולאחר ששמעתי את עדויות הנהגים והנוסעות, הגעתי למסקנה כי התובעת הוכיחה תביעתה כנגד הנתבעת 2, אך דין התביעה כנגד הנתבעת 1 להידחות. אלה הנימוקים:

6. נהגת השלישי העידה כי לאחר פניה שמאלה, נכנסה לנתיב דו סטרי, שלא ניתן לסוע בו במהירות, ולכן נסעה לאט. לאחר מכן נשמעה מכה חזקה מאחור. העדה מתארת כי התעוררה לצרחות ילדיה שהיו עמה ברכב, ראתה כרית אויר פתוחה, ניסתה ללא הצלחה לפתוח את הדלת. מלבד זאת לא זכרה פרטים על התאונה עצמה.

בחקירתה הנגדית לא ידעה להתייחס לסכומי הנזק, אך הבהירה שהרכב הושבת בשל ערכו הנמוך. כשהוצגה לה תמונת הנזק בחלק האחורי של רכבה, המעידה על נזק קל, בחלק העליון השמאלי של מכסה תא המטען, השיבה: "לא יודעת לציין את הנזקים מאחור לא כל כך ראיתי וגם לא רציתי לראות" (עמ' 2 ש' 2-3 לפרוט'). לדבריה, הרכב שפגע בה גבוה ממנה.

7. גרסת הנהגת, כי לפני המכה לא ראתה כלי רכב לפניה ולמעשה לא ראתה את ההתנגשות ברכב מלפנים, מתיישבת עם עדותה במשטרה. שם טענה תחילה כי כאשר יצאה מרכבה ראתה רכב לפניה, במרחק 10-15 מ', אולם רק בבית החולים הבינה שאף הוא היה מעורב בתאונה. על כן הסיקה כי מעוצמת הפגיעה מאחור נהדפה לפנים ופגעה ברכב שהיה לפניה. סופו של דבר הנהגת לא יכולה לשלול או לאשר אם פגעה ברכב שנסע לפניה וזאת בניגוד לאמור בכתב ההגנה של הנתבעת 2.

8. בבית המשפט, כמו גם במשטרה, לא היו בידיה פרטים או תיאור של הרכב אשר לכאורה פגע בה. היא שללה את הטענה כי לאחר שפגעה ברכב השני, הופיע רכב נוסף ופגע בה מאחור.

9. עד התביעה העיד כי בלם את הרכב כיוון ששתי ילדות ביקשו לחצות את הכביש, אך לא היו החלטיות. לדבריו הן החלו בחצייה, חזרו ושוב החלו לחצות, ובלשונו: "הן עברו וחזרו, הן התפרצו לכביש, הלכו וחזרו עשתה בלבול" (עמ' 4 ש' 20 לפרוט'). לפיכך, עצר עצירה מלאה ואז נפגע מאחור. בחקירתו הנגדית טען שחש במכה אחת ושלל מעורבות של רכב רביעי. גם כשעומת עם הנאמר בהודעת במשטרה (כי חש שתי מכות) חזר וטען שהרגיש מכה אחת. תחילה העד הסביר את ההבדל בין הגרסאות בפערי שפה, אולם כשהוראה לו עדותו במשטרה בה הצביע על עוצמת כל אחת מהמכות, השיב: "יכול להיות שהיו שתי מכות. ההי אכפת לי התינוק ברכב" (עמ' 6' ש' 7-8 לפרוט').

10. מטעם התובעת העידה גם אמו של עד התביעה. לדבריה ישבה ברכב, לצד הנהג. היא העידה כי הרכב עצר כיון ששתי בנות ביקשו לחצות את הכביש. לאחר מכן היתה מכה מאחורה. בחקירה הנגדית, וגם לאחר שהוצגה לה עדות בנה במשטרה, הצביעה באופן ברור על מכה אחת: "אני שמעתי פיצוץ אחד חזק וזהו" (עמ' 7, ש' 3 לפרוט').

11. מטעם הנתבעת 1 העידו נהג הרכב השני ורעייתו. הנהג העיד כי נסע 300 מ' לערך מהצומת ונעצר אחרי רכב שעצר, על מנת לתת זכות קדימה לבנות לפניו. לאחר מס' שניות בהן ראה את התעכבות הבנות אם לחצות או לא, נחבט הרכב מאחור בעוצמה ונהדף לפנים ופגע ברכב מלפנים. הנהג שלל פגיעה קודמת ברכב מלפנים לפני שנפגע מאחור. כמו כל שלל נוכחות של רכב רביעי. לדבריו הרחוב היה שקט וריק, מלבד אוטובוס שהגיע ממול ורכב הביטחון שהגיע לאחר התאונה.

בחקירה הנגדית עמד הנהג על גרסתו, בפרט על כך שעמד בעצירה מלאה והשתהה, ואף התייחס והסביר את הסתירה בין הנאמר במשטרה ביחס להולכת רגל אחת לבין עדותו בבית המשפט: "לא. הה סיפור של שתיים ואחת כן הלכה או לא הלכה" (עמ' 8 ש' 29-30).

לצד זאת, אישר שכאשר הגיע אל הרכב השלישי הנהגת לא היתה במקום ונאמר לו שפונתה באמבולנס (אותו לא הזכיר בראשית דבריו).

12. רעייתו של הנהג חיזקה את עדותו כשלדבריה עצרו משום שהרכב לפניהם עצר, על מנת לאפשר לבנות לחצות. היא ציינה כי הבחינה ש: "מישהו הוציא יד מהחלון וסימן שיעברו..." (עמ' 10, ש' 1 לפרוט'). לאחר מכן שמעה קול אדיר והרכב נזרק קדימה ופגע ברכב מלפנים. לאחר הפגיעה הרכב נסע קדימה ועצר וגם הם נסעו אחריו ועצרו. היא שמעה צעקות של אישה מאחור. הבנות שביקשו לחצות הציעו סיוע והביאו לה שמיכה. גם נהג הרכב הראשון הגיע לבדוק שהכל בסדר. בעלה הלך לצלם את הרכב השלישי ומד"א הגיעו לפנות את האישה. העדה שללה פגיעה קודמת ברכב מלפנים: "אנחנו ממש עמדנו, הסתכלתי דרך החלון, היה לי זמן...".

לגרסתה, לא הבחינה ברכב רביעי וגם לא יכולה היתה לראות אם היה כזה.

היא חיזקה את עדות בעלה בדבר שמירת מרחק של מטרים ספורים מהרכב לפנים.

13. תיאור הנהגים והנוסעות בראשון ובשני, בדבר עצירה לצורך מתן זכות קדימה להולכות רגל, תואם האחד את השני. לעומת זאת, נהגת השלישי כלל לא ראתה מה קורה לפנים, לפני התאונה. ברם, חיזוק לתיאור הנ"ל עולה גם מעדותה: "אמרו לי ששתי ילדות ניסו לחצות את הכביש...מישהי שאני לא מכירה ממש אמרה שהם מרגישות ממש אשמות" (עמ' 3, ש' 7-8 לפרוט').

14. הנהגת עומתה עם יתר העדויות, ששללו נוכחות רכב רביעי. על כך ענתה: "אולי שתי גרסאות שהפילו את זה עלי כדי לקבל כסף. אותי הזמינו למשטרה אחרונה אני מאמינה שלקחו גרסאות תיאמו" (עמ' 3 ש' 20-25 לפרוט'). לא ראיתי יסוד לקבל הסבר דחוק זה. מצאתי את עדי הרכב הראשון ועדי הרכב השני אנשים מן היישוב, חסרי כל אינטרס "להפיל" על הנהגת אשמה במתכוון. קל וחומר כשמדובר באם לארבעה. אני סבורה כי לו הבחינו ברכב רביעי שגרם לתאונה, היו מדווחים על כך מיד.

15. כפי שניתן להיווכח רב הנסתר על הגלוי בעדות הנהגת. היא פתחה את עדותה, הן במשטרה והן בבית המשפט, בכך שחשה במכה חזקה מאד מאחור, ואינה זוכרת דבר נוסף עד שהתעוררה ועסקה בחילוץ ילדיה מן הרכב. אולם, היא הסיקה, כי פגעה ברכב השני, הגם שלא ראתה אותו קודם לתאונה. למעלה מכך, הנזק בחלק האחורי של רכבה קל ומינורי באופן יחסי לפגיעה כה עוצמתית שהביאה לפתיחת כריות האוויר, הדיפה ופגיעה כה חזקה ברכב מלפנים, שיצרה נזקים רציניים ומשמעותיים בחזית רכבה ובחלק האחורי של השני (שהושבת אף הוא). ניתן להתרשם מתמונת הנזק בשלישי כי מדובר בפגיעת מעיכה ממוקדת וקטנה, בחלק העליון של מכסה תא המטען. קשה להניח באופן סביר, כי נזק כזה, מעיד על פגיעה אחורית, כה עוצמתית, שגררה הדיפה הרכב השלישי לפנים, פגיעה חזקה ברכב לפניו ופתיחת כריות האוויר.

16. על יסוד דברי הנהגת, כי לא ראתה מה קרה לפנים, בצירוף עם עדויות יושבי הרכב השני כי עצר עצירה מלאה לפני שנפגע, ובהסתמך על עדויות יושבי הרכב הראשון כי חשו מכה אחת עוצמתית, אני מוצאת שלא הוכח כי הרכב השני פגע בראשון לפני שנפגע ע"י השלישי.

17. עוד אני מסיקה, מכלל הראיות שנפרשו לפני, כי לא הוכח במידת הצורך שרכב רביעי פגע בשלישי והדף אותו הלאה. תיאור זה, לא רק שאינו עולה בקנה אחד עם יתר העדויות, בלתי קוהרנטי לעדות האובייקטיבית בדמות הנזק האחורי ברכב השלישי.

17. נוכח כל האמור, התוצאה היא שדין התביעה להתקבל, כנגד הנתבעת 2 בלבד.

התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית. אני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות עדי הנתבעת 1, כפי שנפסקו.

אני מחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובעת 51,900 ₪, בצירוף אגרת בית המשפט, הוצאות העדים כפי שנפסקו ושכ"ט עו"ד בסך 6,100 ₪.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ט, 11 ינואר 2019, בהעדר.