1. לפני תביעת שיבוב על סך 26,559 ₪, שעניינה תאונת דרכים שאירעה ביום 4.12.15 בין רכבי הצדדים.

התובעת הייתה במועד התאונה מבטחת רכב מ.ר. 32-60-70 (להלן: "רכב התובעת"). התובעת פיצתה את מבוטחה בגין הנזק שנגרם לרכב והגישה תביעה זו.

נתבעת2 הייתה במועד התאונה מבטחת משאית לטאטוא כבישים, מ.ר. 12-329-04 (להלן: "המשאית") . נתבע 1 היה נהג המשאית.

מחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה, עולה, כי רכב התובעת הוכרז ע"י השמאי כרכב באבדן מלא ושרידיו נמכרו.

2. נהג התובעת העיד בבית המשפט וגרסתו הייתה כדלקמן:

התאונה ארעה בכביש חד סטרי שבו שני נתיבי נסיעה. בהמשך הדרך, לפני הרמזור שבצומת, נפתח משמאל נתיב נסיעה נוסף, אשר כיוון נסיעתו שמאלה.

נהג התובעת נסע בנתיב הנסיעה השמאלי באזור שבו שני נתיבים בלבד. הנהג ראה ממרחק את המשאית נוסעת בניגוד לכיוון התנועה בנתיב השמאלי (הנתיב שנפתח בסמוך לרמזור). הנתיב השמאלי הסתיים והמשאית סטתה פתאומית לנתיב נסיעתו ופגעה ברכבו.

נהג התובעת העיד, כי עובר לקרות התאונה נסע במהירות של כ– 40 קמ"ש, שדה הראיה שלו היה פתוח והוא הבחין ממרחק במשאית הנוסעת בנתיב השמאלי, אך הופתע מכך כי המשאית סטתה פתאומית לעבר נתיב נסיעתו ולכן לא הצליח למנוע את התאונה (כדבריו: "אני לא חשבתי שהוא יבוא נגדי לכיוון הנתיב שלי. זה היה שבריר שניה ממש", עמ' 3 ש' 30). לפי גרסתו, גם לא היה באפשרותו לסטות לנתיב הימני, מכיוון שבנתיב זה נסעו רכבים.

הנהג העיד, כי משאית הנתבעים מצוידת במברשת לטאטוא כביש, הבולטת כ – 50 ס"מ משמאלה של המשאית, וכי רכבו נפגע בפינה השמאלית קדמית מן המברשת.

3. נתבע 1 העיד וגרסתו הייתה כדלקמן:

הנתבע עובד כנהג משאית לטאטוא כביש. הנהג העיד, כי במשך 3 שנים הוא עושה את אותה עבודה, תוך שהוא נוסע בניגוד לכיוון התנועה. באותו יום, נסע במשאית כנגד כיוון התנועה החל משעה 4:00 בבוקר עד שעה 12:00 בצהרים. רכבים שחלפו במקום הבחינו במשאית הנוסעת בניגוד לכיוון התאונה וסטו מן הנתיב ולכן לא נגרמה תאונה.

הנתבע הבחין ברכב התובעת המתקדם לעברו כשהנתבע היה בצומת, במרחק של כ- 500 מטרים ממנו. הנתבע עצר את המשאית בצד ימין של הכביש (מדובר בצידו השמאלי של הכביש, שכן המשאית נסעה בניגוד לכיוון התנועה), כשהוא בטוח כי נהג התובעת יזהה אותו, יסטה ימינה ויחלוף אותו. אך רכב התובעת המשיך להתקדם לעברו. כשהרכבים היו קרובים, ניסה נהג התובעת להסיט את ההגה ימינה, אך לא עלה בידו למנוע את קרות התאונה והרכבים התנגשו.

הנתבע הודה בחקירתו כי התכוון לנקות את כל הרחוב, דהיינו, התכוון לעבור מן החלק שבו 3 נתיבים לחלק בכביש שבו יש 2 נתיבים (עמ' 8 ש' 1-2).

דיון:

4. אין מחלוקת על כך כי התאונה ארעה בעת שהמשאית (רכב לטאטוא רחובות) נסעה בניגוד לכיוון התנועה, זאת בניגוד לתקנה 37 לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961 האוסרת זאת. על כן, האשמה לקרות התאונה רובצת לפתחם של הנתבעים. על כך לא הייתה מחלוקת בין הצדדים.

המחלוקת בין הצדדים, ובכך מיקדו טענותיהם, הייתה בשאלה האם יש לייחס גם לנהג התובעת אשם לקרות התאונה. וככל שיימצא כי יש לייחס לנהג התובעת אשם - האם אשם זה מקים עילת תביעה נגדית.

5. על מנת להכריע בשאלה הנ"ל, יש להכריע ראשית בשאלה באיזה מיקום בכביש ארעה התאונה.

נהג התובעת העיד כי התאונה ארעה במקום בו נפתח נתיב נסיעה שלישי נוסף וכי המשאית סטתה פתאומית לנתיב השמאלי, שבו נסע. מאידך, הנתבע העיד כי התאונה אירעה במקום בו היו 3 נתיבים בכביש (עמ' 6 ש' 29 וש' 32). גרסה זו הופיעה גם בשרטוט שצירף להודעתו לנתבעת 2.

8. עיינתי בתמונות המקום בו אירעה התאונה וכן בתמונות הרכבים שצולמו לאחר התאונה.

בתמונות ניתן לראות, כי לאחר התאונה המשאית עצרה במקום בו עדיין קיימים 3 נתיבי נסיעה, דהיינו נתיב הנסיעה השמאלי טרם הסתיים במלואו.

זאת ועוד, בין הצומת לבין המקום בו נפתח הנתיב השלישי קיים להערכתי מרחק של כ – 150 מ'. הנתבע העיד, כי כשהיה בצומת הבחין ברכב התובעת במרחק 500 – 600 מ' ממנו. כלומר, בשלב זה, רכב התובעת היה במרחק כ- 350 מ' מהמקום בו נפתח הנתיב השמאלי. מעדויות הצדדים עלה, כי עובר לתאונה, התקדמו שני הרכבים זה לעבר זה. לקחתי בחשבון כי רכב התובעת התקדם מהר יותר מן המשאית (בערך מהר פי 3, שכן העיד כי נסע כ-40 קמ"ש) ולכן גמע מרחק גדול פי 3 עד מקום המפגש בין הרכבים.

לאור הנתונים הנ"ל, סביר בעיניי כי התאונה התרחשה במקום בו נתיב הנסיעה השלישי מסתיים. הנתיב הפך צר יותר ויותר ועל כן, בשלב מסוים חלקה השמאלי קדמי של המשאית החל לבלוט לנתיב הנסיעה שלידו, וכך פגע ברכב התובעת.

מסקנתי זו נתמכת גם במיקומי הנזקים שנגרמו לרכבים (לשניהם בפינות השמאליות הקדמיות של הרכבים). אילו היו הרכבים נוסעים זה מול זה באותו נתיב, היה מצופה כי ייגרם לשני הרכבים נזק בקדמת הרכב.

מסקנה זו הינה גם הגיונית בעיני לנוכח התנהלותו של נהג התובעת. הנהג הודה כי ראה את המשאית ממרחק, אך לא סבר כי עליו לנקוט בפעולה עד הרגע שבו התקרב למשאית. אין הגיון בהתנהלות זו, אלא אם כן מניחים כי המשאית נסעה בנתיב השמאלי ונהג התובעת לא ראה בה איום בכביש.

9. לאור האמור, אני קובעת, כי התאונה אירעה בעת שהמשאית נסעה בניגוד לכיוון התאונה ועם היצרות הנתיב השמאלי, החלה לבלוט לנתיב שלידה, בו נסע רכב התובעת.

בנסיבות אלו, האחריות לקרות התאונה מוטל על המשאית, אשר נסעה בניגוד לכיוון התנועה וחלקה החל לבלוט לנתיבו של רכב התובעת.

מאידך - נהג התובעת הבחין במשאית נוסעת על הנתיב משמאלו, אשר הפך יותר ויותר צר, כאשר על המשאית מותקן מטאטא הבולט מקווי המתאר של המשאית. היה עליו להבין כי מדובר בסיטואציה מסוכנת וכי עליו לנקוט משנה זהירות ולשמור מרחק מן המשאית.

לקחתי בחשבון כי התאונה אירעה בחושך, עובדה המקשה על ראות נהג התובעת.

בנסיבות האמורות, אני קובעת כי נהג התובעת לא נהג בזהירות מספקת, כיוון שלא שמר על מרחק מספיק מן המשאית ובכך תרם לקרות התאונה. בשל כך, אני מייחסת לנהג התובעת אשם תורם של 20% לקרות התאונה. אשם זה אינו מקים עילת תביעה נגדית.

5. על כן, אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעים לשלם באמצעות נתבעת 2 סך 21,247 ₪, אגרה בסך 748 ₪, שכר העדים כפי שנפסק ושכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, ב' תמוז תש"פ, 24 יוני 2020, בהעדר הצדדים.