ניתן ביום 27 אוגוסט 2019

ב"כ המערער - עו"ד אפרת לבנוני
ב''כ המשיב - עו"ד עמוס כהן , עו''ד טל אלבוים

השופט מיכאל שפיצר

1. ערעור המוסד לביטוח לאומי על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט יוחנן כהן; ב"ל 39563-08-16), שקיבל את תביעתו של המשיב והורה כי "עניינו של התובע (המשיב –מ.ש) יוחזר לוועדה לערעורים על מנת שתשיב העניין לוועדה מדרג ראשון עד אשר תתקן את הטעון תיקון ותתייחס לחוות דעת מומחה פה ולסת אשר קבעה לתובע נכות בשיעור 20%".

רקע עובדתי

1. המשיב, עובד כסוור בנמל אילת, ונפגע בפניו ביום 2.7.1995 ממכה שגרמה לפגיעות בלסתותיו, שיניו וכן לנזק נפשי. האירוע הוכר כתאונת עבודה, וועדה רפואית שדנה בעניינו קבעה נכות של 14.5% (5% בגין הפגיעה בשיניו
   ו – 10%בשל הפגיעה הנפשית).
2. המשיב הגיש ביום 30.3.2014, תביעה להחמרת מצב מכח תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, (להלן – התקנות), וזאת בשל טענתו לאבדן כל שיניו והחמרה במצבו הנפשי. ביום 07.06.15 המשיב נבדק על ידי ועדה רפואית מדרג ראשון (בהרכב של רופאה פסיכיאטרית) בנושא הנפשי, והוועדה ביקשה לקבל את התיק הרפואי המלא בתחום הנפשי לפני שתסכם את הדיון בעניין הנכות הנפשית. באשר לפגיעה בשיניו, ביום 21.4.2015, ניתנה חוות דעת לוועדה על ידי ד"ר משה בן עמר, מומחה לשיקום הפה, ובה נקבע כי מצבו של המשיב כתוצאה מהפגיעה בעבודה החמיר וכי בשל אבדן שארית שיניו, יש לקבוע דרגת נכות של 20% לפי פריט 74 (א)(ח)
3. ביום 8.9.2015 התכנסה הוועדה מדרג ראשון שנית, בהעדר המשיב, וקבעה שלא חלה החמרה במצבו הנפשי של המשיב. הועדה לא סיכמה את הנכויות השונות ולא התייחסה לחוות הדעת של המומחה לשיקום הפה אשר הכיר כאמור בהחמרה המאוזכרת בפרוטוקול הדיון. כעבור יומיים שלחה מזכירת הוועדה למשיב ולבא כוחו, הודעה על ההחלטה האמורה של הוועדה. כבר עתה נציין שבית הדין האזורי קבע בסעיף 14 לפסק דינו שבטעות לא הסבה מזכירת הועדה את תשומת ליבה של הועדה לחוות הדעת בעניין הפה והלסת, ועל כן נדונה רק הנכות הנפשית והסיכום לא לקח בחשבון נושא זה.
4. המשיב, באמצעות בא כוחו, ניהל חליפת מכתבים עם המערער, והגיש ערר ללא נימוקים במטרה לקבל את פרוטוקול הוועדה לפה ולסת, ובתוך כך זומן לוועדה רפואית לעררים. משנמסר הפרוטוקול והתבררה הטעות, דרש המשיב לבטל את זימונו לוועדה הרפואית לעררים. ואולם, לדברי בא כח המשיב, בעקבות פנייה שקיבל ממזכירת הוועדה בה נאמר לו כי אלמלא חלף הזמן להגשת ערר, היה המערער עצמו מגיש ערר לטובת המשיב, חזר בו המשיב מהדרישה לבטל את זימונו לוועדת הערר. בדיון בפני ועדת הערר הסתבר למשיב שהמערער "מתנער מדבריו, תוך העלאת טענות כי לא מדובר בטעות קולמוס וכי על התובע (המשיב –מ.ש.) להיבדק ע"י הוועדה הרפואית לעררים". בנסיבות אלו ביקש המשיב למשוך את הערר, וועדת הערר הפסיקה את הדיון בעניינו. בהמשך, הגיש המשיב תביעה לבית הדין קמא להשבת העניין לטיפולה של הוועדה מדרג ראשון ולהורות לה לתקן את הטעות ולקבוע כי חלה החמרה במצבו ושנכותו הצמיתה היא 28%.
5. המערער טען בפני בית הדין קמא כי מדובר בשאלת סמכות הוועדה, לאמור – במקרה שלפנינו הסמכות לדון בעניינו של המשיב מוקנית לוועדה הרפואית לעררים. לדעת המערער, לבית הדין אין סמכות להורות על השבת הנושא לוועדה הרפואית מדרג ראשון והמחוקק התווה את הדרך לפיה הוועדה הרפואית לעררים היא הגורם המוסמך לבחון את החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון, ולתקן את החלטותיה ככל שנפלה בהן טעות.
6. נקודת המוצא בפסק דינו של בית הדין קמא הייתה שלא יכול להיות חולק על כך שסמכויותיה הרחבות של הוועדה הרפואית לעררים מאפשרות הכרעה בעניינים שלא נדונו בפני הוועדה מדרג ראשון. חרף זאת, סבר בית הדין האזורי כי "מדיניות שיפוטית ראויה אינה יכולה להסכים עם תוצאה לפיה לא תהא כל תוצאה לפגם המהותי שנפל בהתנהלות ומחדלי הנתבע (המערער – מ.ש.), באמצעות מזכיר הוועדות, שכן אין מדובר בטענות נגד התנהלות הוועדה מדרג ראשון".

בית הדין האזורי סבר כי אין מדובר בממצאים שנקבעו לראשונה בוועדת הערר, אלא בסוגיה שנדונה על ידי הוועדה הרפואית מדרג ראשון ונקבע על ידה כי מצבו הרפואי של המשיב הוחמר עקב הפגיעה בעבודה, אלא שבשל תקלה שמקורה במזכיר הוועדה שלא הפנה את תשומת לבה לממצאים בתחום הפה והלסת, הקביעה בעניין זה לא באה לידי ביטוי בהחלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון. על כן, למשיב הזכות להביא לתיקון הטעות שנגרמה על ידי מזכיר הוועדה, שתוצאתה "איבוד ערכאה" ולתוצאה השגויה לפיה נקבע שלא חלה החמרה במצבו. נוכח האמור, נעתר בית הדין האזורי לתביעה וניתן הסעד של השבת עניינו של המשיב לוועדה הרפואית מדרג ראשון, כמפורט בסעיף 1 לעיל.

טענות הצדדים בערעור

1. לטענת המערער, העובדה שתביעתו של המשיב לבית הדין קמא הוגשה כתביעה למתן סעד הצהרתי כנגד אי יישום החלטת הוועדה הרפואית באשר לשיעור נכותו הכולל של המשיב, אינה מביאה למסקנה שמדובר בתקיפת החלטה של פקיד התביעות, והתביעה מושא הערעור מקורה בהחלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, עליה הודיעה פקידת התביעות למשיב ולבא כוחו במכתב מיום 10.9.2015 וכן על זכותו לערער על ההחלטה האמורה בפני הוועדה לעררים בהתאם לסעיף 122 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995(להלן – החוק) היה על המשיב להגיש ערר לוועדה רפואית לערעורים.

לדעת המערער ההליך בו נקט המשיב, אינו אלא ניסיון לעקוף את המסלול הקבוע בחוק, ולהציג את העניין כטעות קולמוס שנפלה בחישוב הנכויות על ידי הוועדה מדרג ראשון.

1. המערער סבור שאין סמכות לבית הדין לדון בתביעה זו, וסמכותו קמה רק לאחר שהוועדה הרפואית לעררים מקבלת את החלטתה, ואף זאת בשאלה משפטית בלבד. המערער מסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון (בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ"ז (4),443 (2003) (להלן – עניין שטרן) וכן על פסק דינו של בית דין זה, שניתן על ידי חברתי סגנית הנשיאה (כתוארה אז) ורדה וירט- ליבנה (בר"ע 47291-09-19 המוסד לביטוח לאומי –מוחמד אבו סרחאן (30.1.2018) (להלן – עניין סרחאן) שהתבסס בין היתר על עניין שטרן, שבו נפסק כי לוועדה לעררים יש כל הסמכויות שיש לוועדה מדרג ראשון, ואם נפל פגם בהחלטת הוועדה מדרג ראשון הוועדה הרפואית לעררים היא המוסמכת לתקנו.
2. בית הדין האזורי הורה כאמור ש"עניינו של התובע יוחזר לוועדה לערעורים על מנת שתשיב העניין לוועדה מדרג ראשון אשר תתקן את הטעון תיקון ותתייחס לחוות דעת מומחה פה ולסת אשר קבעה לתובע נכות בשיעור 20%". בהתייחסו לסעד שניתן ע"י בית הדין קמא טוען המערער כי לוועדה הרפואית לעררים הוענקה בחוק סמכות רחבה ביותר הכוללת את האפשרות לאשר, לבטל, או לשנות את החלטתה של הוועדה מדרג ראשון, בין אם נתבקשה לעשות זאת ובין אם מיוזמתה. מוסיף המערער שהמחוקק לא הסמיך את הוועדה הרפואית לעררים להחזיר את העניין לוועדה מדרג ראשון. מה גם, ששעה שהמחוקק הרחיב מאד את סמכויותיה של הוועדה הרפואית לעררים, בכך ייתר את הצורך לדון בסמכות שכזו, שכן הוועדה הרפואית לעררים סוברנית לקבל כל החלטה.
3. המשיב מנגד, סומך ידיו על פסק דינו של בית הדין האזורי. לדבריו, בחוזר 8/13 של מינהל הגמלאות במשיב, כלולות הוראות מפורטות למזכירי הוועדות הרפואיות, וכי שעה שמזכיר הוועדה לא ממלא אחר הנחיות אלו, ובשל כך הוועדה הרפואית מגיעה לתוצאה שגוייה, הרי שלמעשה מדובר בפגם מינהלי של מזכיר הוועדה. שכן, בכך שהוועדה לא התייחסה לחוות הדעת בעניין הפה והלסת, היא למעשה לא סיכמה את דיוניה ולא השלימה את מלאכתה. לכן, בדין הוגשה התביעה נגד המוסד ולא כערעור על החלטת הוועדה מדרג ראשון.
4. המשיב ער לפסקי הדין בעניין שטרן וסרחאן, אך סבור שמדובר במקרים שונים שאין ללמוד מהם גזירה שווה למקרה שלפנינו, שכן הוועדה לא השלימה את מלאכתה ולא סיכמה את דיוניה בשל מחדל של המערער, ולא בשל טעות משפטית שנפלה בהחלטתה. בעניין סרחאן לא היה "איבוד ערכאה" אמיתי שכן כל מהותו של הפגם בעבודת הוועדה מדרג ראשון הייתה שהאיש לא זומן להופיע לטעון לעניין תקנה 15, בעוד שבמקרה שלפנינו כלל לא נדונה סוגיית הפה והלסת; בעניין סרחאן התקיים דיון בפני הוועדה הרפואית לעררים ואילו במקרה שלפנינו הערר הוגש מסיבה טכנית וכלל לא התקיים דיון בוועדה הרפואית לעררים. כמו כן, בעניין סרחאן נקבע שלא נפלה טעות משפטית בעבודת הוועדה, "נסיבות שלא מתקיימות במקרה דנן" (ההדגשה במקור –מ.ש). בהשלמת סיכומיו, יגע ב"כ המשיב וערך טבלת השוואה בין המקרה שלפנינו לעניין סרחאן, ואשר עיקריה הובאו לעיל.
5. בנוסף, מביא ב"כ המשיב מספר דוגמאות שבמקרים דומים בהם נעשו טעויות פרוצדורליות של מזכירי ועדות, הורה המערער על החזרת הטיפול בהם לוועדה מדרג ראשון.

בתגובתו לסיכומי המערער מסתמך המשיב על הוראות סעיף 391 לחוק הדן בסמכויותיו של בית הדין לעבודה, ואף מהוראות ס"ק (1) ו-(3) לסעיף זה, מבקש המשיב ללמוד שלבית הדין הסמכות להורות על החזרת עניינו של המערער לוועדה הרפואית מדרג ראשון.

1. בהשלמת טיעוניו מוסיף המערער שאין לקבל הטענה בדבר "איבוד ערכאה" הן לגופה והן בשל כך ששיקול זה נסוג בפני הסמכות הרחבה שניתנה לוועדת הערר ובפני עקרון היעילות שנועד לקצר ולפשט את ההליכים בעת הטיפול בקביעת דרגת נכות, ובהקשר זה מפרט ב"כ המערער את התמשכות ההליכים והסירבול שעלולים להיגרם ככל שיוחזרו נושאים שונים לבחינה מחודשת של הוועדות מדרג ראשון.

הכרעה

1. לאחר שבחנו את טענות הצדדים סבורים אנו שדין הערעור להתקבל ושהסמכות לדון בעניינו של המשיב נתונה לוועדה הרפואית לעררים .

סדר העבודה בכל הכרוך בעבודתן של וועדות רפואיות והליכי הערעור על החלטותיהן מפורטים בסעיפים 122 ו-123 לחוק שזה לשונם:

" 122(א) הרואה עצמו נפגע מהחלטה של רופא או של ועדה רפואית, רשאי, בתנאים שנקבעו, לערור עליה לפני הועדה הרפואית לעררים".

123. החלטת הועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לפני בית דין אזורי לעבודה; פסק דינו של בית הדין ניתן לערעור לפני בית הדין הארצי לעבודה אם נתקבלה רשות לכך מאת נשיא בית הדין הארצי לעבודה או סגנו, או מאת שופט של בית הדין הארצי שמינה לכך הנשיא".

1. סמכויות הוועדה הרפואית לעררים נקבעו בתקנה 30 לתקנות:

" ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד".

1. בעניין שטרן, נדרש בית המשפט העליון להכריע בשאלת סמכותה של ועדה רפואית לעררים לקבוע דרגת נכות יציבה שעה שהוועדה מדרג ראשון קבעה דרגה נכות זמנית בלבד.

בסוגיה זו עמדו בפני בית המשפט העליון שלוש גישות שונות של שופטים בבית דין זה.

האחת – שכל עוד מדובר בנכות זמנית – יש להחזיר את העניין לוועדה מדרג ראשון.

השנייה – שהוועדה הרפואית לעררים מוסמכת לקבוע את דרגת הנכות היציבה ללא החזרת העניין לוועדה מדרג ראשון.

השלישית – גישת ביניים ולפיה כל עוד אנו מצויים בתוך תקופת הנכות הזמנית, רשאית הוועדה הרפואית לעררים לקבוע נכות יציבה, אולם לאחריה, מדובר בדיון מחודש שעל הוועדה מדרג ראשון לדון בו.

1. בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת חיות (כתוארה אז) אימץ את העמדה השנייה ולפיה הוועדה הרפואית לעררים רשאית לקבוע דרגת נכות יציבה גם במקרה שהוועדה מדרג ראשון קבעה נכות זמנית בלבד. בשל חשיבות הדברים, נאריך קמעא בהבאתם.
2. באשר לסמכויות הוועדה לעררים אומר בית המשפט העליון:

"אין אפוא מקום להשקיף על הוועדה לעררים כעל ערכאת ערעור "טיפוסית", שכל תפקידה מתמצה בקיום ביקורת על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון. אדרבה ההליך בפני הוועדה לעררים, על-פי הסמכויות הרחבות שהוקנו לוועדה זו, מחייב כניסה מחדש לעובי הקורה וקביעת מימצאים עדכניים, על-פי מכלול הנתונים המובאים בפניה ועל-פי הבדיקות שהיא מקיימת. אכן, "לוועדת הערר מוקנות כל הסמכויות המוקנות לוועדה הרפואית, והיא מוסמכת לבדוק מחדש את מצבו של הנכה" (פרשת סופר [6], בעמ' 328; ההדגשה שלי – א' ח'). בדיקה זו נעשית לפי מיטב שיקול-דעתם המקצועי של המומחים היושבים בוועדה – שהם בבחינת דרג רפואי בכיר יותר – ולאור מסכת הנתונים הרפואיים כולה (ראו פרשת וייס [5])." (סעיף 16 לפסק הדין)

ובסעיף 18 מוסיף בית המשפט העליון:

"עניין לנו אפוא בוועדת עררים שסמכויותיה רחבות מאוד, הרשאית להמיר את שיקול-דעתה של הוועדה הרפואית מדרג ראשון בשיקול-דעתה שלה, ואף ליתן "חוות דעת רפואית" (כלשונו של בית-משפט זה בפרשת וייס [5]) המתייחסת למצבו העדכני של הנפגע כפי שהוא מתברר בפניה בעת הבדיקה המחודשת.

משהוקנו לוועדת העררים סמכויות נרחבות כאלה לבדיקה מחדש ולבירור מצבו העדכני של הנפגע, נראה כי הפועל היוצא של אותן סמכויות, המגשים את תכליתן ואת מהותן, הינו מתן סמכות לוועדת העררים לקבוע באופן ממצה ושלם את המסקנות הנובעות מבדיקות חדשות אלה, קרי הן את דבר קיומה של נכות יציבה, אם יש כזו, הן את שיעורה.

לעומת זה הצבת מחסום בפני הוועדה לעררים כך שתוכל לקבוע מימצא רק לגבי עצם קיומה של נכות יציבה, אך לא תוכל להשלים את מלאכתה, כמתבקש, ולקבוע גם את הדרגה של אותה נכות, הינה מלאכותית. מחסום כזה אינו מתיישב עם היקף הסמכות שהוענקה לוועדת העררים או עם התכלית שביסוד סמכות זו – לקיים בדיקה עדכנית, יעילה, מקצועית וממצה."

1. בהמשך דבריו מתייחס בית המשפט לתכלית עבודתן של הוועדות הרפואיות, ולחשיבותם של שיקולי היעילות בהקשר המיוחד של קביעת דרגת נכות:

"אל הנימוקים הצומחים מתוך עצם מהותה של הוועדה לעררים כוועדה מקצועית-רפואית, ומתוך הסמכויות הרחבות שהוענקו לה, ראוי לצרף נימוק חשוב נוסף. נימוק זה נוגע להתמשכות המיותרת ולסרבול של ההליכים בפני הוועדות הרפואיות הנגרמים כתוצאה מן הגישה המצמצמת את סמכותה של הוועדה לעררים ומן התפיסה שלפיה עומדת לנפגע עבודה הזכות שכל קביעה תידון ותוכרע בשתי ערכאות.

להלן דוגמאות מספר הממחישות מגוון של מקרים שבהם עשויה הוועדה לעררים למצוא את עצמה עומדת בפני הכרעה בעניין שטרם נדון על-ידי הוועדה הרפואית מדרג ראשון, ואת הקושי המתעורר לנוכח הפרשנות השוללת את סמכותה להכריע בו.

כך למשל כאשר מוגש ערר על קביעתה של הוועדה הרפואית כי לנפגע נכות בלתי יציבה, ועדת העררים מאשרת קביעה זו ומאריכה את תקופת הנכות הבלתי יציבה מעבר לתקופה שקבעה הוועדה הרפואית. האם נאמר כי במקרה כזה לא תהא ועדת העררים רשאית לקבוע את דרגת הנכות בתקופה הנוספת, מפני שנושא זה טרם נתברר בפני הוועדה הרפואית? ומה כאשר הוועדה הרפואית קובעת את דרגת נכותו של הנפגע בגין כמה ליקויים שהוא סובל מהם, וועדת העררים מכירה בליקויים נוספים? האם לא יהא זה במסגרת סמכותה של ועדת העררים לקבוע במקרה כזה גם את דרגת הנכות בגין הליקויים הנוספים, משום שסוגיה זו טרם נדונה על-ידי הוועדה הרפואית? ודוגמה נוספת, הוועדה הרפואית מחליטה שלא לעשות שימוש בסמכות הקנויה לה לפי תקנה 15 לתקנות נפגעי עבודה, לקבוע דרגת נכות יציבה הגבוהה מן הנכות הרפואית שנקבעה, בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע, ואילו הוועדה לעררים סוברת כי יש מקום להפעיל תקנה זו. האם במקרה כזה יצטרך הנפגע לחזור לוועדה הרפואית על-מנת שזו תקבע את שיעור הגדלת דרגת הנכות, לפי תקנה 15?

בכל המקרים הללו – וקיימות כמובן דוגמאות נוספות – לא תוכל הוועדה לעררים, על-פי הפרשנות המצמצמת, לעשות את "הצעד הנוסף" המתבקש מבדיקותיה וממסקנותיה ולקבוע את דרגת הנכות ושיעורה. חלף זאת יהא עליה להחזיר את הדיון לוועדה הרפואית. ומה תעשה הוועדה הרפואית באותו שלב? האם תחזור ותבדוק את הנפגע תוך שהיא מתעלמת מן הבדיקות ומן המימצאים שנאספו סמוך לפני כן בפני ועדת העררים, או שמא תתחשב בהם ותביא אותם בגדר שיקוליה לצורך קביעת דרגת הנכות? ואם תנהג בדרך השנייה, נשאלת השאלה אם יש טעם או תכלית כלשהם בקיום מצב דברים שלפיו קובעת ועדה רפואית הנמוכה מועדת העררים ברמתה המקצועית ובהיררכיה שלה, דרגת נכות על בסיס ממצאים שקבעה ממילא הוועדה לעררים, ובפניה אף יוגש הערר על כל החלטה שתינתן בעניין זה על-ידי הוועדה הרפואית.

מדוע אין להעדיף במקרים אלה תהליך שלם, יעיל וממצה שלפיו ועדת העררים, שכבר קבעה ממצאים והסיקה מסקנות בדבר מצבו הרפואי של הנפגע ובדבר עצם נכותו היציבה, תקבע גם את שיעור הנכות?"

(סעיף 19 לפסק הדין)

1. גם בית דין זה בעניין סרחאן, שב על תפיסה זו וקבע:

"לוועדה לעררים ישנן כלל הסמכויות שיש לוועדה מדרג ראשון, ולמעשה מעת שמוגש ערר, הוועדה הרפואית לעררים באה במקומה של הוועדה מדרג ראשון. היא בודקת את המבוטח בדיוק כמוה, מעיינת במסמכים, וקובעת על-פי זאת את דרגת נכותו. לשתיהן על-פי דין אותן סמכויות בדיקה (דב"ע לא/0-11 עצמון – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 81; בג"ץ 296/83 ווייס נ' הועדה הרפואית לעררים עפ"י תקנות מ"ה (קביעת אחוז נכות) תש"ם-1979, פד"א יב 95). מאחר שכך, הרי שמעת שמוגש ערר לוועדה לעררים כלל הטענות עולות ומתבררות בפניה, וגם אם נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה מדרג ראשון, הרי שהוא נרפא בכך שנדון בפני הוועדה לעררים. אלמלא כן, בכל עת שבו יתעורר פגם בקביעת הוועדה מדרג ראשון, תוכל להעלות הטענה שיש להחזיר את הדיון לוועדה זו, על מנת שלא יאבד המבוטח ערכאה. עמדה זו נשללה במסגרת בג"צ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי – בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז (4) 443 (2003), ולכן אין הצדקה להחזרת עניינו של מבוטח לוועדה מדרג ראשון".

1. כאמור, וכעולה מפסיקתו של בית המשפט העליון, בסמכות הוועדה הרפואית לעררים לתקן כל טעות שנפלה בהחלטתה של הוועדה הרפואית מדרג ראשון. לטעמנו, יש קושי בסיווג הטעות של אי התייחסות הוועדה לחוות הדעת בנושא הפה והשיניים כטעות טכנית גרידא, וזאת, גם אם מדובר בתקלה שנגרמה על ידי מזכיר הועדה שלא הפנה תשומת ליבה לחוות הדעת האמורה. כזכור בסעיף 9 לפרוטוקול הוועדה מיום 8.9.2015 מאוזכרת חוות דעתו של ד"ר בן עמר בנושא הפה והלסת, כך שלא ניתן להטיל את האחריות לכך שהוועדה לא בחנה נושא זה רק על כתפיו של מזכיר הוועדה.
2. בכל הנוגע לתיקון טעויות בהחלטות של ועדות רפואיות, למד המערער גזירה שווה מהוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד – 1984 המגדיר מהי טעות הניתנת לתיקון על ידי הערכאה שקיבלה את ההחלטה ואת הדרך לעשות זאת. ביום 5.1.2016, פרסם המערער חוזר שכותרתו "ועדות רפואיות – טעות קולמוס", שבו הגדיר בבירור מה ייחשב לטעות קולמוס על פי הנוהל כגון: טעות בחישוב; טעות כתיב; טעות בביצוע עיגול; טעות טכנית מובהקת שנובעת מרישום לא נכון של תאריך; סעיף ליקוי שלצידו נקבעו אחוזי נכות לא נכונים;

מאידך, תחת הכותרת "הטעויות הבאות לא ייחשבו כטעויות קולמוס" מובאים המקרים הבאים: חוות דעת שנשכחה ולא נדונה; אי התאמה מהותית בין המלל להחלטה; נושא שהוועדה לא שקלה או לא הביאה בחשבון. לפיכך, המערער פעל על פי נהליו בעניינו של המשיב.

1. אכן, בית הדין אינו מחויב לקבל את נוהלי העבודה של המערער, ואולם בענייננו אין בכך כדי להשפיע על התוצאה, שכן לדעתנו הנוהל משקף מדיניות נכונה ועולה בקנה אחד עם קביעתו של בית המשפט העליון בעניין שטרן ושל בית דין זה בעניין סרחאן.
2. לטעמנו, אין להגדיר נסיבות שבהן ועדה רפואית מדרג ראשון לא דנה בחוות דעת שהייתה לפניה או התעלמה מנושא שהיה עליה לדון בה כ"טעות קולמוס". טענה שהוועדה לא דנה ולא הכריעה בנושא שהיה לפניה, או התעלמה מחוות דעת שהייתה לפניה, היא טענה "ערעורית" מובהקת על פגם שנפל באופן הפעלת שיקול דעתה בקבלת ההחלטה. זאת, בדומה למצב שבו בורר או ערכאה שיפוטית לא דנו והכריעו באחד מנושאי המחלוקת או התעלמו מראייה שהייתה לפניהם.
3. נשוב ונציין שאין בדברים אלו כדי לגרוע מסמכותה של הוועדה מדרג ראשון לתקן טעויות קולמוס, טעויות חישוביות וכיו"ב כשם שבית משפט רשאי לעשות כן מכוח הוראת סעיף 81 (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד -1984.
4. להשלמת הדברים אוסיף שהדוגמאות אותן הביא המשיב כתימוכין לעמדתו, אין בהן כדי לשנות מהתוצאה אליה הגענו. בעניין פירוז (נספח 9 לסיכומים) עולה ממכתבו של ב"כ המערער כי הוועדה מדרג ראשון טרם סיימה את מלאכתה והתבקש להעביר לעיונה מסמכים נוספים בקשר לפגיעה בשיניו של מר פירוז.
5. בעניין קזסי (נספח 10 לסיכומים) מדובר היה בוועדה הרפואית לעררים ואך טבעי הוא שהדברים הוחזרו על ידי המערער לטיפולה של וועדה זו, שאלמלא כן, וככל שאכן נפלה טעות משפטית בהחלטתה, ממילא גם בית הדין לעבודה היה מחזיר אליה את הנושא; ובעניין קפילוטו (נספח 11 לסיכומים) מדובר היה בטעות קולמוס, שאין חולק שהוועדה מדרג ראשון רשאית לתקן. כך ראה זאת ב"כ המשיב בפנייתו למערער, ואף בתשובת המערער נכתב כי "התיק הועבר לוועדה לצורך תיקון טעות סופר".
6. בא כוחו של המשיב נתלה בהצעת המותב למערער שניתנה בשולי הדיון ביום 24.1.2019, כי ייתן את הסכמתו להחזיר את עניינו של המשיב לוועדה מדרג ראשון. משהחליט המשיב לעמוד על ערעורו אין לנו אלא לקיים את האמור במסכת סנהדרין (דף ו' ע"ב) "ייקוב הדין את ההר". ניתן להבין לליבו של המשיב ואת תחושת ההחמצה שהוא מרגיש בנסיבות העניין, אולם כאמור, החוק והפסיקה גיבשו פתרון אחר מזה המבוקש על ידו, ושיש בו לתת מענה הוגן ויעיל גם לעניינו.
7. ביום 10.7.2019 הגיש המשיב הודעה בה הוא מביא דוגמא נוספת להסכמת המערער להחזיר לתיקון החלטה שניתנה על ידי וועדה רפואית מדרג ראשון. להודעה האמורה צורפו המסמכים הרלבנטיים. המערער בתגובתו הלין על כך שהמשיב צירף למעשה ראיות נוספות בערעור מבלי שביקש זאת. אולם, לאחר שבחן את המקרה אליו התייחס המערער, הבהיר כי מדובר בטעות קולמוס שמקורה באי רישום נכות שנקבעה באותו עניין והנופלת בגדרה של ההגדרה שבנוהל ולפיה מדובר במקרה בו "לא הועתקו החלטות מדיונים קודמים של הוועדה" ודי לנו בתגובתו זו.
8. סוף דבר – הערעור מתקבל. משמשך המשיב את ערעורו לצורך הגשת הליך זה, יש לאפשר לו להגיש ערר מחודש לוועדה הרפואית לעררים, וזאת יעשה תוך 45 ימים מהיום.

המשיב ובא כוחו יזומנו לוועדה לעררים ויהיו רשאים לטעון בפניה את טענותיהם, וחזקה על הוועדה כי תבחן את מצבו של המשיב באופן מקיף לרבות התייחסות לשאלת הפה והלסת.

בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ו אב תשע"ט (27 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.