כללי

1. לפניי תביעה לפיצוי בגין רשלנות נטענת בטיפול בשיניים.

התובעת תמכה תביעתה בחוות דעתו של ד"ר שלמה ברק, ואילו הנתבע תמך הגנתו בחוות דעתו של ד"ר אלן פרידמן. שני המומחים הגישו אף חוות דעת משלימות מטעמם. בשל הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר רן יהלום. המומחה השיב לשתי סדרות של שאלות הבהרה מטעם התובעת ואף נחקר על חוות דעתו. כמו כן התובעת והנתבע הגישו תצהירי עדות ראשית שעליהם נחקרו.

תמצית העובדות

2. התובעת, ילידת 1944, הגיעה בחודש יולי 2012 אל הנתבע לצורך טיפול בלסת עליונה ולשם סיום ביצוע שיקום קבוע בלסת תחתונה שהחל בטיפול אצל רופא אחר (סעיפים 3-1 לתצהיר התובעת ועדותה בעמ' 6 ש' 24-4).

3. תכנית הטיפול שהוצעה לתובעת על-ידי הנתבע בשתי הלסתות מתועדת ברשומה הרפואית בדרך של מסמך מיום 9.7.12 כתוב בכתב יד בצירוף צילום פנורמי שעליו הוסף כיתוב בכתב יד המתעד את ממצאי הבדיקה הקלינית ואפשרויות הטיפול. התובעת אף חתמה על המסמך הנ"ל. במעמד זה אף קיבלה התובעת מן הנתבע מסמכים, אשר לפי הנתבע ניתנים לכל מטופל חדש וכזה שהתכנית הטיפולית שלו כוללת השתלות, שבהם מוסבר אודות פרוצדורת ההשתלות וסיכוניה (עמ' 9-8 למוצגי התובעת ועדותה בעמ' 7 ש' 8-1, עמ' 8 ש' 13-12, עמ' 10 ש' 25-19; מוצג 2 עמ' 12-11 ומוצג 3 למוצגי הנתבע, סעיפים 9-8 לתצהירו ועדותו בעמ' 15 ש' 2 – עמ' 16 ש' 3, עמ' 17 ש' 28-24, עמ' 18 ש' 17-2).

ביחס ללסת העליונה תכנית הטיפול כללה עקירת שיניים והשתלת שתלים, גשר זמני ובהמשך קבוע. ואכן בהתאם להסכמת התובעת בשלב ראשון ביום 22.8.12 הנתבע עקר את שיניה בלסת העליונה, השתיל שתלים והתקין גשר זמני. בביקורים עוקבים נעשו תיקונים לגשר הזמני (סעיף 7 לתצהיר התובעת; סעיפים 13-11 לתצהיר הנתבע; מוצג 2 עמ' 13 למוצגי הנתבע).

אשר ללסת התחתונה – לפי גרסת הנתבע הוצעו לתובעת שתי אפשרויות טיפול: לשים גשר קבוע מקדימה על השיניים הקיימות ולעקור ולהשתיל שתלים בשיניים האחוריות; או לעקור את כל השיניים, להשתיל שתלים ולשים גשר כמו בלסת העליונה. גרסת הנתבע נתמכת במסמך הנזכר מיום 9.7.12 שעליו כאמור חתומה התובעת. אלא שלגרסת התובעת, אף שהנתבע אמנם תיעד שתי אפשרויות אלה לטיפול בלסת התחתונה, הוא התעקש על האפשרות של עקירת כל השיניים (סעיפים 4-3 לתצהיר התובעת ועדותה בעמ' 7 ש' 8-7). מכל מקום אין חולק, וכמתועד ברשומה, שבשלב ראשון התובעת לא הייתה מעוניינת לבצע טיפול בלסת התחתונה (סעיף 6 לתצהיר התובעת; סעיף 12 לתצהיר הנתבע; מוצג 2, רישום מיום 14.10.12, עמ' 13 למוצגי הנתבע). אולם בהמשך ביום 2.1.13 בוצעה עקירה של השיניים שנותרו בלסת התחתונה, הושתלו שתלים והותקן גשר זמני (מוצג 2, רישום מיום 2.1.13, עמ' 14 למוצגי הנתבע). הצדדים חלוקים בשאלת הסכמתה מדעת של התובעת לטיפול זה שבוצע בלסת התחתונה. לשיטת הנתבע מעצם ביצוע הטיפול הלכה למעשה של עקירות ושתלים בלסת התחתונה, שבוצע לאחר זמן שאיפשר לה לחשוב ולבחון את הדברים, יש ללמוד על בחירת התובעת באפשרות טיפולית זו מבין שתי האפשרויות שהוצעו לה ועל הסכמתה לטיפול שכן ברי כי לא הכריח אותה לבצעו (סעיף 14 לתצהיר הנתבע ועדותו בעמ' 18 ש' 22 – עמ' 19 ש' 7). לעומתו טענת התובעת היא כי הייתה זו הסכמה כפויה בשל סבל רב שחוותה, כאבים ונפיחות בגין הגשר הזמני שהותקן בלסת העליונה, וכן לחץ שהפעיל עליה הנתבע לבצע עקירה של השיניים בלסת התחתונה בנימוק שהדבר יביא לאיזון בין הלסתות (סעיפים 13-8 לתצהיר התובעת ועדותה בעמ' 8 ש' 24-14).

4. התובעת לא הייתה מרוצה מן הגשרים הזמניים שבפיה. על כן פנתה לייעוץ של מומחה לשיקום הפה, ד"ר בן-ציון לאופר, כשהיא מצוידת במכתב פנייה של הנתבע אל ד"ר לאופר מיום 29.5.13 שבו נכתב בין היתר – "אשמח לקבל חוות דעתך שהיא מעוניינת בו. אנא להרגיש בנוח להסתכל ולהיות בקשר באם נוכל לעזור בכל דרך שהיא". במכתב המענה של ד"ר לאופר מיום 2.7.13 תועדו תלונות התובעת, ממצאי בדיקתה והאבחנה וכן המלצתו לבצע סט חדש של גשרים זמניים בגובה מעט נמוך משקיים, ולאחר שמגיעים לנוחות לעבור לגשרים סופיים. בהתאם לכך, כמתועד ברשומה מיום 2.10.13, הנתבע התקין בלסת התחתונה גשר זמני חדש – דק יותר, הגייני וקצר יותר, וכן ביצע שיפוץ, ליטוש ואיזון בביקורים נוספים מימים 21.10.13, 7.11.13 ו-25.11.13. טענות התובעת בתצהירה כי במקום להתקין גשרים זמניים חדשים כהמלצת ד"ר לאופר הנתבע הנחה רופא מתמחה אצלו לבצע ניסיון לשפץ את הכתר הזמני בלסת התחתונה, במהלכו יצא שתל אחד מימין שהוכנס חזרה על-ידי הנתבע, אינן עולות בקנה אחד עם הרישומים ברשומה הרפואית (סעיפים 18-15 לתצהיר התובעת ועדותה בעמ' 9 ש' 14-6; סעיפים 23-17 לתצהיר הנתבע ועדותו בעמ' 19 ש' 34-8; מוצג 2 עמ' 15-14, מוצג 4 עמ' 58, מוצג 5 עמ' 61-60 למוצגי הנתבע).

5. בשלב זה חלה הפסקה ממושכת ביותר בטיפול בתובעת, וזאת אף שלגרסת הנתבע הוסברה לתובעת החשיבות שבביצוע המשך הטיפול מוקדם ככל האפשר (סעיף 24 לתצהיר הנתבע). ברשומה הרפואית תועדה היתרה לתשלום בסך 36,000 ₪ (בניכוי 200 ₪ החזר חלק מן הייעוץ עם ד"ר לאופר שעלה 700 ₪) ולצד זאת צוין כי התובעת "מבינה שצריכה לשלם לפני התור הבא", ובהמשך נכתב כי "אין לה כסף להמשיך" (מוצג 2 עמ' 16-15). התובעת מאשרת את הדרישה ממנה לשלם את יתרת התשלום כתנאי להמשך הטיפול, אלא שהכחישה מכל וכל שלא היה לה כסף לשלם. לטענתה בשל סירוב הנתבע להתקין לה קודם כל גשרים זמניים חדשים, היא החליטה לחפש רופא אחר. אלא שלטענתה כל הרופאים שאליהם פנתה לא הסכימו להתקין גשרים קבועים על השתלים שרופא שיניים אחר עשה; חוץ מן המרפאה בהדסה שם הוצעה לה הצעת מחיר התחלתית של יותר מ-100,000 ₪ והיא לא יכלה לשלמה. על כן לדבריה בלית ברירה חזרה אל הנתבע, ושילמה לו את יתרת התשלום בתחילת חודש פברואר 2016 (סעיפים 21-20 לתצהיר התובעת ועדותה בעמ' 9 ש' 30 – עמ' 10 ש' 14, עמ' 11 ש' 6-1). או אז, בחלוף יותר משנתיים מאז ביקורה האחרון, בוצע לתובעת צילום פנורמי, היא נבדקה וטופלה במרפאת הנתבע על-ידי ד"ר עציוני שתיעד ברשומה ביום 22.2.16 כי התובעת "מרוצה מהשיניים למעלה מבחינה אסתטית. אין תלונה על כאבים אם כי אומרת שמדי פעם יש כאבים בחניכיים אך לא כרגע ולא זוכרת איפה. מרגישה שצד ימין יותר 'לוחץ' מצד שמאל. קושי לחתוך מזון כמו לחמניה קשה, אין בעיה בטחינה. מעוניינת להחליף זמני ישן תחתון גם". ד"ר עציוני ביצע לתובעת גשר תחתון חדש, ותיעד כי "עדיין מעט מפריע הסגר. הוסבר שכדאי ללכת כמה ימים ואם יפריע עדיין תחזור". אלא שהתובעת לא שבה עוד למרפאת הנתבע להשלמת הטיפול (סעיפים 26-24 לתצהיר הנתבע ועדותו בעמ' 21 ש' 28-6; מוצג 2 עמ' 16). לפי גרסת התובעת היא לא שבה להשלמת הטיפול מחמת שלא התקשרו אליה מן המרפאה לשם קביעת תור והיא חשה שהנתבע מתחמק ממנה. על כן התייאשה, איבדה אמון בנתבע, החליטה שלא לשוב לטיפול אצלו ולהגיש את התביעה דנן. את המשך הטיפול החלה בהדסה רק לאחר שניתנו חוות הדעת הרפואיות על-ידי ד"ר ברק וד"ר פרידמן מטעם הצדדים כאמור (סעיפים 25-23 לתצהיר התובעת ועדותה בעמ' 11 ש' 31 – עמ' 12 ש' 18).

סוגיית האחריות

6. ד"ר רן יהלום, המומחה מטעם בית המשפט, חיווה דעתו ביחס לטיפול שניתן לתובעת על-ידי הנתבע. אפרט להלן את עיקרי חוות דעתו כפי שהם מובאים בחוות הדעת (עמ' 4-3), בתשובות לשאלות הבהרה (מיום 21.10.20 ומיום 30.11.20) ובחקירתו (לכל המפורט להלן ראו: עמ' 23 ש' 3-1, 23-22, 27-26, עמ' 24 ש' 9-5, עמ' 24 ש' 27-22, עמ' 25 ש' 11-3, 22-19, עמ' 26 ש' 20-19, עמ' 27 ש' 31-11, עמ' 28 ש' 5-3, 11-10, עמ' 29 ש' 23, עמ' 30 ש' 7-4, עמ' 31 ש' 12-10, עמ' 32 ש' 14-12, 21-20, עמ' 33 ש' 2-1, 12-3, עמ' 34 ש' 34-10, עמ' 35 ש' 20-12, 26-25).

7. בהיבט של ניהול הרשומה הרפואית –

ד"ר יהלום מצא חריגה קשה עד כדי זלזול מהוראות משרד הבריאות. זאת, בהעדר תכנית טיפול מפורטת, שאינה ראויה להיכתב על גבי צילום, ובהינתן שהסברים כתובים במאמרים אינם תחליף להסבר מסודר וסיכום תכנית טיפול; וכן ברישומים שנמצאו חסרים ולקויים – אין מיפוי פה ראשוני, לא מוסבר מדוע נעקרו שיניים תחתונות, אין ידע לגבי השתלים, ואין תיעוד להסכמה מדעת לטיפול של עקירות ושתלים. להערכת המומחה אי שביעות הרצון הרצופה של התובעת מן הטיפול של הנתבע היא תוצאת הכנה לקויה ביחס לטיפול שיקומי מורכב כפי שנעשה לה בשתי הלסתות, שמטיבו הוא ארוך מאד, כרוך באי נוחות ופניות רבות לשיפור ותיקון עד לתוצאה סופית משביעת רצון.

8. לגוף הטיפול הרפואי שניתן לתובעת –

1. ד"ר יהלום קבע כי בהשתלות ובשיקום שביצע הנתבע אין חריגה מנוהלי רפואת שיניים סבירים. השתלים קלוטים תקין ובתמיכה טובה. אמנם שתלים עליונים אחוריים אכן בולטים לחלל הסינוס וגורמים לעיבוי רירית, אך לא נמצא לכך משמעות קלינית אצל התובעת, ולפיכך אין במצב שכיח זה חריגה מפרקטיקה סבירה. המומחה הבהיר כי אין כל קשר בין שתלים שבולטים לחלל הסינוס לתלונות התובעת על כאבים בלחי שמאל בזמן תנועת ראש או כיפופו; וכי אין בכך להגדיל את הסיכוי לסינוסיטיס שמקורו יהיה מצינון קשה או מזיהום מסיבי סביב השתלים שכרגע לא קיים. על כן לדעתו אין צורך בהוצאת השתלים או החלפתם.
2. עם זאת, לדעת ד"ר יהלום, לא נכון היה לבצע שיקום בלסת התחתונה בדרך של עקירת שמונה שיניים שהיו ברות שיקום, ובגין כך יש לקבוע נכות לצמיתות בשיעור 8%. לעניין זה המומחה הבהיר כי שיניים טבעיות תמיד טובות ובריאות יותר משתלים דנטליים. על כן אין לקבל כסבירה, פרקטיקה רפואית שלפיה טוב יותר להוציא שן טבעית ולבצע שתל. כמו כן ד"ר יהלום הציע חלופה של שיקום חלקי בלסת התחתונה תחת עקירת השיניים הללו.
3. זאת ועוד, לדעת המומחה, מצופה כי לאחר מספר חודשים מביצוע גשרים זמניים תושג נוחות מספקת שתאפשר להתקדם בטיפול. על כן לדעתו פרק הזמן שחלף מתחילת הטיפול ועד להפסקה הממושכת בו החל משנת 2014, מבלי שהושגה נוחות עם הגשר הזמני, אינו סביר בעיניו. בהקשר זה ציין כי אי הנוחות בגשר הזמני נובעת מטיפול פחות טוב, כאשר אין ספק שהגשרים הזמניים לא היו מושלמים, ולראייה המלצת ד"ר לאופר להחלפתם, המלצה אשר מקובלת על ד"ר יהלום; אולם בד בבד העיד כי אי הנוחות עשויה להיות קשורה גם בהיבטים סובייקטיביים הנוגעים לאופיו של המטופל, כאשר אישר שהתובעת היא אדם לא קל בהיבט של שביעות רצון ולא לכל תלונותיה יש הסבר גופני.
4. המומחה ציין כי עם חידוש הטיפול במרפאת הנתבע בחודש פברואר 2016 הותקן גשר זמני חדש, ונותר רק להתקין גשר קבוע לאחר שהייתה מושגת נוחות עם הגשר הזמני שטרם הושגה. בהתייחס לטענת הנתבע (לראשונה בעדותו) כי שילם כבר לטכנאי עבור גשר קבוע, העיד המומחה כי אין תיעוד לכך ברשומה הרפואית, ובכלל זה אין כיתוב לגבי מידות וצבעים שנדרשים לטכנאי, כאשר המדבקה ברשומה מציינת רק את סוג המתכת. מה גם שאין זה הגיוני לאור הרישום מיום 22.2.16 המלמד על כך שטרם הושגה נוחות עם השיקום הזמני וניתנה הנחייה לתובעת לחזור למרפאה אם עדיין יפריע.

המשך הטיפול נעשה בהדסה, כאשר לדעת המומחה "הגיוני שמטופל שלא מרוצה שלוש שנים ילך לרופא אחר". באותה העת השיקום הזמני היה בפי התובעת זמן רב וכבר נשחק. על כן בהדסה התאימו לתובעת גשרים זמניים, ולאחר השגת נוחות התקינו גשר קבוע. לאור גילה של התובעת ומצב השיקום היום, לדעת ד"ר יהלום אין צורך בהחלפת השתלים אלא רק המשך תחזוקת השיקום הקיים.

1. ד"ר יהלום הוסיף וקבע כי אין כל קשר רפואי בין הטיפול לתלונות על משיכת שפה תחתונה, בעמדו על כך שאין צלקות או עדות לפעולות כירורגיות באזור קדמי תחתון; ואף לא לבלוטות הרוק, בציינו כי עם העלייה בגיל קיימת ירידה בתפקוד בלוטות הרוק וההפרשה ללא קשר לכל טיפול דנטלי שהוא.

9. הנה כי כן, לדעת ד"ר יהלום, לבד מן הכשלים שנמצאו בניהול הרשומה הרפואית על-ידי הנתבע, ובכלל זה העדר תיעוד של הסכמה מדעת לתכנית הטיפול שבוצעה הלכה למעשה, הרי שבגוף הטיפול שבוצע על-ידי הנתבע נמצאה סטייה מפרקטיקה רפואית סבירה בשני אלה: עקירת שמונה שיניים ברות שיקום בלסת התחתונה; אי השגת נוחות בגשרים הזמניים בשתי הלסתות בפרק הזמן שחלף מתחילת הטיפול.

10. חוות דעתו של ד"ר יהלום מנומקת כנדרש, והטעמים שניתנו על-ידי המומחה למסקנותיו מפורטים ונהירים. מסקנתו בדבר עקירת שיניים ברות שיקום בלסת התחתונה למעשה אינה שנויה במחלוקת גם על-ידי המומחים מטעם הצדדים. אוסיף כי גם בחוות דעתו של ד"ר פרידמן מטעם הנתבע אין קביעה כי הבחירה באפשרות טיפול זו בלסת התחתונה, על פני האפשרות הנוספת שהוצעה על-ידי הנתבע, היא סבירה. אשר לאי השגת נוחות בשיקום הזמני, מסקנת ד"ר יהלום בדבר אי סבירות הטיפול שניתן לתובעת נתמכת גם בהמלצת ד"ר לאופר להחליף את הגשרים הזמניים, המלצה שאומצה על-ידי הנתבע, כאשר גם בגשר הזמני האחרון טרם הושגה נוחות לתובעת. כמו כן הנתבע העיד כי השיקום בוצע במרפאתו על-ידי ד"ר עציוני, אך זה לא הובא על-ידי הנתבע למתן עדות על מנת להפריך את מסקנת ד"ר יהלום ביחס לאיכות השיקום הזמני (עמ' 21 ש' 18-16). הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח הנטל המוטל על הנתבע בשל הפגמים שנמצאו בתיעוד שברשומה הרפואית. לפיכך, לא הונח לפניי כל טעם שלא לאמץ את חוות דעתו של ד"ר יהלום ששימש מומחה מטעם בית המשפט (ראו, למשל: ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 948ה'-949ב' (4.2.2002)).

על כן, אני מאמצת את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ועל-פיה אני קובעת כי נפלה רשלנות בטיפול שניתן על-ידי הנתבע לתובעת בעקירת שמונה שיניים ברות שיקום בלסת התחתונה, ובטיפול שלא השיג נוחות בגשרים הזמניים בשתי הלסתות בפרק הזמן שחלף מתחילת הטיפול. על יסוד אלה אפנה לבחון את הפיצוי המגיע לתובעת.

סוגיית הנזק

נזק בלתי ממוני והוצאות נסיעה

11. עקירת שמונה שיניים בלסת התחתונה שהיו ברות שיקום, בגינה נקבעה נכות צמיתה בשיעור 8%, מקימה לתובעת זכות לפיצוי בגין נזק לא ממוני, הן על עצם אובדן השיניים הן על הכאב והסבל הכרוכים בעקירות. שעה שקבעתי כי נפלה רשלנות מצד הנתבע בעקירת שיניים אלה, אין לי צורך להידרש לטענת התובעת כי לא נתנה הסכמתה מדעת לתכנית טיפול זו בלסת התחתונה. אמנם "רשלנות, היעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה לא חד-הם, אך בפרקטיקה, שלוש העילות מוציאות זו את זו. כאשר מוכחת רשלנות בטיפול הרפואי (על רכיבי הנזק והקשר הסיבתי) ממילא אין טעם לדון בהפרת חובת הגילוי והיעדר הסכמה מדעת. אם לא הוכחה רשלנות בטיפול הרפואי עובר בית המשפט לבחון את העילה של הפרת חובת הגילוי והיעדר הסכמה מדעת (על רכיב הנזק והקשר הסיבתי). משלא הוכחה עילה של היעדר הסכמה מדעת, או-אז נדרש בית המשפט לבחון קיומה של פגיעה באוטונומיה." (ע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, פ"ד סה(3) 164, 186 (5.3.2012)). כך בענייננו ממילא הפיצוי הלא ממוני בגין ביצוע עקירות שיניים מיותרות, משקף פיצוי בגין קבלת הטיפול עצמו, גם אם אכן כטענת התובעת לא ניתנה הסכמתה מדעת לטיפול והיא לא הייתה מבצעת אותו לוּ קיבלה הסבר ראוי. כמו כן, אין לפסוק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי שנפסק בגין הנזק הלא ממוני בעילה של התרשלות בטיפול או של הסכמה שלא מדעת (ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקאות 24-23 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית (12.3.2018)).

12. גם משך הזמן שחלף מתחילת הטיפול בחודש אוגוסט 2012 מבלי שהושגה נוחות עם הגשרים הזמניים בשתי הלסתות, גם לאחר ההחלפה האחרונה של הגשר הזמני בחודש פברואר 2016, מצדיקה פיצוי על נזק לא ממוני שנגרם לתובעת בגין כך. עם זאת, בהקשר זה נתתי דעתי גם לעדותו של ד"ר יהלום שלפיה אי הנוחות אצל התובעת עשויה להיות קשורה גם בהיבטים סובייקטיביים הקשורים לאופיהּ. בנוסף לכך הבאתי בחשבון את עובדת היעדרותה של התובעת מן הטיפול במשך כשנתיים, מתחילת שנת 2014 ועד תחילת שנת 2016. טענת התובעת כי היעדרותה בתקופה זו לא נעוצה בחוסר יכולתה לשלם את יתרת התשלום עבור הטיפול בסך 36,000 ₪ עומדת בסתירה לכתוב ברשומה שלפיו "אין לה כסף לשלם", כאשר ההיגיון נותן שהרישום בוצע מפיה ולא הונח טעם אחר מדוע יירשם כך. טענתה כי הגיעה לטיפולים גם בשנת 2014 וגם בשנת 2015 כאשר אז הנתבע "הכניס אותי לחדר וצרחות 'הבאת את הכסף' אני פשוט נבהלתי שברחתי, עד רחוב בצלאל לא עצרתי" (עמ' 9 ש' 33-31), אינה מוצאת ביטוי ברשומה הרפואית ולא הונחה כל ראיה אחרת לתמוך בה. הוא הדין ביחס לטענתה כי במהלך תקופה זו פנתה לרופאים אחרים שלא הסכימו להתקין גשרים קבועים על השתלים שעשה הנתבע, שנותרה כטענה בעלמא מבלי שהונחה כל אסמכתא לתמוך בה. לא מצאתי לפסוק פיצוי על חוסר הנוחות שנגרמה לתובעת בגין הגשרים הזמניים ממועד הפסקת הטיפול אצל הנתבע בחודש פברואר 2016. כעולה מן הרשומה הרפואית בביקורה האחרון היא הונחתה ללכת עם הגשר הזמני החדש מספר ימים נוספים, ואם יפריע לה עדיין, תשוב למרפאה. הסברי התובעת כי לא שבה למרפאה רק בשל כך שלא קיבלה טלפון מן המרפאה לשם קביעת תור, אינו מניח את הדעת (ראו גם בעמ' 33 ש' 25-19).

13. על רקע כל האמור אני מוצאת להעמיד את הפיצוי בגין מכלול הנזק לא ממוני, וכן אומדן להוצאות נסיעה על ביקורים חוזרים שנדרשו לאור אי הנוחות בשיקום הזמני, על סך של 75,000 ₪. אוסיף כי התובעת לא חזרה בסיכומיה על טענתה לצורך בעזרת הזולת (סעיף 28 לתצהירה), וממילא בשים לב לטיב הרשלנות בטיפול שנקבעה, לא מצאתי הצדקה לפסוק פיצוי בראש זה.

הוצאות רפואיות

14. אין בתצהיר הנתבע כל התייחסות לשאלת התמורה שנקבעה לטיפול, כמו גם לתשלומים ששילמה לו התובעת עבורו. גם בחקירתו העיד כי הוא אינו יודע את עלות הטיפול של התובעת, וכלל אינו מעורב בענייני כספים שמטופלים על-ידי מזכירתו. זו לא הובאה לעדות מטעם הנתבע. עם זאת טען הנתבע שלנוכח נסיבותיה האישיות של התובעת "נהגתי לפנים משורת הדין ומחקתי את מחיר השיקום והורדתי את המחיר לפלוס מינוס עלות שלי"; אך אין בכך כדי לקבל את טענת הנתבע, שהועלתה לראשונה בסיכומיו, כאילו התובעת שילמה אך ורק עבור השתלים, במיוחד כאשר העיד כאמור שאינו יודע מה הייתה עלות הטיפול של התובעת ואינו מעורב בענייני כספים (עמ' 17 ש' 8 – עמ' 18 ש' 1). לפיכך, לא נסתרה טענת התובעת בתצהירה, וכך אני קובעת, כי עבור הטיפול הכולל היא נדרשה לשלם סך של 128,000 ₪ (64,000 ₪ לכל לסת), והיא אכן שילמה סכום זה בניכוי 200 ₪ שהנתבע הסכים להשתתף בתשלום ששילמה לד"ר לאופר (סעיפים 5, 6, 14, 21 ו-31 לתצהיר התובעת ועדותה בעמ' 9 ש' 23-17, עמ' 11 ש' 4-3, 16-7, עמ' 13 ש' 15-13; וראו גם מוצג 2 לתיק מוצגי הנתבע – הרישום על גבי המסמך בעמ' 11).

15. נוכח העובדה שלא נמצאה רשלנות בביצוע השתלים בשתי הלסתות על-ידי הנתבע, שעל בסיסם אף בוצע בהמשך שיקום קבוע בהדסה, הרי שהנתבע זכאי לתשלום עבור חלק זה של הטיפול. עם זאת, תמורת הטיפול כללה גם התקנת גשר קבוע בכל לסת. אין חולק כי הטיפול בתובעת נעצר בטרם הנתבע התקין לתובעת גשר קבוע. כאמור לראשונה בעדותו טען הנתבע כי שילם לטכנאי עבור גשר קבוע שהוזמן כבר (עמ' 19 ש' 22-19, עמ' 22 ש' 16-7). אלא שטענה זו אינה מוצאת ביטוי ברשומה הרפואית והיא אינה נתמכת במאומה, למשל: בקבלה על תשלום למעבדה; כמו כן, טעמיי המומחה מטעם בית המשפט לעיל מדוע אין הדבר סביר, מקובלים עליי. מכאן עולה מסקנתי שלפיה התובעת זכאית לתשלום עבור גשר קבוע בכל לסת, עבורו שילמה לנתבע אך לא בוצע לה על ידו. ד"ר יהלום מומחה בית המשפט העיד כי המחיר שנגבה מן התובעת בהדסה עבור גשר קבוע בסך 99,000 ₪ (כ-3,800 ₪ לכתר מוברג על שתל X 26 שיניים) הוא מחיר סביר (עמ' 28 ש' 25-23, עמ' 29 ש' 26-25; נספח 3 לתצהיר התובעת – עמ' 32). אמנם סכום זה מהווה חלק ניכר מן התמורה ששילמה התובעת לנתבע עבור הטיפול כולו. אולם, הנתבע מצדו לא התייחס כאמור כלל לשאלת גובה תמורת הטיפול לתובעת, וממילא גם לא לעלות השיקום הקבוע כחלק ממנה (וראו גם תשובות ד"ר יהלום מיום 21.10.20 לשאלות 6-5 שלפיהן לפי המסמכים עלות הטיפול אצל הנתבע ובהדסה כמעט זהה). בנסיבות אלה אני מוצאת לחייב את הנתבע לשאת בעלות הגשר הקבוע שבוצע לתובעת בהדסה, וכן בעלות הצילומים והביקור בהדסה שמהווים חלק מן הטיפול הנדרש לצורך ביצוע השיקום הקבוע. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מכל תשלום, עומד במעוגל על סך של 111,000 ₪ נכון להיום.

16. לא מצאתי לחייב את הנתבע לשאת בעלות הגשרים הזמניים הנוספים שבוצעו לתובעת בהדסה קודם להתקנת השיקום הקבוע (בסכום של 9,880 ₪). כל כך למה? סמוך לפני הפסקת הטיפול אצל הנתבע בחודש פברואר 2016 הותקן לתובעת גשר זמני חדש. אף שברשומה תועד כי עדיין מעט מפריע לה הסגר, התובעת לא שבה למרפאת הנתבע כעבור מספר ימים על-פי ההנחיה שניתנה לה. גם אם כפי שקבע ד"ר יהלום "הגיוני שמטופל שלא מרוצה שלוש שנים ילך לרופא אחר", הרי שהתובעת פנתה לתחילת טיפול בהדסה רק בחודש אוגוסט 2018. ד"ר יהלום העיד כי אורך חיי גשר זמני, כפי שהיה בפיה של התובעת באותה העת, מוגבל ודורש תחזוקה אחת למספר חודשים, שאם לא כן יכולים להיגרם לו נזקים (עמ' 31 ש' 27-26). בהתאם בהדסה הוסר השיקום הזמני, שהיה בפיה של התובעת זמן רב וכבר נשחק מעצם חלוף הזמן, בוצע שיקום זמני חדש, ורק לאחריו השיקום הקבוע (עמ' 27 ש' 15-11, עמ' 34 ש' 3-1). במצב דברים זה איני מוצאת להשית את עלות השיקום הזמני הנוסף על הנתבע, שעה שחלוף הזמן מונח לפתחה של התובעת (עמ' 34 ש' 6-4). עם זאת את עלות הייעוץ אצל ד"ר לאופר, שנמצא דרוש בקשר לגשרים הזמניים שהותקנו על-ידי הנתבע ואומץ על ידו, מצאתי כי יש להשיב לתובעת. הסכום ששולם לד"ר לאופר, בניכוי השתתפותו החלקית של הנתבע, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית, עומד על סך של 600 ₪ נכון להיום.

סוף דבר

17. תביעת התובעת מתקבלת כך שעל הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך 186,600 ₪.

לסכום הפיצוי יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% (כולל מע"מ). בנוסף על הנתבע לשאת בהוצאות המשפט שבהן נשאה התובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד ההחזר בפועל.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מעת המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל.

18. המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, י"ב טבת תשפ"ג, 05 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.