בפני בקשה להורות כי התובע יפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת. עסקינן בבקשה שהוגשה ע"י הנתבעת 1 בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.

הבקשה הוגשה ביום 27.3.18. לאחריה הוגשו תגובה מטעם התובע וכן תשובה והשלמה לתשובה מטעם הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). הרשמת בלהה יהלום (כתוארה אז) הורתה ביום 20.4.18 כי הבקשה להפקדת ערובה תידון לאחר הגשת כל כתבי ההגנה לתיק. לאחרונה הוגשה בקשה למתן החלטה, ומשכך אני מוצא להכריע בבקשה כעת.

לאחר שקראתי את טענות הצדדים, ובפסיקה הרלוונטית אני מוצא כי יש לחייב את התובע להפקיד ערובה כמפורט להלן.

1. תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") מסמיכה את בית המשפט להורות לתובע להפקיד ערובה על מנת להבטיח תשלום הוצאות הנתבע, במידה ותביעתו תידחה.

2. השיקולים הרלוונטיים על מנת להכריע בסוגיה זו הינם: א. מקום מגורי התובע- כאשר תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני יש בהם כדי להגדיל את הסיכוי להטלת ערובה.

ב. סיכויי התביעה ומצבו הכלכלי של התובע- ככל שמצבו הכלכלי של התובע קשה וככל שהתביעה אינה מבוססת יגבר הצורך בהטלת ערובה על התובע, להבטחת הוצאות הנתבע (ראו רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין (פורסם בנבו)).

3. כאשר עסקינן בתובע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל גוברת הנטייה לחייבו בערובה, נוכח הקושי באכיפת פסקי דין שניתנו מחוץ לישראל ובפרט באיזור. בנוסף קיים אינטרס בהגנה על זכות הקניין של הנתבע להבטיח כי יהיה לו ממי להיפרע הוצאותיו, אילו התביעה תדחה (ראו רע"א 5783/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו))

4. עוד נקבע, כי אין די במצב כלכלי גרוע על מנת לחייב את התובע בהפקדת ערובה (ראו רע"א 4128/17 Lauderbaie Yachts Ltd (חברה זרה) נ' יצחק טאוב (פורסם בנבו) וכן רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , פ"ד מ"ד(1) 647, 650).

5. על כפות המאזניים ניצבות, שתי זכויות בסיסיות, האחת - זכותו החוקתית של התובע לגישה לערכאות ולהליך הוגן, השנייה – זכותן הקניינית של הנתבעות להחזר הוצאות.

6. הנתבעת טוענת כי התובע שמקום מושבו מחוץ לשטחי מדינת ישראל, לא ציין את כתובתו ואם יש לו נכסים בישראל ועל כן לא תוכל להיפרע ממנו, במידת הצורך. עוד מציינת הנתבעת כי התובע לא הצביע על קשר מספיק בינה לבין אירוע הנזק הנטען ולתובע ספציפית וכן לא הצביע בהקשר זה על עילת תביעה כנגדה. לטענתה, סיכויי התביעה בהליך זה אינם גבוהים וכן הצביעה על כך , שהתיעוד הרפואי שצורף הינו דל. בנסיבות אלה עותרת הנתבעת לחייבו בהפקדת ערובה בסך 25,000 ₪.

7. התובע מתנגד לבקשה וטוען כי זכותו להגיש תביעתו הינה זכות יסוד, וכי סיכויי תביעתו טובים. לדידו הנתבעות 1-2 שימשו בעת הרלוונטית מעסיקותיו וכי התאונה אירעה בשל התנהלותן הרשלנית. לטענתו העובדה כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה, כתאונה עבודה, מחזקת אף היא את המסקנה כי יש לתביעה בסיס איתן. התובע צירף לתגובתו מסמך מהמל"ל המכיר באירוע כתאונת עבודה, שיק שנשלח אליו מטעם הנתבעת, צילום רישון עבודה באיזור יהודה ושומרון עליו מופיע בין היתר שם הנתבעת 1 וצילום תעודת זהות מטעם הרשות הפלשתינאית. לפיכך לדידו אין לחייבו בערובה שתקשה עליו לנהל את ההליך.

8. מעיון בכתבי הטענות, בטענות הצדדים, במסמכים שצורפו ובחוות הדעת עולה כי עסקינן באירוע שהוכר ע"י המל"ל כתאונת עבודה. יתר על כן מחוות הדעת הנתבעת 2 עולה כי המל"ל הכיר לתובע בנכות צמיתה בעקבות האירוע. גם בחוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעת 2 הכיר ד"ר וייס המומחה מטעמה בנכות צמיתה ממנה סובל התובע עקב האירוע נשוא כתב התביעה. מאידך, ומבלי להביע דיעה או לקבוע מסמרות במחלוקת בשלב מקדמי זה של הדיון , טרם נתבררו טענות הצדדים לגופן, לנתבעת טענות לגבי הגשת התביעה כנגדה והקשר שלה לאירוע . כמו כן לא ניתן להתעלם ממקום מגורי התובע, מהודאתו במצב כלכלי קשה שאף החמיר לטענתו בעקבות התאונה ומהחשש מאי יכולת להיפרע ממנו הוצאות ככל ויהיה בכך צורך בסופו של הליך.

9. בהינתן כל המפורט, בבואנו לאזן בין הרצון שלא לפגוע בזכותו של התובע לגשת לערכאות ולברר את תביעתו לבין זכותה הקניינית של הנתבעת, ובשים לב לסיכויי התביעה, מצאתי כי בהתייחס לנתבעת 1, יפקיד התובע לקופת בית המשפט, ערובה להבטחת הוצאותיה בסך של 2,500 ₪.

10. אם לא תופקד הערובה עד ליום 10.3.20, תדחה התביעה.

ניתנה היום, ט"ז טבת תש"פ, 13 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.