ע"י ב"כ עוה"ד שחר קלוג

החוט המשולש הדיוני:

1. לפניי שתי תביעות שטריות על סך של 600,000 ₪ כל אחת, שהוספה עליהן, במסגרת כתב תביעה מאוחד מתוקן, עילה תביעה חוזית, אף היא באותו סכום.
2. בבארה של התביעה המאוחדת והמתוקנת שני הסכמים בכתב וארבעה שטרות. ההסכם הראשון נכרת בין הצדדים ביום 16.3.15 ובגדרו התחייבו הנתבעים שהינם בני זוג להשיב בתוך כחמישה חודשים הלוואה בסך של 600,000 ₪ שניתנה להם על ידי התובע, בתוספת ריבית חודשית בסך, כולל מע"מ, של 17,700 ₪ [להלן:"ההסכם הראשון"].

עם חתימת ההסכם הראשון נמסרו לתובע על ידי הנתבעים תשעה שטרות - שטר חוב על סך של 600,000 ₪ החתום על ידי שני הנתבעים, חמישה שיקים מעותדים על סך 17,700 ₪ כל אחד, החתומים על ידי הנתבעת, ומועדי פירעונם עוקבים וחלים מדי חודש בחודשו מחודש אפריל 2015 ועד חודש אוגוסט 2015, וכן שלושה שיקים על סך של 200,000 ₪ החתומים על ידי הנתבעת ומועד פירעונם בחודש אוגוסט 2015.

1. אין חולק כי ביום 18.3.15 העביר התובע לחשבון הבנק של הנתבעת סך של 600,000 ₪, וכי חמשת השיקים שסכומם זהה לתשלום הריבית החודשית הנקוב בהסכם הראשון, כובדו בחשבונה של הנתבעת ונפרעו מדי חודש בחודשו.
2. ההסכם השני נכרת בחודש יולי 2015 והוא מורה על הארכת תקופת ההלוואה עד לחודש ינואר 2016 בתנאי ההסכם הראשון, כולל המשך תשלום הריבית החודשית [להלן: "ההסכם השני"].

במעמד חתימת ההסכם השני הושבו לנתבע שלושת השיקים על סך של 200,000 ₪ שמועד פירעונם כאמור במועד פירעון קרן ההלוואה על פי ההסכם הראשון – אוגוסט 2015, ונמסרו לתובע על ידי הנתבע שמונה שיקים חדשים, הנחזים להיות חתומים בידי הנתבעת - חמישה שיקים מעותדים על סך 17,700 ₪ כל אחד, ומועדי פירעונם עוקבים וחלים מדי חודש בחודשו מחודש ספטמבר 2015 ועד חודש ינואר 2016, וכן שלושה שיקים על סך של 200,000 ₪, ומועדי פירעונם בחודש ינואר 2016.

1. שוב, אין חולק כי חמשת השיקים שסכומם זהה לתשלום הריבית החודשית הנקוב בהסכם הראשון, כובדו בחשבונה של הנתבעת והמשיכו להיפרע מדי חודש בחודשו, ברם שלושת השיקים על סך 200,000 ₪ שמועד פירעונם בחודש ינואר 2016 חוללו.
2. אשר על כן עתר התובע להשבת קרן ההלוואה שעל פי כתב התביעה מעולם לא נפרעה.

החוט המשולש של נטלי ההוכחה המוטלים על הנתבעים, ומידת הצלחתם בניתוקו:

1. גרסת התובע כי שלושת השיקים האחרונים על סך 200,000 ₪ נמסרו במסגרת החלפת שיקים קודמים באותם סכומים ותכליתה הארכת תקופת ההלוואה, בוצרה היטב במסמכים שבכתב, הן אלה המפורטים לעיל והן חשבוניות שהוצאו על ידו, וקלעה להיגיון, לשכל הישר ולביקורת התבונה. היא נותרה כזו אף אחר חקירתו הנגדית.

מנגד, על מנת לנסות ולכבוש את חומות התביעה הגבוהות והעשויות בזלת, לא הביאו עימם הנתבעים לבית המשפט אלא חרבות עשויות עץ ושרפרף של "איקאה", ואשר על כן אף לו היה נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע רובץ כולו על כתפי התובע, הייתי חורץ כי הוא עמד בו.

1. על אחת כמה וכמה עת ככלל אין התובעים כופרים באמור בסעיפים 2-5 לעיל, כמפורט להלן.
2. את שלילת אחת העילות השטריות השתיתו הנתבעים מלכתחילה גם על הכחשת חתימתה של הנתבעת על שלושת השיקים בסך 200,000 ₪ כל אחד שחוללו, והודאה כי הנתבע חתם עליהם במקום הנתבעת, ברם משהכחשה זו נעדרת משמעות מעשית נוכח קיומן של עילות תביעה חלופיות כנגד הנתבעת, וזאת מכוחם של שטר החוב והעילה החוזית, הציעו הנתבעים פרשנות אחרת למכלול ההתקשרויות בין הצדדים, הנוגדת את לשון שני ההסכמים.

בנוסף, ביקשו הנתבעים להיכנס אל מקלטו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג – 1993 [כיום "חוק אשראי הוגן", להלן – "חוק ההלוואות"] על מנת לקבוע כי דווקא התובע חייב בהשבה של ריבית אסורה.

1. על פי תורה שבעל-פה שחידשו הנתבעים שני ההסכמים הינם חוזים למראית עין בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, והם מבטאים סימולציה חלקית, משום שהם כוללים בחלקם "הסכמה סמויה בין הצדדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין" (ע"א 3725/08 חזן נ' חזן [פורסם בנבו] (2008), להלן – "עניין חזן", וראו ג' טדסקי, "חוזה למראית עין ודבר פסלותו" משפטים ח, 507 (1977)].
2. על פי הנתבעים לא הסכמה אחת נושאים ההסכמים על גבם כנוסעת סמויה, כי אם כנופיה שלמה של נוסעים סמויים.

כך, לטענת התובעים, הסווה ההסכם הראשון הסכמה בעל פה לפיה קרן ההלוואה אינה 600,000 ₪ כנכתב בו, אלא 400,000 ₪, ועל הנתבעים להשיב לתובע במזומן סך של 200,000 ₪ מיד לאחר העברת הסך של 600,000 ₪, וזאת לתכלית חשאית של הלבנת הון עבור התובע, וכך אף נעשה על ידם.

כן גורסים התובעים כי ההסכם השני כולו אין תוכו כברו. זאת משאינו כלל הסכם להארכת תקופת ההלוואה, ותחת לשונו הגלויה באה במחתרת הסכמה בעל פה בין הצדדים למתן הלוואה חדשה בתנאים שהוכתבו על ידי התובע, והם: הנתבע ישלם לתובע את יתרת קרן ההלוואה שנותרה מתוך אותו סך של 400,000 ₪, שעלתה באותה עת לסך שלך 88,500 ₪, בחמישה תשלומים חודשיים, ובנוסף ימסור לתובע שלושה שיקים על סך של 200,000 ₪ על מנת שעם תום התשלומים האמורים, תינתן לנתבע ההלוואה החדשה.

1. גרסת הנתבעים קרוצה אפוא מטענות הודאה והדחה, לרבות מסוג פרעתי, מטענות כנגד מסמך שבכתב, לרבות מסוג חוזה למראית עין, ואם לא די בכך, גם מטענות כנגד החזקות הקבועות בסעיפים 20 (ג) ו-29 (א), לפקודת השטרות [נוסח חדש].
2. על הפער שבין מידת הגיונה, לכידותה, ביסוסה, והסתברותה של גרסה זו לבין הרף הראייתי הדרוש על מנת להרים את נטל ההוכחה של טענות כאמור לעיל [ראו סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, וכן עניין חזן המוזכר לעיל, ע"א 530/89‏ ‎ ‎בנק דיסקונט‎ ‎נ' מרי נופי, פ''ד מז(4) 116 (1993), ע"א 665/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אליהו בן עליזה , לח (4) 281 (1984)], ניתן לומר "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" [שמות, יד', כ']. כל זאת בראי התשתית הראייתית, זו שהועמדה על ידי התביעה וזו שנפקדה מן ההגנה, וכמפורט להלן:
3. טענת הנתבעים המסייגת את סכום ההלוואה ל-400,000 ₪, נולדה רק בתצהיר ההתנגדות בתיק 34576-12-17 וסותרת את תצהיר ההתנגדות של הנתבעת שהוגש במסגרת ת.א. 29182-11-16, בו כתבה: "בעלי לקח הלוואה מהזוכה על סך 600,000 ₪" [ראו סעיף 4 לאותו תצהיר]. גרסה סותרת דומה הוצגה לבית המשפט המחוזי בע"ר 58689-01-17 שהוגש על ידי הנתבעת לבית המשפט המחוזי.
4. את הנטען בסעיף 10ב. לכתב ההגנה כי "מאחר והבנק לא מאפשר משיכת מזומן בכמות גדולה ללא הסבר, נאלצו הנתבעים, בין היתר, גם למשוך, מידי פעם סכומים קטנים (יחסית) וכן להעביר חלק מהכסף למקורבים"...."עד כדי מימוש הסכום של 200,000 ₪ שנמסר לתובע על ידי הנתבע תוך פחות מחודש כאמור ממתן ההלוואה", לא תמכו הנתבעים בתדפיסי חשבון בנק, אסמכתאות אחרות כלשהן או עדויות של אותם "מקורבים".

גם עו"ד מימון אשר אליבא דהנתבע יכול היה לאשר כי הנתבע ביקש את השבת שטר החוב לאחר פירעון ההלוואה הנטען, לא זומן על ידי הנתבעים לעדות [ראו בפרוטוקול, דיון ההוכחות מיום 10.11.19, להלן- "הפרוטוקול", עמ' 32, שורות 5-10, וכן בפרוטוקול ישיבת קדם המשפט מיום 17.7.18, עמ' 8, שורה 20].

אם לא די בכך, אפילו פירוט סכום כל תשלום ותשלום לא נכלל בכתב ההגנה, ונראה כי לא בכדי בחרו הנתבעים שלא להביא כראיה את דפי חשבון הבנק, ותחת זאת להגיש תוצאות בדיקת פוליגרף שהזמינו לנתבע, אשר לא נכללו בה שאלות הנוקבות בסכומים, רובן אף נעדרות עיגונים בזמן ובתקופה, ובלאו הכי משלא הוגשה בהסכמה נשללת קבילותה. [ראו עמדתה העקבית והחד משמעית של הפסיקה, מע"א 61/84 ביאזי נ' לוי (1988), דרך רע"א 10235/04 זועבי נ' סובחי נאיף (2005), ועד עמ"ש 7937-01-18 ‏ פלוני נ' פלונית (2020)].

ודוק, במהלך חקירתו הנגדית חזר הנתבע וטען "יש לי הוכחות פה על כספים שמשכתי מהבנק", ומניפולציה זו, על משקל "תחזיקו אותי" של הניצב מול קטטה ואוחז באיום סרק, החריפה את נזקי התנהלותו הדיונית [עמ' 29 לפרוטוקול, שורה 33].

1. לא ניתן על ידי הנתבעים פשר מניח את הדעת לכך שלא הושב שיק אחד בסך של 200,000 ₪ לידי הנתבעים מיד עם השבת הסכום האמור במזומן לידי התובע, סמוך לאחר קבלת ההלוואה כגרסת הנתבעים, והנתבעים אף לא טענו כי דרשו את השבתו באותה העת. כל זאת עת הנתבע עצמו העיד בחקירתו הנגדית כי "מתוך ה600 הייתי צריך לתת לו 200 אלף במזומן והוא צריך להחזיר לי שיק אחד של 200 אלף" [עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 28-29].
2. סכום ההלוואה הנוספת שביקש הנתבע מהתובע, נותר בגדר חידת סודוקו בכתב ההגנה, ורק במהלך ישיבת קדם המשפט מיום 17.7.18, ורק לאחר שנשאל על ידי בית המשפט מסר הנתבע כי המדובר בהלוואה בסך של 400,000 ₪ [ראו עמ' 8 לפרוטוקול אותו דיון, שורות 31-34]
3. על פי הנתבעים נחתם ההסכם השני משום שהנתבע ביקש קבלת הלוואה חדשה, והוא לא נבע מרצון להאריך את תקופת ההחזר על פי ההסכם הראשון. לא יושבה התמיהה כיצד לשיטת הנתבעים נולדה שם גם פריסת יתרת קרן החוב של ההלוואה על פי ההסכם הראשון לחמישה חודשים נוספים, וכיצד מלכתחילה הסכים התובע, שאותו מציירים הנתבעים כרודף בצע ונשך, לפריסה מחדש זו של יתרת קרן ההלוואה וזאת ללא קבלת ריבית כלשהי בעד תקופה נוספת זו.
4. באורח פלא, יתרת קרן החוב הנטענת על פי גרסת הנתבעים עלתה במועד חתימת ההסכם השני בדיוק לסך של 88,500 ₪ הזהה לריבית החודשית לחמישה חודשים בהתאם לתנאי ההסכם הראשון, ולריבית החודשית לחמישה חודשים נוספים בהתאם לגרסת התובע המעוגנת בכתובים.

להשלמת התמונה אטעים כי טענת הנתבעים בדבר תשלום יתרת קרן החוב באמצעות חמשת השיקים הנוספים על סך של 17,700 ₪, ולמעשה תוך מתן ארכה לפירעון מלוא החוב עד לחודש ינואר 2016, אף היא נעדרה מתצהיר ההתנגדות של הנתבעת שהוגש במסגרת ת.א. 29182-11-16, ובו צוין כי ההלוואה כבר נפרעה במלואה במועד בו סוכם על מתן הלוואה חדשה [ראו סעיפים 7-12 לאותו תצהיר].

1. לא הונח מצע לוגי לצורך הנטען בסעיף 12ו לכתב ההגנה ב"כיסוי פורמלי", שסיפק ההסכם השני לתובע, ואיפכא מסתברא, שהרי על פי שמחשידים הנתבעים בו את התובע מוטב היה לו לכסות תשלום ריבית נוספת תחת המלבוש של החזר קרן.
2. קשה ליישב את הנטען בסעיף 12ח' לכתב ההגנה לפיו שלושת השיקים החדשים שנמסרו על סך של 200,000 ₪, כל אחד, נועדו לשמש כביטחון להלוואה שתינתן בחודש ינואר 2016, זאת כאשר מועד פירעונם הוא לאותו חודש [וראו תשובתו הבלתי מספקת של הנתבע ביחס לכך, בעמ' 29 לפרוטוקול, שורות 15-18]
3. גרסת הנתבעים ביחס לחמשת השיקים שנמסרו עם חתימת ההסכם הראשון ונפרעו, עברה תמורות מהותיות מכתב ההגנה, דרך תצהירי העדות הראשית, ועד לחקירתם הנגדית, עד שחצתה את גבול מחוז ההסתברות.

בכתב ההגנה נטען כי "הנתבעת פרעה לזכות התובע את השיקים שנמסרו לו בגין הריבית הרשומה" [סעיף 11ג'], בתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבע ננקטה כבר לשון סבילה לפיה "בד בבד נפרעו לזכות התובע השיקים מרעייתי שנמסרו לתובע בגין הריבית הרשומה", ברם בתצהיר הנתבעת עדיין הוגדרו רק שלושת השיקים בסך של 200,000 ₪ כ"שיקים לבטחון" [ראו סעיף 4ג. לתצהיר הנתבעת], ברם חמשת השיקים האמורים הודרו מהגדרה זו.

והנה, בחקירתו הנגדית, וככל הנראה על מנת להצדיק חידוש שחידש של בא כוחו בדיון ההוכחות ובסיכומיו לפיו גם חמשת השיקים האמורים ניתנו לביטחון ולא לפירעון [טענה אשר נוסח סעיף 4.6 להסכם הראשון אינו תומך בה], החזיק הנתבע כך: "גם השיקים של הריבית שלפי ההסכם הראשון גם הם לא היו צריכים להיות מופקדים, אבל כשהוא התחיל להפקיד את זה כבר היה סכומים קטנים, אז בבנק כל פעם שהגיע שיק כזה היינו צריכים להעביר את השיק מה שנקרא" [עמ' 29 לפרוטוקול, שורה 38, עמ' 30, שורות 1-4], כל זאת כשהמדובר בסך כולל של לא פחות מ- 88,500 ₪ ושעה שהנתבעים, לגרסתם, סובלים ממצוקת נזילות כספית חמורה.

1. גרסתה של הנתבעת התנדפה באוויר בתום חקירתה הנגדית. בראשיתה, במענה לשאלת בית המשפט ועל מנת לאשש את גרסתה כי היא אינה "קוראת עברית טוב", העידה הנתבעת "עליתי ארצה לפני עשרים וכמה שנים" [עמ' 24, שורות 3-5] נתון שנשלל מיד לכשעלה הנתבע בעלה על דוכן העדים והודה כי הנתבעת חיה בארץ מאז נישואיהם, כבר 33 שנים [עמ' 28, שורות 10-15]. אחר כך התעקלה עדות הנתבעת בין תשובה לפיה "אני אותו יום שחתמתי כבר יצאתי מהתמונה" [עמ' 24, שורה 36] לבין עדות מגוף ראשון לפיה הייתה מעורבת בפירעון ההלוואה במזומן [עמ' 26, שורות 8-14]. בין לבין הובע ספק בגרסת התובע בעלה כאשר הנתבעת השיבה על השאלה האם נטל הלה הלוואה חדשה במילים: "כנראה שכן" [עמ' 25, שורות 17-18], הופגן על ידי הנתבעת חוסר ידע וחוסר שליטה בנעשה בחשבון הבנק שלה [עמ' 26, שורות 21-24, עמ' 27, שורות 12-25, שורות 36-38] ונתחוור כי הנתבעת חותמת על כל מה שמבקש ממנה בעלה הנתבע לחתום עד כדי ש"אני לא יודעת על מה אני חותמת, אני חותמת וזהו" [עמ' 28, שורות 1-4], הודאה המגיהה באור חדש את תשובתה הדו משמעית לשאלה האם חתימתה מופיעה על הסכם ההארכה ולפיה "אני לא יודעת, זו לא החתימה שלי כי אני לא חתמתי על זה" [עמ' 27, שורות 1-2]. העדות נסתמה, תרתי משמע, בתשובתה האחרונה של הנתבעת: "אני כבר לא יודעת כלום, לא יודעת" [עמ' 28, שורות 5-7].
2. עדויות הנתבעים כשלעצמן הינן בשר אחד של עדות בעל דין יחידה, וכמתואר לעיל, מהימנותן ביחס לנקודות המהותיות של המחלוקת בין הצדדים, הינה מפוקפקת עד נעדרת.
3. במכלול האמור לעיל, ונוכח אשר יפורט בסעיפים 17-18 להלן, אני מקבל את גרסת התובע לעניין קרן החוב, וקובע כי היא לא הושבה לתובע, והנתבעים חייבים בפירעונה.

תחת אזמל חוק ההלוואות:

1. סעיף 13 לחוק ההלוואות מורה כי "על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט בהליכים לפי סעיף 9 לקבל כראיה עדות בעל-פה". סעיף 9 לחוק ההלוואות עניינו ביטול או שינוי חוזה הלוואה על מנת להתאימו לדרישות חוק ההלוואות.
2. מחשבת חוק ההלוואות הייתה להרחיק מצב בו "האפור היום אפור מאוד וקצת שחור ואין לובן בעיר" [לאה גולדברג, מתוך השיר "למחרת", הספר "מוקדם ומאוחר", הוצאת פועלים, 1959] ולדלל את מידת הצבע השחור ב"שוק האפור", שוק האשראי החוץ-מוסדי, דהיינו לצמצם את אותה פעילות בעלת צביון של "שוק שחור" אשר מיקומה המחתרתי, הסמוי, והמוחשך, עלול לייצר תרכובת של מחנק כלכלי-אישי מצד אחד עם רדיפת בצע פרועה וכוחנית מן הצד האחר, המעודדת את צמיחתם של ניצול ועושק.
3. אשר על כן, לו היו הנתבעים מציגים בפני בית המשפט עדות הצרופה כסגסוגת פלדה, יכול והייתה זו מסוגלת לגבור על לשון הסכמי ההלוואה, וזאת על ידי מתן פרשנות תכליתית רחבה לסעיף 13 לחוק ההלוואות הנובעת מהכרה בכך שכוחו העודף של מלווה חוץ בנקאי עלול להתבטא בהכתבת תנאי הסכם שהינם למראית עין גם ביחס לסכום ההלוואה.
4. עדות הנתבעים רחקה מכך, ובפרט קשה להלום מתן רשות לקבל עדות שבעל פה במקום בו ניתן היה להמציא ראיה שבכתב, אותם דפי חשבון הבנק נטענים, אך הנתבעים נמנעו מכך.
5. עם זאת, צודקים הנתבעים בכך ששיעור הריבית השנתית שמבטאים חיובי הריבית החודשיים הקבועים בסעיף 4.2 להסכם הראשון, אשר נפרעו בפועל באמצעות חמישה שיקים מעותדים, חורג מהשיעור המותר על פי סעיף 5 לחוק ההלוואות.
6. אף על פי כן, לזכותו של התובע ייאמר כי הסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים עומד ברובא דרובא של תנאי סעיף 3 (ב) לחוק ההלוואות, ולוקה רק בכך שלא צוין בו "שיעור הריבית, ביחס לסכום ההלוואה, בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, בהתאם למועדי פירעון ההלוואה", ופרט זה נעדר אף מכתב התביעה [ראו סעיף 8 (ב) לחוק ההלוואות].
7. נוכח המתואר בסעיף 16 לעיל קשה להלום את אמרת בא כוח התובע במהלך ישיבת קדם המשפט מיום 17.7.18, ביחס לשיעור הריבית, ולפיה "נכון שזה בניגוד לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, אבל זה מה שהם סיכמו וחתמו עליו המשיכו לפרוע ופרעו". פסקי הדין המאוזכרים בסיכומי ב"כ התובע אינם מין העניין שכן עסקם בהלוואה שחוק ההלוואות אינו חל עליהן, וכפי שהעיר בית המשפט העליון ממש לאחרונה ברע"א 6593/19 ‏דומני נ' אופק תיירות ונסיעות בע"מ (2020 – להלן "עניין דומני"] : "אין ממש בטענות המבקש לגבי "סבירות" הריבית המוסכמת, שכן פרמטר זה רלוונטי רק בנוגע להלוואות שאינן באות בגדרי סעיפים 5 ו-6 לחוק הסדרת הלוואות (וראו, למשל, ע"א 9348/09 ליבו נכסים והשקעות בע"מ נ' לשם, [פורסם בנבו]".
8. אשר על כן מכוח סעיף 9 לחוק ההלוואות, בראי תכליות החוק המתוארות לעיל, ובהתאם לשיקול הדעת הרחב שהוענק לבית המשפט לצורך כך, סבורני כי התרופה המאזנת ההולמת הינה ביטול, בכל הקשור לתרופות חוק ההלוואות, של סעיף 8.2 להסכם הראשון השולל מהנתבעים זכות קיזוז, וקביעה כי הנתבעים רשאים לקזז מסכום התביעה זכות השבה בגובה ההפרש שבין הריבית המותרת לבין הריבית האסורה.
9. הפרש זה עולה לסך של 68,981 ₪ [3.47% * 2.25 =% 7.8 שהינו שיעור הריבית השנתית המותר בהתאם לסעיף 5 לחוק ההלוואות, שיש לחלקו בשנים עשר חודשים ולהכפילו בחמישה חודשים על מנת לחשב את הריבית המותרת כאן על סך של 600,000 ₪ והמגיעה לסך של 19,519 ₪, אותו נפחית מהריבית ששולמה בפועל בסך של 88,500 ₪ בעבור אותם חמישה חודשים - ראו בדומה החישוב שנעשה במסגרת ע"א 61908-07-18 אבישר נ' דומני (2019)] .
10. למעלה מן הצורך, אך על מנת לסבר את האוזן, ועל אף שהדבר כלל לא נטען בסיכומי התובע, אעמוד על כך שתוספת המע"מ על הריבית בהתאם לסעיף 4.2 להסכם הראשון, הינה בגדר תמורה למלווה המתווספת על קרן החוב, וככל שבעקבות תוספת זו עולה שיעור הריבית על שיעור הריבית המותר הדבר מהווה חריגה אסורה. לעניין זה אפנה לפסק הדין בפר"ק 56504-02-16 עו"ד רונן מטרי נ' חברת נ.ב.ע. בע"מ (2017) המסתמך על הגדרת ריבית בחוק הריבית, תשי"ז-1957, ועל כך שלפי סעיף 16 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו- 1975, החייב בתשלום המס הוא נותן השירות, ואשר על כן גלגול המס על מקבל השירות, שפירושו המעשי הוא שמקבל השירות מתחייב לשלם את המס במקומו של נותן השירות, נחשב כחלק מן התמורה המשולמת לנותן השירות על ידי מקבל השירות, כאשר גם העובדה שמקבל השירות יכול להזדכות על סכום המע"מ בתור תשומות, בהיותו עוסק מורשה, אינה מעלה או מורידה לעניין זה.
11. משסעד של קיזוז ריבית אסורה ביחס לחמשת חודשי ההלוואה הנוספים כלל לא התבקש על ידי הנתבעים, וזאת משום שהנתבעים בחרו לאחוז בגרסה שנדחתה לפיה תשלומים אלה יועדו לתשלום יתרת קרן ההלוואה וכלל לא היו תשלומי ריבית, אינני מוצא הצדק, ובפרט באספקלריה של תורת תום הלב, לזכות את הנתבעים בהשבה גם בגין תשלומים אלה, ודומני כי לכך כיוון בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין דומני המצוטט לעיל והעוסק בעניין דומה, כאשר הורה כי אין לבסס את הכרעה על גרסה עובדתית המנוגדת לגרסה שהציג הצד הרלוונטי [ראו הסיפא לסעיף 3 לפסק הדין].
12. בכתב התביעה עתר התובע לקבלת סכום התביעה ב"צירוף ריבית והפרשי הצמדה כאמור עפ"י הסכם ההלוואה והארכה" החל מיום 8.8.16.

בהתאם להוראת סעיף 6 (ב) (2) לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961, ומכוח הוראות סעיף 6 לחוק ההלוואות המגבילות את ריבית הפיגורים ההסכמית שנקבעה בסעיף 7.4 להסכם הראשון, תתווסף אפוא לסכום התביעה ריבית פיגורים שנתית בסך של % 9.369 החל מיום 8.8.16 [7.8% * 1.2].

1. נוכח האמור אין מקום לקבל את בקשת התובע לפיצול סעדים בגדרה שיחר התובע להותיר בידיו את הזכות לתבוע מהנתבעים בהליך נוסף את הפיצוי המוסכם בהתאם לסעיף 7.3 להסכם הראשון, ואת ריבית הפיגורים בהתאם לסעיף 7.4 להסכם זה.

מלבד שראוי להגיש בקשה נפרדת לפיצול סעדים ולא לכרכה במסגרת הסיכומים [ע"א 2821/90 שומרוני נ' רוזנבלום, פ"ד מז(1) 201, (2008), אפנה גם להערת בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין דומני המאוזכר לעיל ולפיה: "דעתי נוטה לגישה "המהותית", המסווגת כל תשלום המוטל על הלווה בגין ההלוואה כ"ריבית" לצורך חוק הסדרת הלוואות – ללא תלות בכינוי הפורמלי שהעניקו לו הצדדים. חוק הסדרת הלוואות נועד "למנוע ממלווים, שאינם תאגיד בנקאי מורשה ומפוקח, לנצל את מצוקתם של צרכנים שאינם בעלי כוח מיקוח, ועקב כך מסכימים ללוות כספים בתנאים בלתי סבירים" (דברי ההסבר להצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993, ה"ח 2172, 116). גישה פורמליסטית, המאפשרת למלווים "לעקוף" את ההגנות הסטטוטוריות באמצעות משחקי מילים – דוגמת הגדרת ריבית פיגורים כ"פיצוי מוסכם" – תרוקן את החוק מתוכנו, תחטא לתכליתו, ולכן נראה שאין להשלים עמה. ככלל, במצבים שבהם בחינה מעשית ומהותית של התשלום מלמדת שמדובר בריבית העולה על השיעור המותר, בית המשפט יוכל להתערב בעניין, יהיה אשר יהיה הכינוי שהעניקו הצדדים לתשלום זה."

אני הקטן אוסיף כי הערה זו קולעת גם להגדרת "ריבית פיגורים" שבסעיף 1 לחוק ההלוואות כ:"ריבית נוספת שנדרש לווה לשלם בשל פיגור בתשלום לפי חוזה ההלוואה, בין שנקראת ריבית פיגורים ובין שנקראת בשם אחר; לענין זה לא יובאו בחשבון ה ו צ א ו ת סבירות ממשיות שהוציא המלווה לגביית התשלום שבפיגור;"

1. לפני סיום מערכה זו, טרם אוריד מסך וארפה מן העניין, אעיר - במורד הגרון מחליקה מועקה הנובעת מהתחושה כי שני הצדדים הסתירו, כל אחד מסיבותיו שלו, את מהותם של תשלומים שהועברו ביניהם במזומן. לעניין זה אצביע הן על אותות פיזיים במהלך תשובות התובע לעניין פגישות עם הנתבע והעברת תשלומים במזומן, עת גופו הקפוץ והדרוך והסומק בפניו, הם שיעידו, הם שיגידו, שדבק בו שם טעם ההסוואה, והן על אותה רוח רפאים שהתגנבה אל עדותו של הנתבע בעמ' 30 לפרוטוקול, שורות 16-31, ובעמ' 32, שורות 16-20, העשויה אף להנהיר את האופן החסר בו נוסחו השאלות בבדיקת הפוליגרף שהוגשה מטעמו.

אשר על כן, יכול ועל בחירתם של הנתבעים לכפור בחוב קרן ההלוואה תוך ייחוס אליה של התשלומים הנטענים במזומן, וזאת תחת ייחוסם לתשלומי ריבית כפולה מזו שנכתבה בהסכם ההלוואה, ניתן להפטיר - "תפסת מרובה ורעוע – לא תפסת".

בפאת פסק הדין – על טענת הזיוף:

1. כאמור די בכך שהגעתי לכלל מסקנה כי קרן החוב לא הושבה על מנת לחייב את שני הנתבעים בתשלומה מכוחם הנפרד הן של שטר החוב והן של התביעה החוזית.

עם זאת אעיר כי גרסת הנתבעת כי לא חתמה על שמונת השיקים שנמסרו על ידי בעלה עם כריתת ההסכם השני, עוררה קושי רב. כל זאת לנוכח המתואר בסעיף 12י' לעיל, ובשים לב לעדות הנתבעת בדיון בבקשת ההתנגדות מיום 17.1.17 ממנה התרשמה כב' הרשמת קרן כ"ץ בהחלטתה מאותו יום בזו הלשון: "מצד אחד היא טוענת כי השגיחה על השיקים ולא נתנה לבעלה לא את השיקים עצמם ולא את הרשות לחתום במקומה על השיקים. כמו כן, היא זו שנהגה לקחת את פנקסי השיקים מהבנק (ראו עדותה כאמור לעיל). מצד שני, טוענת כי בעלה לקח את השיקים וחתם עליהם. הדברים סותרים זה את זה והמבקשת לא הסבירה מדוע, כיצד ובאילו נסיבות הגיעו השיקים לבעלה אם הקפידה שלא לתת לו את השיקים ולא לאפשר לו לחתום עליהם".

כן אצביע על העובדה כי חמישה שיקים מתוך השמונה לגביהם טענה הנתבעת שלא נחתמו על ידה כובדו בחשבון הבנק שלה ללא כל מחאה, ועל המסקנה האפשרית כי נטל הבאת הראיות לעניין זה עבר לכתפי הנתבעים [ראו רע"א 10272-07 עזבון המנוח אבא בביוף ז"ל נ' עיריית חיפה (2008), ע"א 210-88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 645-644, וכן, י' קדמי, על הראיות, כרך רביעי 1709 (2009)].

כל זאת משום שמכוחו של ניסיון החיים, קיומו של קשר משפחתי קרוב בין מי שטוען שחתימתו על השטר זוייפה, לבין מי שמסרו לאוחז בו, ועת לא הוכח קיומו של קרע משפחתי, לרבות בדרך של הגשת תלונה פלילית, מקל את הנטל הרובץ על אוחז השטר להוכיח את כשרות החתימה, וכן בשים לב להודאה במקצת של הנתבע במהלך ישיבת קדם המשפט מיום 17.7.18 לפיה: "אני חתמתי בשם אשתי" [עמ' 8, שורה 24], ונוכח הוראת סעיף 92 לפקודת השטרות (נוסח חדש) שיש לפרשה כך: "כמו בדין הכללי, גם בדיני שטרות עשויה הרשאה להיווצר על-ידי התנהגות, וככל שהקשרים בין השולח לבין מי שנחזה כשלוחו הדוקים יותר, כך תהא נטייה להסיק על קיומה של הרשאה" [ש' לרנר דיני שטרות 340 (מהדורה שניה, 2007)], וכן כך: "הפקודה אינה קובעת הוראות מיוחדות לעניין ההרשאה [...] שתיקתה פירושה, שיש לנהוג בעניין זה לפי דיני החיובים הכלליים. מכאן, שאין אפילו צורך בהרשאה מפורשת אלא הרשאה מכללא דיה" [י' זוסמן דיני שטרות 56-55 (מהדורה שישית, 1983)].

תוצאת פסק הדין הלכה למעשה:

1. התביעה מתקבלת על סך של 531,019 ₪.
2. קרן החוב בתיק ההוצאה לפועל שמספרו 529998-05-17 תועמד על הסך האמור וההליכים בו ישופעלו.
3. בהתאם למפורט בסעיף 26 לפסק דין זה תישא קרן החוב בתיק ההוצאה לפועל האמור ריבית פיגורים שנתית בסך של % 9.369 החל מיום 8.8.16.
4. בהינתן מחלוקת חשבונאית - זו תוכרע ע"י רשם ההוצאה לפועל.
5. לחוב בתיק ההוצאה לפועל האמור יתווספו בגין ההליך כאן שכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ₪, והוצאות משפט בסך של 20,000 ₪.
6. המזכירות תזרים לתיק ההוצאה לפועל האמור את הפיקדון שהופקד בקופת בית המשפט במסגרת ת"א 29182-11-16, על פירותיו.
7. מהטעם שעמד ביסוד החלטת כב' השופטת ד' ורד מיום 25.3.18 אני מורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל הנוסף שמספרו 508042-08-16.

ניתן היום, כ"ט אדר תש"פ, 25 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.