01 ספטמבר 2020

עניינו של הליך זה בשאלה האם יש להכיר בבקע המפשעתי ממנו סובלת התובעת כתולדה של פגיעה בעבודה מחודש 7/16 לפי תנאי סעיף 84 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק).

רקע עובדתי

1.         התובעת הועסקה כעובדת ייצור בחברת מאיר את בייגל תעשיות בע"מ במפעלה באור עקיבא (להלן – המפעל). התובעת הועסקה בהיקף משרה מלאה במתכונת של 5 ימי עבודה בשבוע.

תפקידה של התובעת במפעל בבקרת איכות. בשל הריונה במהלך שנת 2016 ביקשה העובדת לשנות את היקף ושעות עבודתה ולפיכך הועברה למחלקת אריזה.

2. בעבודתה במחלקת אריזה במפעל, עסקה התובעת בהכנסת שקיות גריסיני לקרטונים. במסגרת עבודתה זו, נדרשה העובדת להעביר את השקיות (שכל אחת מהן שוקלת כ- 200 גרם) מתוך ארגז גדול (פיילה) לקרטונים קטנים יותר. בכל קרטון נארזו כ- 16 שקיות. בתום הכנסת 16 השקיות, העבירה התובעת את הקרטון למשטח שהונח לצד שולחן העבודה.

3. ביום 26.4.17 הגישה התובעת לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה. בטופס התביעה ציינה התובעת כי הפגיעה אירעה ביום 28.7.16. כתיאור הפגיעה (סעיף 3 לטופס התביעה נספח לכתב ההגנה) צוין כך "הרמת קרטונים ארוזים של בייגלה בזמן הריון בין 3.5 עד 5 ק"ג בתדירות של כל דקה אני מרימה את הקרטון".

על-פי האמור בטופס התביעה בעקבות הפגיעה נעדרה התובעת מעבודתה בתקופה 29.7.16 עד 16.8.16. כן נרשם כי הודעה למעסיק על הפגיעה נמסרה ביום 1.8.16 (סע' 3 לטופס).

4. בהודעה מתוקנת מיום 7.6.17 הודיעה התובעת כי הרישום בנוגע לתאריך הפגיעה הוא מוטעה, שכן הפגיעה אירעה ביום 27.7.16 ולא מיום 28.7.16 כפי שנרשם בטופס התביעה. בטופס בל/250 (נספח לכתב ההגנה) צוין כי מדובר בפגיעה מיום 27.7.16 שאירעה בשעה 18:30. בטופס זה תוארה התאונה כך: "בעת עבודתה כאורזת קרטונים החלה לחוש כאבים חזקים באזור הבטן התחתונה".

5.        על-פי המסמכים הרפואיים שהוצגו (נספחים א' – ג'1 לתצהיר התובעת), התובעת פנתה לקופת החולים ביום 28.7.16, וטופלה בחדר המיון בבית החולים הלל יפה ביום 1.8.16.

בסיכום ביקור במחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי הלל יפה מיום 1.8.16 צוין בתלונות התובעת כך: "בת 29 בריאה בד"כ בהריון שבוע 26, מזה חודש ימים מרגישה נפיחות במפשעה ימנית שמתגברת בעמידה ומופחתת בשכיבה עם כאבים קלים ללא הקאות ללא כאבי בטן עם יציאות תקינות. יומיים טרם קבלתה יש החמרה עם הכאבים".

6.         ביום 18.6.17 דחה פקיד התביעות את התביעה. כנימוק לדחיית התביעה צוין כי לא התמלאו התנאים כאמור בסעיף 84(1), 84(2) ו- 84(3) לחוק. בהחלטה צוין כי "מעיון בפרטי תביעתך ובמסמכים הרפואיים שבידינו עולה, כי הופעת הבקע בתאריך 28/7/2016 לא באה כתוצאה ממאמץ לא רגיל – הרמת קרטונים איננה בגדר מאמץ לא רגיל בעבודתך. כמו כן, בביקור במיון ביום 1/8/16 צוין שמזה חודש מרגישה כאבים ונפיחות במפשעה מימין."

7.        ביום 24.7.17, פנתה העובדת לוועדת התביעות (העתק הפנייה נספח לכתב ההגנה). בפנייתה ציינה התובעת כך:

"שלום רב, הגשת מכתב ערעור בנושא תאונת עבודה היא מכוון שחלה כאן אי הבנה – בתחילה עבדתי במשרד כמבקרת איכות ואז נכנסתי להיריון ושעות העבודה לא התאימו לי ולמנהלת ולכן העבירו אותי למחלקת האריזה וכשעבדתי שם 10 – 12 שעות ביום, וכל דקה הרמתי קרטונים של 3.5 ק"ג, להזכירכם – בהריון וגררתי פיילות גדולות מלאות בשקיות של מוצר מוגמר לאריזה (כי לא היו אז עגלות עם גלגלים) התחלתי להרגיש כאבים שנמשכו כחודש ימים וברגע שיצא לי הבקע בכלל לא הבנתי שזה בקע פניתי למיון ודיווחתי על כאבים מזה חודש ושיצאה לי בליטה (בקע) וזו הסיבה שפניתי למיון, הסבירו לי שזה בקע ואסור לי להרים קרטונים בעבודה ואף רצו לנתח אותי כי חששו מחסימת מעיים בזמן הריון וסירבתי, זה שהם כתבו משפט ללא פסיק שחשתי כאבים חודש ואז יצא לי הבקע אני באמת לא אחראית לאי ההבנה הזו.....".

ביום 25.2.18 הודיע הנתבע כי אין שינוי בהחלטה מיום 18.6.17.

8. ביום 21.12.17 הגישה התובעת לבית הדין תביעה כנגד החלטת פקיד הנתבע מיום 18.6.17. התביעה נמחקה בהתאם לבקשת התובעת מיום 3.9.18. לאחר שקיבלה הודעה על זכאות לייצוג מטעם הלשכה לסיוע משפטי, ביקשה התובעת לחדש את ההליך. בהסכמת הצדדים, בוטל פסק-הדין כאמור בהחלטה מיום 20.11.18 ביום 7.2.19 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן.

המסגרת המשפטית

9. בסעיף 84 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, נקבעו התנאים מצטברים להכרה בבקע מפשעתי כפגיעה בעבודה כך:

"אין רואים בבקע מפשעתי כתוצאה מפגיעה בעבודה אלא אם כן

(1)   הופעת הבקע באה תוך כדי העבודה כתוצאה ממאמץ לא רגיל או עקב פגיעה במישרין באזור קיר הבטן;

(2)   עקב הופעת הבקע הפסיק המבוטח את עבודתו וקיבל טיפול רפואי תוך 72 שעות מהופעת הבקע;

(3)   הודעה על התקף כאבים עקב הבקע נמסרה למוסד או למעביד תוך 72 שעות מהופעתם, להוציא ימי מנוחה שבועית, חג או שבתון שעל פי חיקוק, נוהג חוזה עבודה או הסכם קיבוצי אין המבוטח עובד בהם; ואולם המוסד רשאי, לפי שיקול דעתו, לראות בבקע תוצאה מפגיעה בעבודה אף הם לא נמסרה הודעה כאמור".

10. על-פי פסיקת בתי הדין, התוצאה המעשית של הוראות סעיף 84 לחוק היא צמצום המושג "תאונת עבודה" עת מדובר בבקע מפשעתי (עב"ל (ארצי) 368/97 דוד לייב פנטנוביץ – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לה 561; עב"ל (ארצי) 1348/00 אחמד חוסיין - המוסד לביטוח לאומי (27.3.03); ד"ר שאול קובובי, רמ"ח ושס"ה- סוגיות בדיני עבודה, מהדורה שלישית, תשס"ד-2004, פרק ד', עמ' 69-82.

11.       אשר לשאלה מהו "מאמץ לא רגיל" כאמור בסעיף 84(1) לחוק נקבע כי זה יבחן בהשוואה למאמץ שהנפגע רגיל לעשות בעבודתו (דב"ע לה/0-26 המוסד לביטוח לאומי – טנג'יו, פד"ע ו 382) וכי יש להתייחס באופן סובייקטיבי לנפגע עצמו, משום שהבקע "מופיע בגופו של אדם מסוים על רקע מצבו של אותו אדם ועל רקע המאמצים שהוא רגיל להם ושסטיה מהם היא היא שיכולה להביא לתופעה הסוטה" (דב"ע לז0-66/ לוי – המוסד לביטוח לאומי). לצורך הקביעה אם מאמץ הוא "רגיל" או "בלתי רגיל" יש לתת משקל רב לקביעת תדירות הפעולה המהווה את אותו מאמץ (דב"ע נא/0-121 הופמן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 171; עניין פנטנוביץ ).

            לגבי מבוטחים שעבודתם היא, כלל, עבודה פיזית מאומצת, או שהם נוהגים להרים משאות כבדים במיוחד באופן תדיר, נקבע כי יש להכיר בתנאי עבודה אלה כעונים על התנאי של "מאמץ לא רגיל", וזאת על אף שמדובר בעבודה הרגילה, וגם אם עבודות שכאלה נעשות באופן שחוזר על עצמו, כך שאין צורך להידרש לאירוע חריג . לגבי מבוטחים אלה,  עליהם להראות שהתקיים מאמץ לא רגיל מבחינה רפואית-אובייקטיבית, כאשר האובייקטיביות משליכה על הסובייקטיביות, והקביעה בעניין זה תהיה של מומחה רפואי (עב"ל (ארצי) 49129-12-14 חליל באסם – המוסד לביטוח לאומי (6.2.17), כך שיש לבחון בכל מקרה לגופו אם מדובר במאמץ לא רגיל מבחינה רפואית, "ואין די בכך שמדובר בעבודה שכרוכה במאמץ לא רגיל מבחינה אובייקטיבית". בנסיבות אותו מקרה קבע ביה"ד הארצי כי מבוטח שנדרש לשאת כ-30 שקים, כאשר כל שק במשקל של 25-30 ק"ג, ועבד ביום האירוע לבדו, העבודה הייתה ברחוב שמצריך לרדת מהכביש במדרגות כדי להגיע לבניין ולאחר מכן לעלות שתי קומות כדי להגיע לדירה הספציפית, בדרכו חזרה מהדירה לרחוב נדרש להוריד שקי פסולת, ואת הפעולות הנ"ל ביצע כ-20 פעמים באותו היום – יש להסיק כי מדובר ב"עבודה הכרוכה במאמץ שאינו רגיל מבחינה אוביקטיבית", גם אם אלו העבודות שאותן מבצע אותו מבוטח כדבר שבשגרה בימים אחרים, ולכן יש הצדקה למינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי.

ומן הכלל אל הפרט

14. לעניין מועד הפגיעה, אין בטעות בדיווח על מועד הפגיעה או בשינוי הגרסה בדבר מועד הפגיעה, כדי להצדיק, כשלעצמו, את דחיית התביעה. התובעת טענה כי לא מילאה בעצמה את טופס התביעה, כי מילא אותו פקיד בסניף הנתבע, וכן שקיבלה סיוע במילוי טופס התביעה בבית הדין מידי מתנדב במזכירות בית הדין. מהראיות שהוצגו עולה כי התובעת פנתה כבר ביום 7.6.17 לנתבע והודיעה כי הרישום בנוגע לתאריך הפגיעה הוא מוטעה וכי הפגיעה אירעה ביום 27.7.16 (נספח לכתב ההגנה). הדיווח המתוקן תואם את האמור בטופס בל/250 (נספח לכתב ההגנה) שם ציין נציג המפעל שמדובר בפגיעה מיום 27.7.16 בשעה 18:30.

15. נקדים ונציין כי מכלל הראיות והעדויות שהוצגו לפנינו אנו קובעים שלא עלה בידי התובעת להוכיח במידה הנדרשת כי ביום הפגיעה ביצעה מאמץ לא רגיל בעבודתה כנדרש בהתאם להוראות סעיף 84(1) לחוק.

כמפורט לעיל, בטופס התביעה צוין באשר לתיאור הפגיעה כך: "הרמת קרטונים ארוזים של בייגלה בזמן הריון בין 3.5 עד 5 ק"ג בתדירות של כל דקה אני מרימה את הקרטון".

התובעת תארה שעבדה כשנה כמבקרת איכות אלא שבשל הריונה ולבקשתה התבקשה לבצע עבודה קלה יותר בביצוע משימות אריזה בישיבה (ס' 2 לתצהיר התובעת). התובעת ביצעה עבודה זו במשך כחודשיים עד למועד הפגיעה הנטען (פרו:6 ; ש: 12). במסגרת תפקידה החדשה נדרשה התובעת לארוז שקיות שמשקלן 200 גר' כל אחת. השקיות יצאו ממכונת הייצור אל מיכל (פיילה). התובעת נטלה את השקיות מתוך אותה פיילה, הניחה אותם בקרטונים קטנים והניחה כל אחד מהקרטונים על משטח. התובעת העידה שאת אותה פיילה נשא או גרר עובד אל מקום בסמוך למקום בו ישבה, והוא זה שהעביר את המשטח שעליו הניחה התובעת את הקרטונים הארוזים והמלאים (סע' 3 לתצהירה וכן בפרו: 3 ; ש: 20 – 25). אלא שביום האירוע אותו עוזר לא הגיע לעבודה כך שלא נותרה לתובעת ברירה והיא נאלצה לגרור את הפיילה בעצמה למרחק של כ- 3 מ' (פרו: 4 ; ש: 14 – 22). התובעת העידה שגררה או סחבה כ- 2 פיילות (שמשקל כל אחת מהן כ- 30 – 40 ק"ג) מדי שעה, כלומר סה"כ 16 פיילות באותו יום (פרו: 5 ; ש: 12 – 15).

אלא שהתובעת כלל לא ציינה בטופס התביעה את הגרסה לפיה ביום האירוע נעדר עובד מרצפת הייצור באופן שחייב את התובעת לביצוע מאמץ לא רגיל בעבודה. גרסה זו לא נזכרה גם בהודעות התובעת לחוקר הנתבע מהתאריכים 23.5.17 ו- 12.2.18 (נ/1). בהודעה הראשונה מיום 23.5.17 ציינה התובעת כי במסגרת עבודתה היומית נהגה לגרור ארגז / פיילה גדולה על גבי הרצפה למרחק 2 – 3 מטר מאחר ולא עמדה לשימושה עגלה עם גלגלים. עוד תארה בפני החוקר כי נדרשה לארוז כ- 16 שקיות בנות 200 גר' כל אחת לתוך קרטון קטן והעבירה את הקרטון הקטן למשטח (ש' 10 – 18 להודעה מיום 23.5.17). התובעת מסרה לחוקר כי החלה להרגיש כאבים כחודש לפני שיצאה הבליטה, ותארה שלמיטב הבנתה סחיבת הארגזים והרמת הקרטונים הם אלו שגרמו להופעת הכאבים (ש' 40 – 46). התובעת תארה בהודעה הראשונה שהבליטה בבטנה "יצאה" לאחר שהתכופפה והרימה קרטון קטן (ש' 53 – 55).

בהודעה השניה שמסרה לחוקר הנתבע ביום 12.2.18 תארה התובעת שבמסגרת עבודתה במחלקת האריזה במפעל נדרשה להרים קרטונים קטנים ולמשוך ארגזים גדולים (ש' 4 – 5). כשנשאלה אם אירע דבר מה חריג ביום הפגיעה, השיבה העובדת כי גררה פיילה באותה משמרת, אותה משכה על-גבי הרצפה ממכונת הייצור לעבר עמדת האריזה בה הוצבה, וכי בזמן הרמת אחד הקרטונים הקטנים לצורכי אריזה הרגישה כאב (ש' 25 – 30). בהמשך נשאלה התובעת שוב בנוגע לאירוע חריג בעבודתה ביום האירוע, והאם סחבה דבר מה כבד מהרגיל או כמות גדולה יותר של קרטונים, השיבה שלא היה דבר מה חריג (ש' 42 – 44).

גם במסגרת הפניה לוועדת התביעות מיום 24.7.17 (נספח לכתב ההגנה) לא פרטה התובעת קיומו של מאמץ חריג, אלא התייחסה לפעולה הכרוכה במשיכה או גרירת הפיילה כמשימה המבוצעת כחלק מעבודתה הרגילה.

מהאמור עולה שבטופס התביעה, בהודעות לחוקר ובפניה לוועדת התביעות לא תואר מאמץ בלתי רגיל בעבודה ביום האירוע. הגרסה המייחדת את יום האירוע בשל היעדרות עובד המסייע על דרך השגרה בגרירת הפיילה – הועלתה באיחור.

16. מטעם התובעת לא הובאה כל ראיה או עדות שיש בה לתמוך בגרסתה בדבר היעדרות העובד המסייע בגרירת הפיילה, וזאת חרף טענתה כי ביום האירוע עבדו בסמוך אלה שתי עובדות (ר' ס' 6 – 7 לתצהירה). כן לא הובא לעדות אותו עוזר/עובד שנעדר ביום הפגיעה.

מטעם הנתבע הוזמן לעדות מר פורמן מארט, ששימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמנהל יצור במפעל (להלן- המנהל). במסגרת הודעתו לחוקר הנתבע (נ/1) תיאר המנהל שהתובעת הועסקה כאורזת וכי במסגרת עבודתה נדרשה לארוז אורזת שקיות קטנות ולהעבירן מארגז גדול שמשקלו כ- 30 – 40 ק"ג אל תוך קרטונים קטנים ובהמשך להניח את הקרטונים על משטח. המנהל תאר בפני החוקר שהתובעת היתה צריכה למשוך את הארגז הגדול אל עבר עמדת העבודה שלה לצורך חלוקת השקיות בקרטונים (שורות 6 – 8). העד ציין כי אינו זוכר אם הארגז היה מונח על עגלות וכי העובדת הייתה צריכה למשוך בין 10 – 12 קרטונים גדולים שמשקלם 30 – 40 ק"ג (ככל הנראה הכוונה לפיילות, פרו:19 ; ש:3 – 6) ולגרור אותם למרחק 3 -4 מטר ( שורות 9 – 13). כשנשאל אם אירע דבר מה חריג מהרגיל ביום הפגיעה השיב המנהל שהתובעת ביצעה עבודה רגילה (ש' 24 - 25).

בעדותו בפנינו העיד המנהל שפעולת סחיבת/גרירת הארגזים הגדולים מבוצעת בדרך כלל על ידי עוזר אחראי המשמרת, וכי העובד שהיה מופקד על סחיבת הארגזים נעדר ביום האירוע ולכן "יתכן " שהתובעת סחבה או גררה אותם (פר: 17 ; ש: 17 – 20). כשנשאל מדוע בפני החוקר לא ציין שעובד אחר נהג לבצע את המשימה הכרוכה בגרירת המיכלים, השיב "אם יש אפשרות, אנחנו עוזרים ובא עובד במקום עובדת להרים. אם יש לחץ של עבודה אז האורזת מנסה לסיים לבד את העבודה וללכת לביתה" (פרו:17 ; ש: 24 – 28). המנהל תאר בעדותו שאותו עובד לא תמיד היה פנוי לסייע בסחיבת המיכלים, ולכן התובעת נדרשה לעשות זאת מדי פעם באופן שוטף (פרו: 18 ; ש: 12 – 16). התרשמותנו היא שהמנהל נתן גרסה כללית ובלתי מפורטת בנוגע לתפקידו של אותו עוזר ובנוגע לאירועי יום הפגיעה הנטען. המנהל לא זכר את שמו של אותו עוזר, ואף ציין שאינו זוכר את האירוע במדויק (פרו:17 ; ש: 19 – 23 ובפרו: 18 ; ש: 24 – 25).

17. התמונה המצטיירת מהעדויות כמפורט לעיל היא שהתובעת נדרשה כדבר שבשגרה לגרור את המיכל המלא בשקיות על פני מספר מטרים לעבר עמדת העבודה שלה, וזאת כל אימת שלא היה עובד פנוי לסייע לה או לאורזות האחרות במשימה זו. גרסת התובעת לפיה ביום האירוע נעדר העובד המסייע ולכן נדרשה לגרור 16 מיכלים – לא הוכחה כנדרש שכן לא מדובר בגרסה מאוחרת שלא נתמכה בראיות מוצקות כדוגמת דו"ח נוכחות של אותו עובד. כל שהעיד המנהל הוא ש"ייתכן" וביום האירוע הנטען העובדת נאלצה לסחוב את המיכלים לבדה וללא עזרה, בעוד בפני החוקר תאר המנהל שמשימת גרירת המיכלים בוצעה על-ידי העובדת באופן שוטף ובהתאם לצורך.

התובעת לא מסרה גרסה אחידה והקוהרנטית לגבי טיב המשימות שנדרשה לבצע באופן רגיל. בעוד לחוקר הנתבע מסרה שגררה מיכלים באופן שוטף ובהתאם לצורך, הרי שבתצהירה ובעדותה בפנינו תארה את פעולה הגרירה/ סחיבה כפעולה חריגה. אין גם מקום לקבוע שעבודתה הרגילה של התובעת היתה כרוכה בהרמת משאות כבדים באופן קבוע – התובעת הועברה בשל הריונה ולבקשתה לבצע עבודה קלה יותר כאורזת, והמשימה של גרירת המיכלים בוצעה ככל הנראה באופן שוטף ובהתאם לצורך, ומדובר לכן במשימה שהתובעת מורגלת בה.

לנימוקים הנ"ל נוסיף שעל-פי המסמכים הרפואיים, התובעת דיווחה בסמוך ליום הארוע הנטען כי היא סובלת מכאבים במפשעה מזה כחודש, וגם תיאור זה אינו מתיישב באופן מלא עם הגרסה שהבקע נגרם בשל מאמץ לא רגיל ביום האירוע.

לאחר שקבענו שלא מתקיים בתובעת התנאי כאמור בסעיף 84(1) לחוק, התייתר הצורך לדון ביתר תנאי החוק, כך שדין התביעה להידחות.

18. סוף דבר - התביעה נדחית.

אין צו להוצאות.

19. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום שיומצא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב אלול תש"פ, (01 ספטמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.