1. בתאריך 18/12/16, דחה הנתבע את תביעתו של התובע להכיר בדליות ברגליים, כתאונת עבודה או כמחלת מקצוע.

כנגד דחיה זו הוגשה התביעה שלפנינו.

2. מהלך הדיון

בתאריך 19/3/19 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נחקר התובע על תצהירו וכן נשאל מספר שאלות על ידי נציגת ציבור (עובדים) גב' ויולט ח'ורי, אשר לה ידע נרחב והבנה רבה בעבודת טכנאי רנטגן.

בסיום ישיבת ההוכחות, קצב ביה"ד לצדדים, בהתאם לבקשתם, מועדים לשם הגשת סיכומיהם וביום 15/5/19, לאחר שהתובע לא הגיש את סיכומיו, גם לאחר שביום 6/5/19, הזכיר לו ביה"ד שעליו לעשות כן, נדחתה תביעתו.

לאחר דחיית התביעה ולמעשה ביום בו נדחתה, הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין, "משיקולי צדק" ולפיכך וכן בהינתן הסכמתו האדיבה של ב"כ הנתבע לבקשה זו, הורה ביה"ד, ביום 15/5/19, על ביטול פסה"ד, וכן נעתר לבקשת התובע והאריך לו את המועד להגשת סיכומיו ב - 7 ימים.

בסופו של דבר הגיש התובע את סיכומיו ביום 20/5/19, כאשר הנתבע הגיש את סיכומיו ביום 30/6/19 ולכן הבשילה העת להכריע בתביעה.

3. להלן העובדות הרלוונטיות:

א. התובע, יליד 1957, עבד (ועדיין עובד) כטכנאי רנטגן משנת 1999.

ב. בתחילת דרכו כטכנאי רנטגן, עבד התובע בקופ"ח כללית, מרכז רפואי

מקצועי במרפאת "עומר" שבעפולה ובהמשך ובמקביל לעבודתו זו, עבד, כטכנאי רנטגן, בין השנים 2000-2013 גם בבית חולים העמק.

ג. לאורך השנים, עבודת התובע היתה במשרה מלאה ולעיתים אף מעבר

לזה, כאשר, כל יום, הוא מבצע כ - 60 צילומים (פרוצדורות).

ד. התובע מבצע את עבודתו בעמידה.

4. לטענת התובע הוא הוכיח תשתית לכאורית למיקרוטראומה שכן הראה כי ביצע תנועות חוזרות ונשנות במהותן, אשר פעלו על מקום מוגדר בגופו ואשר חזרו ונשנו בתכיפות, לפרק זמן ארוך דיו, אשר יש בו כדי להסביר את הנזק שנגרם לו.

עוד טען התובע כי הפסיקה כבר קבעה כי עמידה ממושכת שכלל אינה סטטית או הליכה ממושכת, עשויות להיות מוכרות כתאונת עבודה לפי תורת המיקרוטראומה וכן קבעה כי ביחס לדליות ברגליים, יותר מתאימה הגישה המרחיבה ליישום תורת המיקרוטראומה, זו שאינה מחייבת ביטוי חיצוני של התנועות החוזרות ונשנות.

התובע גם טען שבמקרה דומה לשלו (של טכנאית רנטגן) , לגביה נקבע כי הוכח שזמן ניכר מעבודתה היא שהתה במצב של עמידה, כאשר כלל לא הוקצה לה כיסא, וכי סביבת עבודתה התמצתה במעברים קצרים מצידו האחד של החדר לצידו האחר, כן מונה מומחה מטעם ביה"ד (בל. 40121-03-17)

התובע הוסיף עוד וטען כי גם במקרה שלו, כמו שהסביר לחוקר הנתבע שגבה ממנו את הודעתו, את כל עבודתו הוא מבצע בעמידה, אין לו כיסא והוא לא הולך מרחקים אלא עובד בתוך חדר אחד, כאשר גם המנהלת שלו - גב' אורית בוחבוט, מסרה לחוקר הנתבע כי הוא מבצע את עבודתו בעמידה וכי בכל חדרי הרנטגן העמדה זהה ואין בה כיסא.

לנוכח כל האמור לעיל ביקש התובע כי ביה"ד יורה על מינוי מומחה רפואי מטעמו על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגימות מהן הוא סובל ברגליו לבין תנאי עבודתו.

5. לטענת הנתבע, בתצהירו של התובע הוא הצהיר כי עבודתו מבוצעת בעמידה ממושכת ורציפה באופן הכולל "עמידה סטטית", אך בחקירתו הנגדית הסביר כי "זה לא שאני עומד כמו בול עץ...", כאשר גם מעיון בהודעתו לחוקר ובטופס תביעתו עולה כי עבודתו אינה מתבצעת בצורה סטטית וללא אפשרות תזוזה.

הנתבע הוסיף וטען כי ביה"ד הארצי פסק כי תנוחה גם אם היא עשויה לגרום לנזקים גופניים, היא אינה מקיימת את יסודות המיקרוטראומה מקום שאין בה תנועות חוזרות ונשנות ובהתאם לכך נדחו תביעות רבות שעניינן עמידה ממושכת על הברכיים או על הידיים, כאשר ה"עמדה המרחיבה" אליה התייחס התובע בסיכומיו, עדיין לא הוכרה, הלכה למעשה, על ידי ביה"ד הארצי.

הנתבע טען עוד כי התובע לא הוכיח עמידה ותנועתיות (שכלל לא נטענה) ברגליים ועמידה תוך כדי העברת משקל מרגל לרגל משך חלקים רצופים במשך היום ומכאן שלא הוכיח כי התקיימה בעניינו תשתית עובדתית למיקרוטראומה המצדיקה מינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין כאשר לא יעלה על הדעת כי כל עובד שמבצע את עבודתו בעמידה ייחשב כמי שעומד בתנאי הפסיקה לענין קיומה של תשתית עובדתית מספקת למיקרוטראומה ובעקבות כך יוכר כנפגע עבודה.

6. דיון והכרעה

בעב"ל 317/97 המוסד לביטוח לאומי - יניב (פד"ע ל"ה 523,533), נקבע כי:

"תנאי להכרה בפגיעה בעבודה במסגרת תורת המיקרו-טראומה הינו קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה לנזק אצל המבוטח".

בדב"ע נה/0-116 המוסד לביטוח לאומי - שטיין (פ''ד לז 577), נפסק, באשר לתכלית הפיתוח של הדוקטרינה המרחיבה כך:

"במדינות המערב פותחו שתי שיטות שונות להגדרת מחלות מקצוע כפגיעות בעבודה. השיטה האחת, שיטת "הרשימה הסגורה", היא שיטה לפיה המחוקק מרכיב רשימה של שמות מחלות ולצדן מונה את סוג העובדים שלגביהן הן נחשבות למחלות מקצוע; השיטה השנייה, שיטת "הקשר הסיבתי", היא שיטה לפיה המחוקק קובע האם קיים קשר סיבתי בין עבודתו של המבוטח לבין המחלה, תוך קביעה מפורשת אילו מחלות לא ייחשבו למחלות מקצוע (לדוגמה: Ordinary diseases of life , מחלות אורטופדיות וכדומה).

המחוקק הישראלי, בעקבות המחוקקים האנגלי והאמריקני, בחר בשיטת "הרשימה הסגורה" של מחלות מקצוע. דא עקא, ששיטת "הרשימה הסגורה" מעוררת קושי, והוא אי-הצדק אשר נגרם למבוטחים שלקו במחלות שהתפתחותן או הופעתן קשורות או נגרמות באופן משמעותי על-ידי עבודתם, אולם הן טרם הוכרו כמחלות מקצוע.

לאור האמור, פיתחו בתי-המשפט, במדינות שבשיטתן אומצה שיטת "הרשימה הסגורה", הלכה שמטרתה לפצות את המבוטחים שמחלתם קשורה לתנאי עבודתם, אולם אינה מחלת מקצוע או "תאונת עבודה" במובנה הרגיל. ההלכה שפותחה היא "תורת המיקרו-טראומה".

לתורה זו שני יסודות, והם: (א) קביעה עובדתית שהיו פגיעות זעירות, חוזרות ונשנות במבוטח, שנגרמו לו עקב עבודתו; (ב) חוות-דעת רפואית המעידה על קיומו של קשר סיבתי בין התנועות

הזעירות לבין הופעת המחלה".

במקרה שלפנינו, תאר התובע את עבודתו, במסגרת תצהירו כך:

הנה כי כן, התובע נקט במילים:"באופן הכולל הן עמידה סטטית ליד עמדת הצילום והן תזוזות חוזרות ונשנות ברחבי החדר והמחלקה"

במסגרת חקירתו הנגדית, העיד התובע כי בממוצע לוקח לו 5 או 6 דקות ללמוד את התיק (עמ' 3 שורות 17-18 לפרוטוקול), כאשר במענה לשאלת נציגת ציבור עובדים סיפר שהתהליך של הבירור שנעשה מול החולה (אחרי שהוא נכנס לחדר הצילום) הוא "בערך מעל 5 דקות" (עמ' 5 שורות 14-15 לפרוטוקול), הערכת זמן אשר ניתפסה על ידי נציגת ציבור העובדים כמוגזמת בהרבה מהזמן הנכון כפי שהדבר עולה גם מאופן ניסוח שאלתה הראשונה לתובע:" מדוע טכנאי הרנטגן אמור לקרוא את תולדות המחלה, כשיש לך אבחנה של כמה מילים וסוג הצילום. הרי זה צריך לקחת שניה, לקרוא ולהבין ולהכניס את החולה ולוודא זהותו ואיפה כואב לו" (עמ' 5 שורות 2-4 לפרוטוקול) וכן שאר שאלותיה, אשר בהתייחס אליהן השיב התובע תשובות אשר לא היה בהן כדי לשכנע אותנו שהערכתו לגבי הזמנים בהם הוא עומד מול המחשב כדי ללמוד את תיקו של כל חולה ו/או כדי לקבל מכל חולה מידע, לא היה מוגזמת (ולשיטת נציגת ציבור העובדים, אף מופרכת), כאשר נראה כי הגזמה זו, רצה לבסס את טענתו כאילו חלק ניכר מיום עבודתו הוא עומד בלי תזוזה.

וכך נשאל וענה:

ת. 7 שנים לא היה מערכת שקוראת מהמערכת החוצה.

ש. הכוונה שלי היא מול המחשב. אתה לא אמור לקרוא תולדות מחלה. איך אתה עושה את הזיהוי.

ת. מה שמו.

ש. ומה עוד.

ת. מס' ושם אמיתי שלו ואיפה כואב לו.

ש. הוא משיב ואתה רואה אם כואב לו כתף ימין, ורשום כתף שמאל, אתה שואל שוב ומה עושה אז.

ת. אמרתי שואלים בד"כ את הרופא רדיאולוג.

ש. כל התהליך הזה לשאול להבין, כמה זמן לוקח, בערך.

ת. בערך מעל 5 דקות.

ש. שואלת את הפרטים שצריך לשאול את החולה-

התובע עונה וזה לוקח כמה שניות"(עמ' 5 שורות 5-18 לפרוטוקול).

כן העיד התובע כי גודל החדר שהוא עובד בו:"25מ' והפינה בה אני מצלם, במרחק 3-4 מטר. מדגים - חלון מעופרת, מאחוריו חדר צילומים, אני מדבר ואני שומע, השולחן במרחק כשני מטרים. יש גם מיטה בחדר" (עמ' 5 שורות 23-25 לפרוטוקול).

כאשר במענה לשאלה:"לאור תשובותייך, לא מזהים בתיאור שמסרת עכשיו, עמידה סטטית. מה אתה אומר", הוא השיב:"אין לי מה לענות. זה אולי צריך להיכנס עמוק, למשמעות המילה. מה הכוונה בעמידה סטטי, אדם רגיל מבין מה זה סטטי, שזה יותר עומד מאשר דינמי שזה הולך ממקום למקום" (עמ' 6 שורות 2-6 לפרוטוקול).

במסגרת הודעתו לחוקר, סיפר התובע כי במהלך יום עבודה הוא עומד "לפחות 6 שעות" (שורה 26 לנ/1) וכן ייחס את הדליות ברגליו לעבודתו - "אני חושב שזה בגלל שאני כל הזמן עומד בעבודה" (שורות 39-40 לנ/1).

בנקודה זו יצויין כי העובדה שהתובע עומד רוב שעות יום עבודתו, עלתה גם מההודעה לחוקר שנתנה המנהלת שלו - גב' אורית בוחבוט (עמ' II שורות 9-11 לנ/2 וכן עמ'III שורות 8-10 שם)

התובע הפנה לפסה"ד שניתן בעניינה של מרים ירון - המל"ל (בל. 40121-03-17) - להלן:"ענין מרים ירון") טכנאית רנטגן מזה כ - 40 שנה, אשר ביחס אליה, מצא ביה"ד למנות מומחה רפואי על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגימות מהן היא סובלת לבין תנאי עבודתה, אלא שלהחלטה זו הגיע כבוד ביה"ד, מאחר והאמין למסכת העובדתית שהציגה התובעת ולאופן שבו תיארה את עבודתה - "נדרשת לעמידה סטאטית "וממושכת תוך השענות ויצירת לחץ על שתי רגליה (ר' סעיף 5 לתצהירה) וגרסתה זו לא נסתרה. התרשמנו כי לא ניתן לזהות בעבודתה של התובעת משום שינוי מגוון בתנועותיה ושוכנענו שרוב זמנה "בילתה" בדריכה ובהזזת המשקל מרגל לרגל" (סעיף 14 לפסה"ד שענין מרים ירון. ההדגשות אינן במקור. א.י.).

בניגוד לאמור לעיל, לא מצאנו כי התובע טען ובוודאי שלא הוכיח, את שהוכיחה גב' ירון:".. עמידה סטאטית "וממושכת תוך השענות ויצירת לחץ על שתי רגליה.וכן:"..רוב זמנה "בילתה" בדריכה ובהזזת המשקל מרגל לרגל" ומכאן שקבלת עמדת התובע לפיה יש למנות מומחה רפואי בעניינו, משמעה, כפי שטען הנתבע, כי כל עובד אשר עבודתו מחייבת אותו לעמידה ממושכת, אשר אין בה למעשה כל קיום של תנאי המיקרוטראומה, יוכר כנפגע תאונת עבודה, מקום שימצא בו ליקוי כדוגמת זה שנמצא בתובע.

לטעמנו מדובר בקביעה מרחיקת דרך שאין מקום להגיע אליה מתוך פרשנות כל כך מרחיבה של תורת המיקרוטראומה, שהיא, כלשעצמה, כידוע יציר הפסיקה, אלא על ידי שינוי חקיקתי.

ובענין זה מצאנו כי קביעת ביה"ד הארצי בעב"ל 11714-12-16 יוסף דוייב - המל"ל (4/5/17), יפה גם למקרה שלפנינו, בהתייחס לאותם חלקים בעבודת התובע במסגרתם הוא עומד ממושכות:

"א. ביטוח נפגעי עבודה אינה מכסה את כל הסיכונים מהעבודה, אלא אך סיכונים מוגדרים. הסיכונים המכוסים בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק), הם פגיעה כתוצאה מתאונה או כתוצאה ממחלות מסויימות שנקבעו (להלן - רשימת המחלות). נזק שנגרם מהעבודה ושאינו תוצאה של תאונה או מחלה המנויה ברשימת המחלות אינו מכוסה בחוק.

ב. פסיקה הרחיבה את הכיסוי הביטוחי מכוח החוק באמצעות יצירת "פיקציה משפטית" של עילת המיקראוטראומה. עילה זו יסודה באותם מקרים בהם תנועה מהווה תאונה זעירה היוצרת נזק זעיר ושהצטברותם של אלה מביאה למחלה הנוכחית של המבוטח. ויודגש, לצורך עילה זו אין די בהוכחת קיומם של נזקים זעירים ומצטברים, אלא נדרש גם שאותם נזקים זעירים יתהוו כתוצאה מתנועות חוזרות ונישנות, משך זמן ממושך ובתדירות גבוהה.

ג. לאור האמור שב בית דין זה ופסק כי תנוחה הגם שהיא עשויה לגרום לנזקים גופניים אינה מקיימת את יסודות המיקרוטראומה באשר אין בה תנועה חוזרת ונישנת. ולכן, אין בכוחה לבסס עילת תביעה להכרה בליקוי כמי שהוא תוצאה של פגיעה בעבודה, בהתאם נדחו תביעות שעניינן עמידה ממושכת על הרגליים, או על הברכיים.

ד. הפסיקה שבה והדגישה כי אין מקום להרחיב את גדריה הנוקשים של עילת המיקרוטראומה ו"פריצת הגדר" היא עניין למחוקק לענות בו.

ה. העובדה שלא די בכך שעבודת התובע הינה עבודה פיזית קשה, כדי להוביל למסקנה שהיא עומדת בתנאים הנדרשים להוכחת התקיימות המסגרת העובדתית הנדרשת לענין המיקרוטרואמה".

7. לסיכום

לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטעם שמצאנו בסיכומי הנתבע וחרף האמור בסיכומי התובע וגם בהתבסס על הידע, ממקור ראשון, שיש לנציגת ציבור העובדים בכל הנוגע לעבודת טכנאי רנטגן, הרינו קובעים כי לא ניתן לראות את התובע כמי שהוכיח קיומה של התשתית העובדתית הנדרשת בהתאם לתורת המיקרוטראומה והמצדיקה מינוי מומחה רפואי מטעם בית הדין.

כן נציין כי סבורים אנו שבעמדת התובע יש משום רצון לפרוץ, בצורה דרמטית ורחבה את גדריה של תורת המיקרוטרואמה ולכן וכל זמן שלא יקבע המחוקק, אחרת, לא מצאנו שיש לקבל עמדה זו, אשר לפיה, כמעט כל בעל מקצוע יוכל לטעון שכל ליקוי ממנו הוא סובל, צריך להיחשב כפגיעה בעבודה.

8. אין צו להוצאות.

9. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, ח' בתמוז תשע"ט,(11 ביולי 2019), בהעדר הצדדים.