בשם ישראל ארלנגר: עו"ד אהרון ריבלין

בשם היכל שלמה המרכז למורשת היהדות בירושלים: עו"ד בן ציון ליפשיץ

רקע דיוני

1. ביום 6.8.17 מינה ביהמ"ש המחוזי בירושלים בהפ"ב 16865-05-17 (כב' השופט א' דראל) את כב' השופט (בדימוס) משה גל (להלן: "הבורר") כבורר בין הצדדים.

2. במסגרת הליך הבוררות ניתנה החלטה (ב-11.12.17) וכן ניתן פסק בוררות (ב-17.4.18), שבעקבותיהם הוגשו ההליכים דנן (להלן: "ההחלטה" ו-"פסק הבוררות" בהתאמה).

3. בבסיס המחלוקת בין הצדדים נמצאת השכרת אולם האירועים, שבבית הכנסת הגדול בירושלים (היכל שלמה) ותשלומי דמי השכירות הנובעים ממנה. המחלוקות בין הצדדים נמשכים שנים רבות ובמסגרתן התנהלו הליכים רבים בין הצדדים אשר בסופם הגענו עד הלום. מכלול השתלשלות העניינים הרלבנטית מובאת במסגרת ס' 2 לפסק הבוררות.

4. ביום 26.12.17 הגישה עמותת היכל שלמה המרכז למורשת היהדות בירושלים (ע"ר) (להלן: "היכל שלמה") תובענה (הפ"ב 53963-12-17) אשר בה ביקשה לאשר את ההחלטה שניתנה על-ידי הבורר ב-11.12.17.

5. ביום 11.1.18 הגיש ישראל ארלנגר (להלן: "ארלנגר") תובענה (הפ"ב 26376-01-18) אשר במסגרתה ביקש לבטל את החלטת הבורר ולעכב את הליכי הבוררות.

6. לאחר הגשת התובענות האמורות והעברתן לטיפולו של מותב זה, אוחד הטיפול בתובענות הנ"ל (בהחלטה מ-28.1.18).

7. בטרם הוכרעה המחלוקת בין הצדדים בקשר לתובענות הנ"ל, בנוגע להחלטת הבורר מיום 11.12.17, ניתן על-ידי הבורר פסק בוררות סופי בהליך שהתקיים לפניו (ב-17.4.18), אשר השורה התחתונה שלו היא כי על "ארלנגר" לשלם ל"היכל שלמה" סך של 1,464,635 ש"ח כשהוא צמוד בהתאם לקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 עד למועד התשלום בפועל. כמו כן, נקבע כי "ארלנגר" יישא בהוצאות "היכל שלמה" בבוררות ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 100,000 ש"ח. עוד נקבע כי "ארלנגר" יישא במלוא התשלומים אותן נשאה "היכל שלמה" למשכן לבוררות ופתרון סכסוכים.

8. ביום 24.6.18 הגישה היכל שלמה תובענה (הפ"ב 56113-06-18) אשר בה ביקשה לאשר את פסק בוררות.

9. ביום 10.7.18 הגיש ישראל ארלנגר (להלן: "ארלנגר") תובענה (הפ"ב 25571-07-18) אשר במסגרתה ביקש "להיעתר לבקשת המבקש לבטל את פסק הבוררות ולדחות את בקשת המשיבה לאישור פסק הבוררות".

10. לאחר הגשת התובענות האמורות והעברתן לטיפולו של מותב זה, אוחד הטיפול בתובענות הנ"ל (בהחלטות מ-12.7.18 ומ-22.7.18) בכל התיקים המפורטים לעיל ושעוסקים בהליך הבוררות, שהתקיים לפני הבורר הנ"ל.

11. בדיון (שהתקיים ב-10.2.19) גובשה הסכמה דיונית, אשר לפיה:

"לאור בקשת בא כוחו של ארלנגר כי הדיון בבקשות לאישור ולביטול פסק הבוררות הסופי ופסק הביניים יידחה או שתינתן האפשרות להעלות את הטענות בכתב ולאור ההסכמה הקולגיאלית של באי כוח המבקשת, ייפסק הדיון בשלב זה. לאור העדר מועדים פנויים לטיעון בעל פה, תוגש השלמת טיעון בכתב. ב"כ ארלנגר יגיש את השלמת הטיעון מטעמו תוך 10 ימים מהיום וימציא העתק לבאי כוח המבקשת במקביל להגשת השלמת הטיעון לבית המשפט. היקף השלמת הטיעון לא יעלה על 10 עמודים ברווח כמקובל. באי כוח המבקשת יוכלו להגיב להשלמת הטיעון תוך 10 ימים ממועד קבלת השלמת הטיעון מטעם ארלנגר. היקף התגובה לא יעלה על 8 עמודים".

12. משנשלמה הגשת השלמות הטיעון (לאחר עיכובים שונים), הגיעה שעת ההכרעה במה שעל הפרק עתה.

דיון והכרעה

13. בחנתי את המכלול, לאחר שהסתיימו הליכי הבוררות והושלמה התמונה המלאה. הגעתי למסקנה כי יש לדחות את תובענות הביטול על כל ראשיהן ובהמשך לכך, לאשר את החלטת הבורר מ-11.12.19 ופסק הבוררות מ-17.4.18.

14. אסביר להלן כיצד הגעתי לתוצאה האמורה.

15. התיקים המאוחדים עוסקים כולם בהליך בוררות אחד, שהתקיים אצל הבורר הנ"ל, בנוגע למחלוקות שבין הצדדים בקשר לתשלום דמי השכירות של אולם האירועים בבית הכנסת הגדול בירושלים. בבסיס הליך הבוררות נמצא הסכם השכירות, שנחתם בין הצדדים ואשר קבע תניית בוררות (בס' 21 שלו) אשר לפיה:

"21.1 בכל מקרה של מחלוקת בקשר להסכם זה לרבות בנוגע למימוש הביטחונות על ידי המשכיר, מוסכם כי חילוקי הדעות יועברו להכרעתו של הראשון לציון הרב שלמה עמר ו/או מי שיבוא במקומו כרב הראשי לישראל – הראשון לציון ו/או מי שימונה על ידי מי מהם.

21.2 הבורר לא יהיה כפוף לדין המהותי, לדיני הראיות, ולהוראות סדרי הדין, אך יהיה עליו לנמק את פסק דינו.

הבורר יהיה רשאי לתת החלטות ביניים.

21.3 סעיף זה מהווה הסכם בוררות ללא כל צורך בחתימת שטר בוררות או מסמך נוסף כלשהו."

16. הצדדים קיימו הליך בוררות קודם, שבסופו ניתן פסק בוררות (פסק הבוררות הקודם, ניתן על-ידי בית הדין לדיני ממונות "הליכות עם ישראל" בקריית אונו). בעקבות פסק הבוררות הקודם, ולאחר שאושר, פתחה "היכל שלמה" הליך הוצל"פ נגד "ארלנגר" (03-15821-09-3). בעקבות הגדלת קרן החוב במסגרת תיק ההוצל"פ, הגיש "ארלנגר" ערעור לבית משפט השלום (עש"א 62779-10-15) ובעקבותיו הגיש, בקשת רשות ערעור לפני בית המשפט המחוזי (רע"א 8003-04-19). בהמשך להליכים הנ"ל הגיש "ארלנגר" בקשת רשות ערעור, לפני בית המשפט העליון (בר"ע 4448/16), אשר קבע כי על הצדדים לחזור להליך בוררות לצורך השלמתו. כמו כן, בית המשפט העליון קבע את גדרי המחלוקת שבהם יעסוק הליך הבוררות החדש כדלקמן:

"במקרה שלפנַי, קיימת, בין היתר, מחלוקת שטרם הוכרעה לעניין מועד פינויו בפועל של המבקש מהאולם. בפסק הבוררות נקבעו הוראות לעניין דמי השכירות העתידיים (קרי – "עד למועד הפינוי של [המבקש – צ.ז.] בפועל"), אך זאת ללא כל קביעה לעניין מועד סיום תקופת השכירות ומבלי לנקוב בסכום חיוב קונקרטי בגין תקופה זו. בהחלטתו, "הלביש" הרשם על הוראות פסק הבוררות את המועד שנקבע בהחלטת הפינוי, ועל-סמך זאת חישב את יתרת החיובים בגין דמי שכירות והגדיל את קרן החוב בהתאם. ואולם, איני סבור כי ניתן להפיק מהמועד שנקבע בהחלטת הפינוי מסקנה בדבר המועד בו התפנה המבקש מהאולם בפועל. ההוראה בדבר מועד הפינוי לא נועדה לקביעת ממצאים עובדתיים בעניינם של הצדדים, אלא שמטרתה הייתה לאפשר למבקש פרק זמן מסוים כדי להשלים את ביצוע חיוביו כלפי צדדים שלישיים. אכן, לא נערך בירור כלשהו של טענות הצדדים לעניין פרק הזמן בו החזיק המבקש באולם לאחר מתן פסק הבוררות, ובאם האולם עבר לידי שוכרים אחרים קודם למועד שנקבע בהחלטת הפינוי. משכך, ככל שמדובר בחיובים שהתגבשו לאחר מתן פסק הבוררות, פסק זה הוא בגדר פסק דין הצהרתי בלבד שאינו, כשלעצמו, בר אכיפה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל לעניין אותן הצהרות שאין בצדן סעד אופרטיבי. אכן, "צירופה" של החלטת הפינוי למתווה שנקבע בפסק הבוררות היא, הלכה למעשה, בגדר "השלמת" פסק הבוררות – פעולה החורגת מסמכויותיו של הרשם והמהווה טעות גלויה ביישום הדין. לא זו בלבד, בעקבות זאת, נמנעה מהמבקש האפשרות להשמיע את טענותיו הנוגעות לחיובים בתקופה שלאחר מתן פסק הבוררות, ובראשן השגותיו בדבר מועד הפינוי בפועל. על כן מתבקשת המסקנה לפיה נדרש הליך משפטי נוסף לצורך קביעת מועד הפינוי ולקביעת סכומו המדויק של חוב דמי השכירות עבור התקופה שלאחר מתן פסק הבוררות ועד מועד הפינוי בפועל."

17. בהמשך לפסק דינו של בית המשפט העליון, הגישה "היכל שלמה" בקשה למינוי בורר (הפ"ב 16865-05-17). במסגרת פסק הדין (מ-6.8.17) קבע בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט דראל) את הדברים הבאים, שמפאת חשיבותם ראוי להביאם ככתבם:

"בהמשך לפניות הצדדים לכב' הראשון לציון בכל הנוגע למינוי בורר בהתאם להוראות ההסכם שנענתה בשלילה, ולאחר שהתקבלה תשובת הראשון לציון לפניית בית המשפט בה הודיע כי אינו משנה את החלטתו ואין בכוונתו למנות בורר במחלוקת בין הצדדים, אין מנוס מכך שבית המשפט ימנה בורר בהתאם לסמכותו לפי סעיף 8 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

על יסוד כל האמור ולאחר שבחנתי את עמדות הצדדים, לרבות בקשתה של המבקשת כי ימונה בית הדין לדיני ממונות בקריית אונו, וזאת לצד עמדתה כאמור בסעיפים 9 ו- 10 לתצהיר שתומך בבקשה, אני ממנה את הנשיא (בדימוס) מ' גל, בכפוף להסכמתו, בורר במחלוקת שהועמדה להכרעה בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4448/16".

18. בעקבות הנ"ל, מונה כבורר כב' השופט בדימוס מ' גל. במסגרת פסק הבוררות התייחס הבורר גם להחלטה הנ"ל. לאור חשיבות העניין אביא את קביעותיו של הבורר במסגרת פסק הבוררות לעניין זה (בס' 3 לפסק הבוררות):

"בסמוך לאחר העברת התביעה להכרעתי הגיש הנתבע תביעה שכנגד נגד התובעת ונגד עו"ד בן ציון ליפשיץ, שבה העלה טענות שונות לגבי נזקים שנגרמו לו, לדבריו. ביום 11.12.2007 (צ"ל 2017 א.ד.) הכרעתי בכלל הטענות המקדמיות של הצדדים. בהחלטה זו הוריתי על מחיקת התביעה שכנגד כולה, בהיותה חורגת מחזית המחלוקת כפי שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, ואשר עניינה הוא בקביעת מועד הפינוי המדויק מן הנכס וקביעת סכומו המדויק של חוב דמי השכירות בעבור התקופה שלאחר מועד מתן פסק הבוררות ועד למועד הפינוי בפועל. הוריתי גם על מחיקת שמו של עו"ד ליפשיץ מהליך הבוררות ודחיתי את טענותיו של הנתבע באשר להיעדר יריבות בינו לבין התובעת, כמו גם את טענתו באשר להתיישנות התביעה – והכל כמפורט בהחלטה".

(בס' 5 לפסק הבוררות):

"אבהיר כי על ההליך דנן חל חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, והן הדין האזרחי. זאת, משתניית הבוררות בהסכם בין הצדדים (סעיף 21 להסכם) – שמכוחה פנו הצדדים להליך בוררות – אינה מסייגת את הליך הבוררות באופן כלשהו. אוסיף כי סעיף 14 להסכם השכירות קובע במפורש כי סעיף 14 להסכם השכירות קובע במפורש כי "על חוזה זה יחולו הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970", באופן שנראה כי אין הוא מותיר ספק בנוגע לכך שהצדדים ביקשו להחיל את הדין האזרחי בעניינם. כך גם נקבע על ידי בית המשפט (הפ"ב (מחוזי-ים) 16865-05-17 (24.9.17))".

19. כאמור, בהמשך לפסק הבוררות הגישו הצדדים בקשות לאישור ולביטול החלטת הבורר מיום 11.12.17. החלטה זו של הבורר עסקה בקביעת גדרי המחלוקת, שידונו במסגרת הבוררות והצדדים הנכונים לה. בטרם הוכרעו המחלוקות בקשר לכך, ניתן פסק הבוררות הסופי של הבורר והצדדים הגישו תובענות אישור וביטול גם בקשר אליו. בסופו של דבר "ארלנגר" לא טען במסגרת השלמת הטיעון מטעמו, כל טענה בקשר להחלטת הבורר מיום 11.12.17 ונראה כי מבחינתו, נבלעה החלטתו של הבורר במסגרת פסק הבוררות הסופי.

20. בפסק הבוררות קבע הבורר כי ארלנגר החזיק בנכס בתקופה הרלבנטית וכי שיעור דמי השכירות הכוללים בעבור תקופה זו עומד על הסכום שהתבקש בתביעה. הבורר המשיך ודן בשאלה אם ארלנגר פרע את החוב, כולו או חלקו, וכן אם יש להפחית את סכום החוב בשיעור כלשהו, עקב טענותיו. נקבע בפסק כי ארלנגר לא שילם להיכל שלמה דמי שכירות בעבור השימוש באולם בתקופה הנתבעת. הבורר התייחס לטענת ארלנגר, לפיה, היכל שלמה הסבה לו בהתנהלותה נזקים, בשיעור המקזז (ואף עולה על) את דמי השכירות בעד שכירת האולם. מסקנת הבורר הייתה כי מקומן של טענות אלה אינו בהליך הבוררות וכי הדרך הנכונה לברר את הטענות הנ"ל היא במסגרת תביעה נפרדת.

21. כמצוין בבקשת הביטול ובהשלמת הטיעון שהגיש "ארלנגר", תובענת הביטול נסמכת על שלוש עילות ביטול שבסעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"):

א. ביטול פסק הבוררות על בסיס ס' 24 (4) – הבורר מנע מ"ארלנגר" להביא את ראיותיו ולטעון את טענותיו. לטענת "ארלנגר", הבורר לא אפשר לו להגיש את שטר "היתר העסקה" וחוו"ד בקשר אליו.

ב. ביטול פסק הבוררות על בסיס ס' 24 (5) – הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו. לטענת "ארלנגר", משהתעלם הבורר מתוקפו של "היתר העסקה", התעלם הבורר מהעניין העיקרי שעמד להכרעתו וזה תוקפו של שטר "היתר העסקה".

ג. ביטול פסק הבוררות על בסיס ס' 24 (7) – הותנה כי על הבורר לפסוק לפי הדין והוא לא עשה כן. לטענת "ארלנגר", היה על הבורר לפסוק בהתאם ל"שטר העסקה", שהוסכם בין הצדדים בהסכם השכירות ביניהם. לעומת זאת, הבורר קבע כי הדין החל הוא הדין האזרחי, ודחה את טענותיו של "ארלנגר" בנוגע ל"שטר העסקה". "ארלנגר" טוען כי מדובר בפגם שיורד לשורשו של הליך הבוררות ומצדיק את ביטולו.

22. "היכל שלמה" טוענת כי דין תובענת הביטול להדחות ובהמשך לכך, יש לאשר את פסק הבוררות. לטענתה, "ארלנגר" פועל בחוסר תום לב לאורך כל הדרך. לטענתה, כל בקשת הביטול נסמכת על עניין "שטר העסקה". בקשר לכך טוענת "היכל שלמה", כי הבורר נדרש לעניין זה במהלך הבוררות והכריע כי לא ניתן להגיש את "שטר העסקה", כשהוא לא חתום (וראו בעניין זה פרוטוקול הבוררות מיום 8.1.18). הווה אומר, הבורר הכריע בעניין הרלבנטיות של "שטר העסקה" להליך ודחה את עמדתו של "ארלנגר". עוד בקשר לכך, טוענת "היכל שלמה", כי הבורר הכריע בחזית המחלוקת שנדונה במסגרת הבוררות ובכך הסיר את טענות "ארלנגר" בנוגע לטענותיו בקשר ל"שטר העסקה".

23. בקשר לעילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק – בטענתו של "ארלנגר" כי הבורר לא אפשר לו להגיש את ראיותיו, מפנה "היכל שלמה" להחלטות הבורר מ-4.12.17 ומ-30.1.18, בהן אפשר הבורר לכל צד להליך להגיש את רשימת עדיו ואת המסמכים עליו הוא נסמך. לטענת "היכל שלמה", "ארלנגר" הגיש מכתב ובו פירט את רשימת עדיו במכתב מיום 2.1.18, ולא הוסיף על כך דבר. לאור הנ"ל, טוענת "היכל שלמה" כי אין ל"ארלנגר" על מה להלין אלא על עצמו. בהמשך לכך, הבורר אפשר ל"ארלנגר" לטעון את טענותיו, וזאת, על אף שמדובר בפלוגתאות שאינן חלק מהמטריה שנדונה בבוררות. כך, לדוגמא, מפנה "היכל שלמה" להחלטת הבורר מיום 4.2.18 ועוד.

24. בקשר לעילת הביטול שבסעיף 24(5) לחוק – טוענת "היכל שלמה" כי "ארלנגר" לא מצביע על איזה עניין לא הוכרע על-ידי הבורר במסגרת הבוררות ובשל כך בלבד יש לדחות את טענותיו בהקשר זה. מדובר בטענה שנטענה בעלמה, מבלי שבוססה. "היכל שלמה" טוענת כי הבורר הכריע בכל הפלוגתאות שנקבעו על-ידי בית המשפט העליון ואשר אושררו בבית המשפט המחוזי.

25. בקשר לעילת הביטול שבסעיף 24(7) לחוק – טוענת "היכל שלמה" כי אין ממש בטענותיו של "ארלנגר" כי הדין החל על הצדדים במסגרת הבוררות הוא "דין תורה". בעניין זה מפנה "היכל שלמה", להחלטתו של כב' השופט דראל (הפ"ב 53963-12-17 והפ"ב 2376-01-18) אשר דחה את טענותיו של "ארלנגר" וכן לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 8520/17 ישראל ארלנגר נ' היכל שלמה (13.12.17) בו ביקש "ארלנגר" לבטל על מינויו של הבורר:

"אשר לטענת המבקש כי יש להחיל על הבוררות "דין תורה"; המבקש מבסס טענה זו על סעיף 21 להסכם השכירות שבו מופיעה תניית הבוררות (נספח ב' לבקשה). בסעיף 21 הנ"ל נכתב כי הבוררות תוכרע על-ידי "הראשון לציון הרב שלמה עמר ו/או מי שיבוא במקומו... ו/או מי שימונה על ידי מי מהם" וכי "הבורר לא יהיה כפוף לדין המהותי, לדיני הראיות ולהוראות סדרי הדין, אך יהיה עליו לנמק את פסק דינו". סעיף 21 להסכם השכירות לא קובע במפורש כי הבוררות תתברר לפי דין תורה. אכן, ניתן להניח כי הצדדים העדיפו שהליך הבוררות בעניינם יתקיים לפי דין תורה, ומוכן אני להניח שהדבר נלמד מבחינתם להפנות את הסכסוך להכרעת הרב הראשון לציון, כמו גם מהליכי בוררות קודמים שהתנהלו בעניינם. ואולם, אך אם הצדדים העדיפו זאת, הם לא כללו בתניית הבוררות קביעה מפורשת ברוח האמור..."

לאור האמור בפסק דינו של בית המשפט העליון, טוענת "היכל שלמה" יש לדחות את טענותיו של "ארלנגר" בקשר ל"דין" החל על ענייננו.

26. על פי מה שמציין הבורר בהחלטותיו במסגרת הליך הבוררות, אשר נוגעות ליריעת המחלוקות אשר יידונו במסגרת הליך הבוררות, ברור כי פסיקות בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי הנ"ל, קבעו את יריעת המחלוקת והבורר קבע את שקבע בהתבסס על כך. בנוסף לכך, התנהלות הבוררות עצמה מצביעה על כך שגם אילו הייתה מגבלה הנגזרת מכתבי הטענות, הרי שהבורר נתן לצדדים לטעון את טענותיהם ללא מגבלות (וראו בעניין זה החלטת הבורר מיום 4.2.18).

27. בנוסף לאמור, טענות "ארלנגר" בקשר לכך שהבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו אינן מבוססות וצודקת "היכל שלמה" כי "ארלנגר" לא מצביע על איזה "עניין" מדובר. פסק הבוררות, מנומק היטב ועוסק בכל הפלוגתאות שעמדו למחלוקת במסגרת הבוררות.

28. כאן ראוי לציין כי הבורר לא התעלם מטענתו של ארלנגר, לפיה הסכם השכירות ובכלל זה דמי השכירות, כפופים להיתר עסקה, באופן שיש בו כדי להשפיע על חישוב הסכום שבו הוא חב. הבורר נתן את דעתו לסעיף 15.3 להסכם השכירות, הקובע כי "כל האמור בחוזה זה כפוף ל"היתר עיסקא" כנהוג בביה"ד של הרב ניסים קרליץ". הבורר הגיע למסקנה כי אין בטענה זו כדי להועיל לארלנגר, אשר לא טען מה תוכנו של היתר העסקה ולא הוכיח את תוכנו וכיצד יש בו כדי להשפיע על גובה החוב. נקבע בפסק הבורר כי לא הוצגו כל ראיות בהקשר זה וכן צוין כי בקשתו של ארלנגר לצרף חוות דעת בעניין זה נדחתה בהחלטה מיום 4.2.18. זאת ועוד, הבורר התייחס לעניין היתר העסקה בבחינת למעלה מן הצורך, בציינו כי על פי הפסיקה, היתר עסקה עניינו בחוב שמקורו בהלוואה ולא בחוב אחר שנוצר שלא בהסכמה, כמו במקרה דנן. מטעמים אלה נקבע בפסק הבוררות כי אין לשנות את המסקנה בנוגע לגובה החוב של ארלנגר, בשל כפיפות הסכם השכירות להיתר העסקה.

29. בהמשך לכל האמור נופלות הטענות המתייחסות לעילה שבסעיף 24(4) לחוק וכפועל יוצא מכך – גם אלה המתייחסות לזו שבסעיף 24(5), שכן ל"ארלנגר" היה הזדמנות להביא ראיות ולטעון טענות לגבי כל הנחוץ (ובכלל זה בקשר ל"שטר העסקה" הנ"ל). משפעל כפי שפעל, אין לו להלין אלא על עצמם ובוודאי שלא על הבורר.

30. לגבי עילת הביטול שבסעיף 24(7) – צודקת "היכל שלמה" כי משנקבע מה שנקבע על-ידי בית המשפט העליון ומשהבורר קבע כי החלטות בתי המשפט הן שהנחו אותו לגבי הדין החל, אין בטענות "ארלנגר" עתה, בכדי להביא לתוצאה שונה.

31. לנוכח כל שנאמר ומכל מקום, ניתן לסכם בכך שאפילו היינו בוחנים את שפסק הבורר (במסגרת החלטתו הראשונה ובפסק הבוררות שבהמשך לו) לפי אמות המידה שבהן נבחן פסק דין של בית משפט במסגרת הליך ערעורי, נראה כי לא היה מקום להתערבות במה שנפסק. כך הוא על אחת כמה וכמה בהינתן האופן – המצומצם בהרבה – שבו נבחנים פסקי בוררות.

32. מעניינו של העניין האחרון ובאותו עניין ייאמר, כי נכונה במידה רבה טענתה של "היכל שלמה" כי בקשתו של "ארלנגר" היא בעצם נסיון להשגה ערעורית על פסק הבוררות, תוך הלבשת עניינים שונים במחלצות אחרות. כך הוא באופן בולט לגבי הטענה בדבר התעלמות הבורר מ"שטר העסקה" (בנוסף לכך ש"היכל שלמה" מראה כי לא רק שהתעלמות אין כאן, אלא שיש התייחסות נרחבת של הבורר במסגרת הליך הבוררות לעניין זה). מכל מקום וכפי שהוסבר, "ארלנגר" לא יוכל להיוושע מן המהלכים האמורים.

33. בגדר מה שלמעלה מן הצורך יצוין כי בכל הנוגע לתקופה שאליה התייחס הבורר, הרי שאפילו היה ממש בטענה זו, היה בה, לכל היותר, לצמצם את היקף החיוב ולא להביא לביטול מוחלט של הפסק. עם זאת וכפי שהוסבר, במקרה דנן אין מקום גם לביטול חלקי או להחזרת המחלוקת לבורר.

34. בנוסף לכל שנאמר עד כה יש להוסיף גם כי נראה שלאחר שתוצאת הביניים ובהמשך גם תוצאתה של הבוררות בכללותה אינן נוחות ל"ארלנגר" הוא עושה כל נסיון ליצור רושם כי הבורר היה עוין לו ומנסה לבסס זאת על טענות ספציפיות לגבי עילות ביטול, כביכול. בהקשר זה יש לציין כי תמוהה במיוחד הבקשה שהגיש "ארלנגר" לפסילת הבורר ושבתי המשפט קבעו כי יש להמשיך את הבוררות ונאמר במסגרתם מה שנאמר. במקרה דנן לא היה מקום ואין כל הצדקה לגישה כזו ועל כל פנים, אין בה להוביל את "ארלנגר" לתוצאה שהוא חותר לה.

הערות לסיום

35. לפני סיום אני מוצא לנכון להעיר את ההערות שתובאנה להלן.

36. כהערה ראשונה אעיר שלתוצאה שאליה הגעתי ניתן להגיע גם מנקודת מוצא נוחה ל"ארלנגר", כי התנהלותו במסגרת ההליך דנן אינם מונעת או משתיקה אותו מלטעון את שהוא טוען במסגרת השלמות הטיעון מטעמו. זאת, למרות טענותיה של "היכל שלמה" בהקשר זה (בסעיף 2 ל"תגובת המשיבה להשלמת הטיעון של המבקש"). אכן, קבלת טענתה של "היכל שלמה" בהקשר זה הייתה מובילה לדחייה מהירה יותר של טענות "ארלנגר" בקשר להחלטת הבורר מיום 11.12.17 ומכל מקום, לחיזוק התוצאה שאליה הגעתי גם בלעדיה. עם זאת, אני סבור כי להתנהלותו של "ארלנגר" במסגרת ההליך דנן ובמסגרת ההליכים הקודמים, אין לייחס נפקויות גדולות מאלה שיוחסו להם במסגרת פסק דין זה.

37. הערה שניה עניינה בכך כי במכלול נסיבות המקרה, אפילו היה "ארלנגר" מבסס עילת ביטול לגבי מה שעל הפרק, לא היה מקום לבטל את שפסק הבורר. זאת מכח סעיף 26(א) לחוק, הקובע כי "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין".

בקשר להוראת החוק האמורה יש לזכור כי "למרות הביטוי 'רשאי' בסעיף 26(א) לחוק, פירשו בתי המשפט את הסעיף כמטיל עליהם חובה לבדוק, בטרם יחליטו על ביטול הפסק, אם אכן נגרם עיוות דין. לא נגרם עיוות דין – לא יבטל בית המשפט את הפסק" (סמדר אוטולנגי, בוררות – דין ונוהל 1165 (תשס"ה) וההפניות שם). יש לתת את הדעת אף לכך שסעיף 26(א) הנ"ל מתייחס אפילו למקרים שבהם אין לבורר סמכות, "שגם אם הבורר פעל ללא סמכות – עדיין אפשר לאשר את הפסק, אם יימצא לאור מכלול הנסיבות, שלא נגרם עיוות דין לאף אחד מהצדדים" (שם, ע' 1168).

במקרה דנן נראה כי לא נגרם עיוות דין, שכן הבורר ניתח את מה שעמד ושנטען לפניו והגיע למסקנות הנחזות כנגזרות מכך.

כאמור, במקרה דנן לא ביסס "ארלנגר" עילת ביטול, אך אפילו היה מבסס עילת ביטול, היה מקום לפסוק כפי שנפסק מכח הוראת סעיף 26(א) לחוק.

38. הערה שלישית היא, כי לתוצאה דלעיל אני מגיע גם ללא צורך להיזקק לכללים שעל פיהם "מגמת בית המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר" (ע"א 823/87 דניה נ' רינגל, פ"ד מב(4) 605, 612 (1989)) וכן שהעילות לביטול פסקי בוררות "פורשו על דרך הצמצום ובצורה דווקנית ביותר, כשהנטייה הברורה היא להימנע, ככל האפשר, מהתערבות בפסק הבוררות" (רע"א 113/87 נתיבי איילון נ' שטאנג, פ"ד מה(5) 511, 517 (1991)). באותה רוח גם נפסק (ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים, פ"ד נד(6) 605, 623 (2003)) כי:

"דיני הבוררות בנויים על מדיניות משפטית שעיקרה חיזוקו של מוסד הבוררות וצמצום ההתערבות השיפוטית במהלכיו. ראוי להכיר במדיניות זו וליישמה הלכה למעשה. מכאן, שהתערבות שיפוטית לביטולו של פסק בורר, הינה בבחינת צעד חריג, רב משמעות והשלכות, שיש לנקוט בו במקרים נדירים, מקום שנמצא לכך בסיס איתן. אין בית המשפט רשאי להתערב בפסק הבורר אפילו סבור הוא כי טעה טעות מהותית, בין עובדתית ובין משפטית, וגם אם על פי תפיסתו הפעיל הבורר את שיקול דעתו בצורה בלתי שקולה. הצדדים קבלו על עצמם מראש את הכרעת הבורר גם אם יטעה, וגם אם צד זה או אחר לא ישבע נחת מההחלטה".

מובן שכללים אלה אך מחזקים את התוצאה שאליה הגעתי גם בלעדיהם.

סוף דבר

39. השורה התחתונה של פסק דין זה היא כאמור בסעיף 13 דלעיל, דהיינו, שיש לדחות את בקשות הביטול וכי בהתאם לכך, ניתן אישור לפסק הבוררות ולהחלטה.

40. לנוכח מכלול השתלשלות העניינים בתובענה דנן ובהינתן החיוב בהוצאות שהטיל הבורר, על "ארלנגר" לשלם ל"היכל שלמה" בקשר להליכים הנוספים שהוכרעו עתה, סכום כולל נוסף של 30,000 ש"ח, עבור כל הקשור בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד גם יחד.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ' אב תשע"ט, 21 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.