בפני תביעה שהגיש התובע לתשלום פיצוי בסך של 10,347 ₪ בגין נזקים שנגרמו לרכבו מסוג פולקסווגן, מספר 17-487-67 בתאונת דרכים שאירעה ביום 5/2/16.

א. העובדות הצריכות לעניין

1. ביום התאונה שאירעה ביום 5/2/16 נהגה ברכב הנפגע אחותו של התובע. בצומת יובלים עצרה אחותו של התובע ברמזור אדום ורכב הנתבע מסוג מזדה מס' 92-237-23 פגע ברכב התובע ודחף אותו למעקה הבטיחות. כתוצאה מכך נגרם נזק לרכב התובע בחלק האחורי ובחלק הקדמי והרב הוכרז כ"אובדן גמור". לטענת התובע, שווי הרכב בעת התאונה הוא סך של 35,243 ₪ ובצרוף שכ"ט שמאי בסך של 1,800 ₪, סך של 37,043 ₪.

התובע פנה לחברה המבטחת של התובע – הנתבעת.

סך של 10,347 ₪, בגין ירידת ערך הרכב, 5224 ₪ - קיזוז מוקד קדמי, ו- 600 ₪ קיזוז משכה"ט.

התובע פנה שוב לנתבעת וטען שהקיזוז נעשה שלא כדין. הנתבעת נעתרה לחלק מטענותיו של התובע ושילמה לו את קיזוז המוקד הימני וקיזוז שכ"ט בסה"כ סך של 5,824 ₪.

לטענת התובע בסיכומיו, מלבד התאונה שלאחריה רכש את הרכב, לא ידע על תאונות נוספות שהיו לרכב. לטענתו על פי חוו"ד שמאי בגין התאונה שלאחריה רכש את הרכב, ערך הרכב ירד רק ב-11.25%, ואין מקור לטענת הנתבעת לפיה ירד ערך הרכב ב- 25%.

2. לטענת הנתבעת, יש לדחות את תביעת התובע. לטענתה, השמאי מטעם התובע לא בדק את העבר הבטוחי של הרכב. לטענתה הרכב היה בעבר רכב ליסינג בבעלות חברת אויס. חברת אויס סרבה לתת מידע על הרכב. לטענת הנתבעת היות הרכב רכב ליסינג מוריד 22% מערך הרכב.

עוד טוענת הנתבעת כי לרכב היתה תאונה בה הוגדר הרכב כאובדן להלכה ובשל תאונה זו ערך הרכב ירד ב- 25% נוספים.

לדבריה, שילמה לתובע לפנים משורת הדין שכ"ט שמאי גבוה מהמקובל, ואת ערכו המלא של הרכב.

בסיכומיה טענה הנתבעת כי התובע סתר עצמו בדיון ביחס לידיעתו על היות הרכב בהגדרת אובדן להלכה.

עוד טוענת הנתבעת כי אף אם בטעות תתקבל טענת התובע שלא ידע על התאונה שהביאה את הרכב לאובדן להלכה, בעת שרכש את הרכב, יש לו עילת תביעה כלפי מי שמכר לו את הרכב.

ב. הסברים משפטיים לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי

3. נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.

4. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).

5. במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני עם חריגים מסוימים על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.

6. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (פסק הדין מיום 05/10/2006)).

7. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.

8. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.

9. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; (ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה.

ג. דיון

10. בדיון שהתקיים ביום 8/11/18, הופיעו בפני התובע, ונציג נתבעת 2, מר צבי נוביק. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי מדובר המחלוקת לעניין ערך רכב התובע, על כן אין צורך בכתב הגנה נפרד של הנתבע, כמן גם בנוכחותו בדיון.

בדיון טען נציג הנתבעת כי רכב התובע הוכרז כאובדן להלכה ביום 6/9/14, ואילו התובע קנה את הרכב ביום 11/5/15. ככל שהתובע לא ידע בעת הרכישה שהרכב הוגדר כאובדן להלכה, הרי שנעשה כלפי התובע מעשה מרמה. עוד טען נציג הנתבעת כי התובע יכול לפנות בעניין זה גם למשטרה.

כאשר נשאל התובע האם ידע שהרכב הוגדר כאובדן להלכה, השיב שאין לו מושג על מה מדובר.

לאחר מכן אמר שהוא ידע זאת לפני כשנתיים וחצי ממי שקנה את הרכב. ולאחר מכן אמר שידע זאת רק מכתב ההגנה.

בסיום הדיון ניתנה החלטה על הגשת סיכומים בכתב על ידי הצדדים. הצדדים הגישו סיכומיהם לבית המשפט.

ד. הכרעה

11. בתביעה שבנידון אין חולק בין הצדדים ביחס לאירוע התאונתי ולאחריות הנתבע לאירוע. המחלוקת בין הצדדים נסובה על גובה הפיצוי המגיע לתובע, לנוכח ההיסטוריה של רכבו. גם אין חולק בין הצדדים ביחס לשאר הרכיבים לחישוב ערך הרכב.

התובע עתר לחיוב הנתבעת את הקיזוז בשיעור 25% , בגין אובדן להלכה לשעבר שקיזזה הנתבעת, בסך של 10,347 ₪,

12. הנתבעת צרפה לכתב ההגנה בדיקת עבר בטיחותי של רכב התובע שנעשתה על ידי אסנת שירותי מידע ומשרד . על פי בדיקה זו, רכב התובע בוטח על ידי הבעלים הקודמים של הרכב, הייב ענאד בחב' הביטוח מנורה בתקופה שבין 19/11/13 עד 31/5/15.

עוד צורפה לבדיקה חוות דעת שמאי שהוצאה עבור מנורה מבטחים ביום 21/9/14 עבור המבוטח הייב ענאד. בחוות דעת זו מוגדרת חוות הדעת " אובדן להלכה".

במסגרת חווה"ד של השמאי גם נערך תחשיב ירידת ערך הרכב, ונקבע כי סה"כ ירידת ערך הרכב בגין אובדן להלכה, לאחר תיקון הוא 11.25%.

על פי מחירון של לוי יצחק לחודש 2/16, שצרפה הנתבעת לכתב ההגנה, ירידת ערך מסוג רכבו של התובע בשל אובדן להלכה לשעבר הוא בשיעור של 25%.

הנה כי כן מחד יש את חווה"ד של השמאי הקובעת ירידת ערך בשיעור של 11.25%, ומנגד יש את מחירון לוי יצחק הקובעת ירידת ערך בשיעור 25%.

הקביעה של השמאי הינה ספציפית יותר ומדוייקת יותר באשר נערכה לרכב הספציפי שבנידון, מתוך בחינת הנתונים המיוחדים שלו. הקביעה של מחירון לוי יצחק היא כללית לכל רכב בעל אותם נתונים.

אשר על כן, אני קובעת כי אני מקבלת את טענתו של התובע בסיכומים, כי יש לקזז מערך הרכב בשל אובדן להלכה לשעבר 11.25% בלבד.

משכך, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,965 ₪, לפי החישוב הבא:

35,243 ₪ x 11.25% = 3,965.

13. באשר לידיעתו של התובע בעת הרכישה על ההיסטוריה הביטוחית של רכבו, התובע סתר עצמו בדיון פעמיים. פעם אמר שאין לו מושג, פעם אמר שזה נודע לו לפני שנתיים וחצי, ופעם אמר שידע זאת רק מכתב ההגנה. ודוק. התובע לא ציין באיזה סכום רכש את הרכב, ולא הביא כל ראיה לכך שבמועד הרכישה לא ידעה על אובדן להלכה לשעבר.

מכל מקום, ידיעתו או אי ידיעתו של התובע על עברו של הרכב, אינה מהווה שיקול לחובת הנתבעת לשלם לתובע. הא ראיה שהנתבעת לא נזקקה למידע מהתובע ויש לה כלים רבים יותר מהתובע לבדק את העבר הבטוחי של רכב.

14. לאור האמור, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 3,965 ₪.

הסכום הנ"ל ישולם לתובע תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל.

באשר להוצאות, לנוכח התנהלות התובע בעניין המידע הביטוחי, אין אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות.

ניתן היום, כ"ח כסלו תשע"ט, 06 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.