ניתנה ביום 06 דצמבר 2018

הרשמת אפרת קוקה

1. לפני בקשת המשיבה לסילוק הערעור על הסף נוכח איחור בהגשתו ובקשתו של המערער להארכת מועד להגשת הערעור.

תמצית העובדות וההליכים

2. בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה התבררה תביעתו של המערער לתשלום זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו במשיבה וסיומה.

בפסק דינו מיום 18.10.2017, הורה בית הדין האזורי על קבלת התביעה באופן חלקי, תוך שפסק למערער סכומים אלה: פיצוי בגין העדר הפרשות פנסיוניות (חלק מעביד) בסך 38,028 ש"ח; פיצוי בגין הפרשות פנסיוניות (חלק עובד) שלא הועברו ליעדן בסך 7,173 ש"ח; ופיצוי על פי סעיף 26א לחוק הגנת השכר בסך 10,000 ש"ח. מסכומים אלה, הורה בית הדין האזורי לקזז סך של 6,510 ש"ח בגין חלף הודעה מוקדמת אשר לא ניתנה על ידי המערער. רכיבי התביעה שעניינם אי מתן הודעה לעובד, פיצויי פיטורים, פיצויים על פיטורים שלא כדין, תמורת הודעה מוקדמת, חופשה, הבראה, חגים, קרן השתלמות ופיצוי בגין עוגמת נפש, נדחו. בכל הנוגע לרכיבים שעניינם גמול עבור עבודה בשעות נוספות ומענק חג (משכורת 13), נקבעה בפסק הדין זכאותו העקרונית של המערער לתשלומם, אולם הצדדים נדרשו להגיש תחשיביהם בהתייחס לסכומי התשלום (סע"ש 46817-10-15; כב' השופטת מיכל נעים דיבנר ונציגת הציבור הגב' ניצה פרידמן; להלן: פסק הדין).

בפסק דינו המשלים של בית הדין האזורי מיום 27.11.2017, נקבעו הסכומים אותם חבה המשיבה למערער בגין גמול עבור עבודה בשעות נוספות ובגין מענק חג. בחתימת פסק הדין המשלים הורה בית הדין האזורי שכל צד ישא בהוצאותיו בהליך (להלן: פסק הדין המשלים).

3. המערער הגיש ערעור על פסק הדין ביום 26.12.2017, בחלוף למעלה מחודשיים ממועד מתן פסק הדין. לפי האמור בכתב הערעור, הוא מתייחס לדחיית התביעה ברכיב פיצויי הפיטורים, ולעניין זה בלבד.

הבקשות לסילוק על הסף ולהארכת המועד

4. המשיבה הגישה לבית הדין בקשה לסילוק הערעור על הסף מפאת איחור בהגשתו. לטענתה, מניין הימים להגשת הערעור בכל הנוגע לרכיבים שהדיון בהם הסתיים בפסק הדין מיום 18.10.2017, צריך שימנה ממועד המצאת פסק הדין המקורי לצדדים ולא ממועד המצאת פסק הדין המשלים. המערער התנגד לבקשה לסילוק הערעור על הסף, תוך שטען, שיש למנות את הימים להגשת הערעור ממועד המצאת פסק הדין המשלים לידיו. זאת, בהתייחס לכלל רכיבי פסק הדין, גם אלה שהדיון בהם הסתיים בפסק הדין מיום 18.10.2017. לטעמו, מסקנה אחרת תיצור כפל הליכים ותגרום לסרבול הדיון שלא לצורך. לחלופין, ביקש המערער מבית הדין להאריך את המועד להגשת הערעור עד מועד הגשתו בפועל. זאת מן הטעם, שהמתין בתום לב לקבלת פסק הדין המשלים בתיק ולאחר מכן הגיש את הערעור בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין המשלים. המערער טען עוד, כי בחתימת פסק הדין המקורי לא נרשמה הזכות להגשת ערעור בתוך 30 יום. המשיבה התנגדה לבקשה להארכת מועד, תוך שטענה, כי לא הובא טעם מיוחד לקבלתה וכי המערער לא פירש מדוע לטעמו סיכויי הערעור טובים, שעה שמדובר בערעור על קביעות עודתיות של בית הדין האזורי.

הכרעה

5. לאחר בחינת טיעוני הצדדים בבקשות ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה כי הערעור הוגש באיחור וכי דין הבקשה להארכת מועד להגשתו להידחות.

תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובעת כי המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא 30 יום ממועד המצאת פסק הדין למערער.

במקרה שלפני, פסק הדין נשלח לב"כ המערער בדואר רשום עם אישור מסירה והתקבל לידיו לכל המאוחר ביום 23.10.2017 (אישור המסירה נושא חותמות מיום 19.10.2017 ומיום 23.10.2017). בהתאם, חל המועד האחרון להגשת הערעור ביום 22.11.2017. הערעור הוגש ביום 26.12.2017, קרי באיחור של למעלה מחודש ימים.

יש לדחות את טענת המערער, לפיה יש למנות את הימים להגשת הערעור החל מיום המצאת פסק הדין המשלים לידיו. זאת מן הטעם, שהערעור סב על דחיית התביעה ברכיב פיצויי הפיטורים ובעניין זה בלבד, סוגייה שהדיון בה בא לכלל סיום בפסק הדין מיום 18.10.2017. משכך, יש למנות את הימים להגשת הערעור בהתייחס לרכיב פיצויי הפיטורים ממועד המצאת פסק הדין מיום 18.10.2017 לידי המערער^[1]. האמור מובחן מהגשת ערעור על קביעותיו של בית הדין האזורי ברכיב הגמול עבור עבודה בשעות נוספות ומענק חג, אשר הדיון בהם הסתיים בפסק הדין המשלים, ומשכך ימנה המועד להגשת ערעור לגביהם ממועד המצאת פסק הדין המשלים לידי הצדדים. מכל מקום, ערעור על רכיבים אלה לא הוגש.

הארכת המועד

6. תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, מסמיכה את בית הדין או את הרשם להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

בית המשפט העליון קבע עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" כדלקמן:

"... במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה"^[2].

עוד קבעה ההלכה הפסוקה את הכלל לפיו, איחור של ימים בודדים או אף של יום אחד בהגשת הערעור טעון תרוץ והצדקה^[3]. וכי "אכן יש ולעיתים אף איחור של יום אחד לא יהווה "טעם מיוחד". כזאת היא עת אין בידי בעל הדין כל צידוק אחר נוסף לבקשה, או אם קיימת מצדו התרגשות חסרת הסבר^[4]".

הלכה פסוקה היא, כי גישתו הסלחנית של בית הדין בהכרה בקיומו של טעם מיוחד "תעמוד למבקש הארכת מועד רק אם יעלה בידו להוכיח כי הסיבה לעיכוב מקורה, ולו בחלקה, בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתו"^[5].

הצורך להצביע על "טעם מיוחד" נובע מכלל סופיות הדיון, לגביו נפסק כדלקמן:

"סופיות הדיון מחייבת תחימת מועדים להתמשכותם של הליכים, כאשר בחלוף זמן סביר מסיומם, מתגבשת צפייתו של הצד שכנגד כי מסכת ההתדיינות בה נטל חלק תהפוך לנחלת העבר... לאור עקרון "סופיות הדיון" עומד לצד שכנגד הזכות לכלכל ענייניו מבלי שחרב הערעור תהא תלויה על צווארו זמן ממושך".

בכל הנוגע להכרה בטעות של בעל דין או של בא כוחו כ"טעם מיוחד" להארכת מועד, קבעה בעבר ההלכה הפסוקה, כי טעות, ובמיוחד טעות בדין של בעל דין או בא כוחו, אינה בגדר "טעם מיוחד". במהלך השנים, חל ריכוך בפסיקה זו ונקבע:

"כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה .." ^[6].

מן הכלל אל הפרט

7. במקרה שלפני, הטעם היחיד שהעלה המבקש להצדקת האיחור בהגשת הערעור עניינו בכך שטעה לחשוב שמניין הימים להגשת הערעור, על כל רכיבי פסק הדין, נמנה ממועד המצאת פסק הדין המשלים לידיו.

חרף הריכוך שחל בהלכה הפסוקה בכל הנוגע להכרה בטעות של בעל דין כטעם מיוחד להארכת מועד נחה דעתי, כי מכלול נסיבותיה של הבקשה להארכת מועד מצדיקות את דחייתה. ראשית, הטענה בדבר טעותו של ב"כ המבקש בעניין מועד הגשת הערעור לא נתמכה בתצהיר, ומכל מקום מדובר בטעות שהייתה ניתנת לגילוי בבדיקה שגרתית של הוראות הדין וההלכה הפסוקה, בדיקה שהגשת כל כתב טענות מחוייבת בה. יוטעם, כי אילו פנה המערער לבית הדין במסגרת המועדים הקבועים בדין להגשת הערעור בבקשה להארכת מועד להגשת הערעור על פסק הדין החלקי תוך 30 יום ממתן פסק הדין המשלים, יתכן שהיה בכך משום טעם מיוחד להארכת המועד, בהעדר פגיעה באינטרס סופיות הדיון של המשיבה. שנית, סיכויי הערעור מהווים שיקול מרכזי ומכריע בהחלטה בדבר הארכת מועד^[7]. במקרה שלפני, על פני הדברים, סיכויי הערעור אינם גבוהים, באשר דחיית התביעה ברכיב פיצויי הפיטורים נעשתה על יסוד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בפסק דינו לפיהן המערער עזב את עבודתו, קביעות אשר ערכאת הערעור ממעטת להתערב בהן ואשר בנסיבות העניין מבוססות בחומר הראיות.

8. לאור האמור, הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור נדחית.

מזכירות בית הדין תסגור את התיק.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשע"ט (06 דצמבר 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ראו: בש"א 522/05 אבוטה ג'ון – חברת מלונות דן בע"מ, 22.9.2005. ↑

2. ע"א (עליון) 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904. ↑

3. ע"א (עליון) 694/01 מדינת ישראל נ' לאה ויסמן, מיום 30.07.01. ↑

4. עא"ח (ארצי) 30/06 רוני שמעון בע"מ – חארבי עליאן, מיום 20.12.06. ↑

5. דב"ע (ארצי) נג/59 -9 אליעזר גת – הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כה 552. ↑

6. בש"א (עליון) 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי ואח', דינים עליון סד 182; בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד (4), 702. ↑

7. בש"א 604/05 טובה אירלנדר נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, 21.8.2005; ע"ר 25156-09-16 איקיוטק דיגיטל וויז'ן בע"מ – רחל סילמו, 15.5.2017. עא"ח 19/07 חיים גלעד – צים חברת השיט הישראלית בע"מ, 28.6.2007. ↑