1. לפניי שתי בקשות לאישור תובענה ייצוגית, נגד אלבר ציי רכב בע"מ (להלן: המשיבה או אלבר), שבמרכזן הטענה כי גבתה מלקוחותיה תשלומים בעבור שירותי השכרת רכב, באופן הנוגד את הסכמי השכרת הרכב עליהם חתמו.

ביום 27.12.2017 הגישה חברת פרי טלקום בע"מ (להלן: פרי טלקום) תובענה נגד אלבר, יחד עם בקשה לאשרה כתובענה ייצוגית (להלן: בקשת פרי טלקום). בבקשת פרי טלקום נטען כי אלבר גבתה מפרי טלקום, בעבור שירותי השכרת הרכב, סכום חודשי גבוה מזה שנקבע בהסכם השכרת הרכב בין השתיים. פרי טלקום טענה כי לפי ההסכם, מחיר השכירות נקבע כ"תעריף חודשי" למשך תקופה של "30+ ימים" כאשר בפועל, גבתה אלבר תוספת תשלום יחסית עבור חודשים בהם 31 ימים. משמע, עבור היום ה-31 נגבה תשלום נוסף, שאינו מופיע בהסכם.

ביום 9.9.2019 הגיש עידו לייכטר (להלן: מר לייכטר) תובענה ובקשה לאשרה כתובענה ייצוגית נגד אלבר (להלן: בקשת לייכטר) ונגד חברת אלדן תחבורה בע"מ (להלן: אלדן). כפי שעוד יפורט, בהמשך פוצל ההליך כך שהבקשה מול אלדן נדונה לפני כב' השופטת רחל ברקאי, והבקשה נגד אלבר הועברה לדיון לפניי יחד עם בקשת פרי טלקום. בבקשת לייכטר נטען, כי אלבר נוקטת בשיטה של המרת התעריף החודשי לתעריף יומי לפי 30 ימים בלבד, ללא קשר למשך החודש בגינו נגבה התשלום. לייכטר טען כי את מספר ימי ההשכרה כופלת אלבר בתעריף היומי, השווה לשיטתה ל-1/30 מהתעריף החודשי (להלן: שיטת ההמרה ל-30). נטען כי שיטת המרה זו, המשליכה על גובה התשלום, אינה כדין, שכן היא מאפשרת לאלבר לחייב את לקוחותיה, שהתקשרו עמה בהסכם שכירות חודשי, במספר חודשים גדול מחודשי ההשכרה בפועל. עוד נטען כי היא אינה כדין שכן אינה מגובה הסכמית, ונוגדת את כל האפשרויות הפרשניות האפשריות של המערכת ההסכמית בין הצדדים.

בקשת פרי טלקום, התשובה לה, והשתלשלות העניינים לאחריה

בקשת פרי טלקום

2. המבקשת בת"צ 56653-12-17, חברת פרי טלקום בע"מ, ח.פ. 514131606, הינה מפעילת סלולר, המחזיקה ברישיון ממשרד התקשורת להפעלת שירותי סלולר וירטואליים.

המשיבה, אלבר, היא חברה פרטית מאוגדת בישראל משנת 1971. אגרות החוב של חברת האם של אלבר, אלבר שירותי מימונית בע"מ, נסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב. אלבר מצהירה כי היא "נחשבת לאחת החברות המובילות בתחום ענף הרכב בישראל כיום." תחומי פעילותה של אלבר כוללים מגוון שירותים בתחום הרכב, לרבות השכרת רכב, ליסינג תפעולי, ניהול ציי רכב לעסקים וחברות, שירותי ליסינג לפרטיים, שירותי מימון לרכישת רכב, שירותי טרייד אין ומכירת רכבים משומשים, לרבות מציי הליסינג וההשכרה שלה.

בתחום השכרת הרכב, עובדת אלבר עם חברות השכרה בינלאומיות. שירותי השכרת הרכב שלה ניתנים בכ-36 סניפים בפריסה ארצית רחבה, למגוון של לקוחות: פרטיים, עסקיים וציבוריים.

במסגרת פעילותה, מציעה אלבר ללקוחותיה שירותי השכרת רכב, במסגרתם היא משכירה להם רכבים ממספר קבוצות רכב לתקופות השכרה שונות, בתעריפים שונים. תנאי שירות ההשכרה, לרבות התעריפים, מפורטים בהסכם השכרת הרכב שנחתם מול כל לקוח. כפי שעולה מן הטענות והראיות בתיק, כאשר מדובר בלקוח עסקי כגון פרי טלקום, חותמים הצדדים על הסכם מסגרת בו מפורטים, בין היתר, התעריפים השונים. בכל פעם שמבקש הלקוח לשכור רכב, נחתם חוזה ספציפי נוסף, עבור אותה השכרה. לאחר סיום ההשכרה, מונפקת ללקוח חשבונית.

3. ביום 25.6.2015 נחתם בין הצדדים הסכם השכרת רכב (נספח 2 לתגובת אלבר לבקשת פרי טלקום). ממועד זה, הייתה פרי טלקום ללקוחה של אלבר, והחלה להשתמש בשירותי השכרת הרכב שלה, וזאת עד לחודש אוגוסט 2017. במהלך תקופה זו, התקשרה פרי טלקום עם אלבר מעת לעת ב-35 חוזי שירות ספציפיים מכוח הסכם השכרת הרכב. מתוך 35 חוזים אלה, 27 חוזים היו לתקופה של 30 ימים ומעלה.

אלבר, טוענת כי לאור בקשתה הספציפית של פרי טלקום, הפיקה אלבר עבורה חשבוניות "קלנדריות" בגין השכרת הרכבים. משמע, החשבוניות הופקו בסיום החודש הקלנדרי, ללא קשר למספר הימים בו, ולא בתום 30 יום ממועד תחילת ההשכרה, כפי שלטענתה נוהגת אלבר במקרים האחרים.

4. ביום 27.12.2015, כחצי שנה לאחר ההתקשרות בין הצדדים, פנתה פרי טלקום לנציגת אלבר באמצעות הודעת דואר אלקטרוני (להלן: דוא"ל), בבקשה לברר את פשר החיובים בהם חויבה פרי טלקום בגין השכרת הרכבים עד לאותה עת. בהודעה נכתב בהקשר זה (ראו נספח 3 לבקשת פרי טלקום):

"כמו כן החיוב החודשי אשר נסגר מולנו בחוזה הינו...בפועל גובים מאיתנו 100 ₪ בממוצע יותר לרכב, אודה בדיקתך."

בתגובה מיום 29.12.2015, נמסר מאת נציגת אלבר כי (שם):

"כול המחירים החודשיים מתייחסים ל30 ימים. לבקשתכם, כל החשבוניות נסגרות באותו יום, ב30 לכל חודש. אם בחודש מסויים יש 31 ימים אז החשבונית תהיה על 31 ימים. וזו הסיבה לפער שאת רואה וניתן לראות את זה ע"ג החשבוניות. מקווה שעכשיו זה ברור ואם יש לך שאלות נוספות אנא התקשרי אליי ואשמח לעזור".

כאמור, פרי טלקום הוסיפה להשכיר רכבים מאלבר עד לחודש אוגוסט 2017, כאשר חודש מאוחר יותר הוגשה תביעתה ובקשת האישור מטעמה. כאמור לעיל, טענתה המרכזית היא נגד הגבייה היחסית בגין היום ה-31 בכל חודש בו בוצעה גבייה כאמור, בניגוד להסכם הקובע לטענתה מחיר קבוע לחודש, ללא קשר למספר הימים בו.

5. בבקשתה, טוענת פרי טלקום כי עומדת לה ולחברי הקבוצה עילת תביעה מכוח דיני החוזים, בשל הפרת ההסכם, וכן בשל הפרת חובת תום הלב בקיום חוזה, לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים כללי), והפרת הוראות סעיף 6 לחוק המכר, תשכ"ח- 1968. עוד טוענת פרי טלקום כי אלבר התעשרה שלא כדין על חשבונה ועל חשבון שאר חברי הקבוצה, עת גבתה מהם סכומים ביתר, העולים משמעותית על הסכום הקבוע בהסכם. בנוסף, טוענת פרי טלקום כי אלבר הפרה את הוראות סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 בעניין איסור הטעיה ואת הוראות סעיף 4 לחוק זה בעניין חובת הגילוי. פרי טלקום טוענת כי מתקיימים התנאים השונים הקבועים בדין לאישורה של התביעה כתובענה ייצוגית. כן מציעה פרי טלקום מנגנון להגדרת הקבוצה, שיובא בהמשך, מבלי שהגדירה אותה.

את נזקה העמידה פרי טלקום על סך 6,172.61 ₪, הסכומים שנגבו ממנה ביתר (טבלת פירוט החיובים וחשבוניות הגביה צורפה בנספח 4 לבקשת פרי טלקום). הסעדים המבוקשים על ידי פרי טלקום הינם השבת הכספים שגבתה אלבר ביתר עד ליום אישור התובענה, ועד למועד הפסקת הגבייה בפועל. לחילופין, מבקשת פרי טלקום כי ייקבע פיצוי גלובאלי לכל אחד מחברי הקבוצה או כל סעד אחר שיימצא לנכון בית המשפט. פרי טלקום מבקשת אף כי בית המשפט יצהיר כי אלבר מנועה מלגבות תשלום בגין היום ה-31 בנסיבות כפי שפורטו לעיל, וכי יפסקו לטובתה גמול, שכר טרחה לבאי כוחה והוצאות.

תגובת אלבר לבקשת פרי טלקום

6. ביום 29.4.2018 הוגשה תגובת אלבר לבקשת פרי טלקום. אלבר טענה כי יש לדחות את בקשת האישור על הסף ולגופה. אפתח בטענות הסף:

ראשית, נטען כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, שכן סכום הנזק המקסימאלי אותו תוכל לקבל פרי טלקום הינו בסמכות בית משפט השלום, וזאת גם אם יתקבלו כלל טענותיה.

שנית, נטען כי פרי טלקום נעדרת עילה אישית, שכן ידעה במועד החתימה על הסכם השכרת הרכב, ולכל המאוחר ביום 29.12.2015, כי המחירים שבהסכם השכרת הרכב הם ל-30 ימים בלבד, וכי יהיה עליה לשלם, בנוסף, את החלק היחסי עבור כל יום השכרה מעבר לתקופת ההשכרה של 30 ימים. אלבר טוענת כי פרי טלקום המשיכה לשכור ממנה רכבים גם לאחר הפנייה מדצמבר 2015 והתשובה שנתקבלה לה. בכך, טוענת אלבר, ויתרה פרי טלקום על עילת התביעה. עוד טוענת אלבר כי פרי טלקום לא פנתה אליה בפניה מוקדמת טרם הגשת התביעה ובקשת האישור, ולא פירטה את טענותיה או ביקשה כי אלבר תשנה את התנהגותה.

7. עוד טענה אלבר כי יש לדחות את הבקשה לגופה:

אלבר טענה כי חיוב לקוחותיה נעשה כדין, בהתאם להוראותיו הברורות והמפורשות של הסכם הרכב. אלבר טוענת כי בבואם של לקוחותיה לשכור רכב ל-30 ימים ומעלה, תקופת השכירות נקבעת ל-30 ימים כברירת מחדל. תקופת השכירות מתחילה תמיד ביום השכרת הרכב ובהתאם, החשבוניות שמפיקה אלבר בסיום תקופת ההשכרה, מופקות לאחר תום 30 הימים של תקופת השכרת הרכב.

אלבר אף טענה כי פרי טלקום לא הוכיחה את התקיימות עילות התביעה המפורטות בבקשת האישור ואף לא נימקה או פירטה אודותיהן.

בעניין טענת הפרת חוזה, טענה אלבר כי הסכם השכרת הרכב מפרט תעריפים עבור תקופות ההשכרה השונות, ואלה מופיעים באופן ברור ומפורש, לרבות תקופות השכרת הרכב השונות. לטענתה, "לא יכול להיות ספק כי כל מי שקורא את הסכם השכרת הרכב הנ"ל יודע היטב שכל התעריפים המפורטים הינם עבור התקופה המינימאלית שבכל תעריף". בהתאם, אלבר טוענת כי לא הפרה את סעיף 39 לחוק החוזים וכי לחוק המכר אין כל רלבנטיות בענייננו.

אלבר הוסיפה וטענה כי לא עומדת לפרי טלקום כל עילה על פי דיני הגנת הצרכן, וזאת כיוון שפרי טלקום הינה עוסק ושכרה רכבים לצורך שימוש עסקי. על כן, היא אינה עונה להגדרת "צרכן" לפי חוק הגנת הצרכן. עוד נטען כי אף אחת מהוראות סעיף 4 לחוק הגנת הצרכה אינה מתקיימת, שכן לא קיים כל פגם, או תכונה המחייבים גילוי, החזקה או שימוש בדרך מיוחדת, או כל פרט מהותי אחר. בנוסף נטען כי בהתנהלותה של אלבר לא הייתה כל הטעיה כלפי לקוחותיה. בפרט טוענת אלבר, כי פרי טלקום לא הוכיחה כי כל אחד מחברי הקבוצה הסתמך על המצג המטעה אליו היא טוענת, וכי לא הונחה תשתית להוכחת קיומו של קשר סיבתי בהתייחס לכל הקבוצה הנטענת. בנוסף, לא הציעה פרי טלקום מנגנון להוכחתו.

גם את טענות עשיית העושר, יש לדחות לטענת אלבר. בשל ידיעתה הנטענת של פרי טלקום אודות התעריף הקבוע לתקופת ההשכרה שבחרה, ואף העובדה כי המשיכה לשכור רכבים לאחר ההתכתבות בין הצדדים – לא ניתן לטעון כי ההתעשרות אינה כדין.

אלבר טענה כי בנסיבות העניין לא נגרם לפרי טלקום או לקבוצה הנטענת כל נזק, וכי פרי טלקום לא עשתה כל ניסיון לפרט אודותיו.

לבסוף, נטען כי לא מתקיימים תנאי הסף הנדרשים לאישור תובענה ייצוגית. בין היתר, נטען כי אין סיכוי סביר שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה; עוד לא ניתן לטעון, לפי אלבר, כי בירור ייצוגי יהיה הדרך היעילה, הצודקת וההוגנת להכרעה במחלוקות. בנוסף, לדידה כשלה פרי טלקום בהוכחת התקיימות התנאי בדבר הייצוג ההולם.

התשובה לתגובת אלבר לבקשת פרי טלקום

8. ביום 28.8.2018 הגישה פרי טלקום תשובה לתגובת אלבר לבקשת האישור שלה. עיקר טענתה של פרי טלקום בתשובה זו הייתה כי טענת אלבר לפיה היא "מסכמת" עם לקוחותיה על השכרה ל-30 יום, וכי מובהר ללקוחות כי יהיה עליהם לשלם גם על החלק היחסי, הינה מופרכת. פרי טלקום טענה כי הדבר נוגד את שימוש ההסכם במונח "תעריף חודשי/מחיר חודשי", הנקוב מפורשות בהסכם. לדידה, כלל לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בתקופה של חודש ימים.

עוד הציגה פרי טלקום בתשובה זו תמלול שיחות בין נציגיה לנציגי אלבר, מהם עולה כי המחיר אותו גובה אלבר הינו "לחודש", והביאה קטעים מתוך אתר האינטרנט של אלבר המצביעים על אותה מסקנה, לטענתה.

טענה נוספת של פרי טלקום, היא כי ניסיונה של אלבר להיתלות בעובדה שליד צמד המילים "תעריף חודשי" כתוב "30+", היא ניסיון להטעות את בית המשפט. מטרת אלבר, לטענת פרי טלקום, היא ליצור את הרושם כי המספר 30+ מלמד שהחיוב החודשי הוא בגין 30 ימי השכרה ולא בגין חודש השכרה. פרי טלקום מבקשת להפריך ניסיון זה, ועומדת על גרסתה לפיה משמעות התיבה "30+" היא כי מי ששוכר רכב לתקופה של 30 ימים ומעלה, יהיה זכאי לתעריף החודשי.

פרי טלקום עומדת בתשובתה זו על כך שההסכם בין הצדדים הינו חוזה אחיד, שנוסח על ידי אלבר באופן חד צדדי וללא שיתוף הלקוחות החותמים עליו. על כן, לטענתה, יש לפרש אותו לרעת אלבר, בהתאם לכלל הפרשני של פירוש לרעת המנסח.

עוד טוענת פרי טלקום, יש לדחות את טענת אלבר בעניין ידיעתה של פרי טלקום כי המחירים הינם ל-30 ימים, וזאת מן המועד בו קיבלה את תשובת אלבר לפנייתה. פרי טלקום טוענת שאין לראות בהיעדר התגובה מצידה לתשובת אלבר להודעת הדוא"ל כהסכמה לאופן הגבייה, וכי אין בהודעה חד-צדדית זו של אלבר כדי לפטור אותה מחובתה לעמוד בהוראות החוזה האחיד. ממילא, טוענת פרי טלקום, טענת הגנה זו של אלבר יפה רק החל מחודש דצמבר 2015, בעוד ההתקשרות בין הצדדים החלה כבר ביוני 2015.

טענה נוספת של אלבר אותה דוחה פרי טלקום, היא זו לפיה לא נגרם לפרי טלקום כל נזק, שכן ידעה כי היה עליה לשלם עבור כל יום השכרה מעבר ל-30 יום. אלבר טוענת כי הדבר נאמר לפרי טלקום ישירות ומפורשות על ידי אלבר. ואולם כאמור, פרי טלקום טוענת כי ההסכם נוקב במילים "תעריף חודשי", ללא הבחנה בין החודשים השונים לפי מספר הימים שבהם.

9. פרי טלקום השיבה גם לטענות בדבר הסילוק על הסף. ראשית, טענה פרי טלקום כי אלבר לא ניסתה להוכיח את טענתה לפיה בררת המחדל היא השכרה ל-30 יום וכי רק במקרים מעטים עולה תקופת ההשכרה על תקופה זו. כמו כן, לא ניסתה היא להוכיח את הטענה כי הסכום הכולל שנגבה בגין חיובה ביתר, לכאורה, במהלך 7 השנים האחרונות, נמוך גם מגבול סמכותו של בית משפט השלום.

שנית, התייחסה פרי טלקום לטענה בדבר היעדר פניה מוקדמת. לדידה, המייל שנשלח בחודש דצמבר 2015 מהווה פנייה מוקדמת, ולטענתה אלבר התעלמה מפנייתה זו בבוטות. פרי טלקום טוענת כי בניגוד לטענת אלבר, עמדת הפסיקה היא כי היעדר פנייה מוקדמת או קיומה, אינו משליך על תום ליבו של המבקש בבקשת האישור. כן מבקשת פרי טלקום להפריך את ניסיון אלבר לסווג את התובענה כמכוונת כלפי עתיד, דבר שלו נפקות לעניין ההודעה המוקדמת. לדידה, ובהתבסס על בקשת האישור, הסעד הכספי שהתבקש במסגרתה עניינו בעבר ולא בעתיד. פרי טלקום התייחסה גם לכל אחת מעילות הבקשה לאישור, ולתנאים נשוא חוק תובענות ייצוגיות, אך אתייחס לכל אלה בחלק הדיון, על מנת שלא להאריך.

לבסוף, טענה פרי טלקום כי אלבר הגישה נגדה, כארבעה חודשים לאחר הגשת בקשת האישור, תביעה בסדר דין מהיר בבית משפט השלום בצפת. לדידה, התביעה שם הוגשה בגין עילות תביעה מופרכות, ובמטרה להפעיל עליה לחץ ולגרום לה לסגת מבקשת האישור.

המשך השתלשלות העניינים בבקשת פרי טלקום

10. ביום 10.2.2019 התקיים דיון מקדמי בבקשת האישור. בפתיחתו, הצעתי לאלבר לשנות את נוסח הסכם השכרת הרכב באחד משני אופנים: האחד, להשאיר את ההסכם כפי שהוא ולחייב בתעריף של 30 ימים לחודש, הן לחודשים של 31 ימים, הן לחודשים כמו פברואר, בהם 28/29 ימים. לחילופין, הצעתי לאלבר להבהיר במסגרת ההסכם שהחיוב הוא בהתאם למספר הימים בחודש בפועל, היינו 28, 29, 30, ו-31, לפי העניין.

באשר לפרי טלקום, המלצתי כי תסתלק מהתובענה ללא תגמול, וזאת לאור העובדה שלא פנתה לאלבר בחודש הראשון שבו חויבה בגין 31 ימים. כמו כן, לאחר שפנתה לאלבר, המשיכה לשכור רכבים ממנה ואף חתמה על הסכמי שכירות נוספים. בנוסף, לא פנתה בפנייה מוקדמת בטרם הגשת התובענה.

ב"כ פרי טלקום, הודיע כבר במעמד הדיון ובהיעדרה, כי אינו מקבל את המלצת בית המשפט, וכי הוא מציע כי אלבר תשקול תשלום תגמול. לטענתו, לכל הפחות לגבי התקופה שבין יוני 2015 עד דצמבר 2015, תקופה לגביה לא ניתן לטעון כי פרי טלקום ידעה על הגבייה והמשיכה לשכור רכבים מאלבר. עוד טען, כי יש לקחת בחשבון את תרומת פרי טלקום בעצם הגשת התובענה והשינוי העתיד לבוא באם תשנה אלבר את ההסכם. בנוסף, חזר על כך שלטעמה של פרי טלקום עילת התביעה מוצקה, וכי באם ישונה ההסכם, יש בכך הודאת בעל דין כי במתכונתו הנוכחית הוא שגוי ומטעה. ב"כ פרי טלקום הפנה לאתר האינטרנט של אלבר ולתמלול השיחות של נציגי הצדדים. במסגרת אלה לא הובעה כל הסתייגות מכך שהמחיר החודשי מתייחס לתקופה של חודש ימים ולא של 30 יום. ב"כ פרי טלקום ביקש להמשיך בבקשת האישור וכי בית המשפט יקיים הוכחות בשאלת פרשנות ההסכם.

ב"כ אלבר הודיע כי ככל שפרי טלקום תסכים להסדר, תסכים אלבר לשנות את ההסכם לפי הצעת בית המשפט, וזאת מבלי לפגוע בטענותיה שלה, ומבלי שתעמוד על הוצאות לטובתה. בסופו של הדיון החלטתי כי כיוון שאין כל מחלוקת עובדתית, אלא אך מחלוקת משפטית פרשנית – אין מקום לקיום הוכחות. על כן, הוריתי כי הצדדים יגישו סיכומים בבקשת האישור, באופן ובמועדים שפורטו שם. הבהרתי, כי ככל שב"כ פרי טלקום יודיע על הסכמה להסדר בטרם המועד בו עליו להגיש את הסיכומים, יודיע על כך לבית המשפט ויינתן תוקף להסדר, ללא צו להוצאות.

11. בסיכומים חזרו הצדדים על עיקר טיעוניהם כפי שהובאו לעיל. אלבר, במסגרת סיכומיה ציינה כי שינתה את הסכם השכרת הרכב בעקבות המלצת בית המשפט, והבהירה במסגרתו כי "תעריף השכירות החודשי יחושב על בסיס של 30 ימים ובהתאם לימי ההשכרה בפועל, ללא קשר למספר ימי החודש הקלנדרי הרלוונטי" . אלבר צירפה לסיכומיה טיוטה של הסכם השכרת הרכב החדש.

ביום 10.7.2019 הוגשו סיכומי תשובה מטעם פרי טלקום. פרי טלקום טענה כי סיכומי אלבר מלמדים כי אין לה מענה לטענות הקשות שהועלו נגדה. עוד טענה פרי טלקום כי הסכמת אלבר לתקן את הסכם השכרת הרכב מהווה הודאת בעל דין בטענות המבססות את עילות התביעה שלה ושל שאר חברי הקבוצה.

ביום 26.9.2019 הוגשה הבהרה מטעם אלבר בהמשך לסיכומיה. אלבר הסבירה כי כבר בחודש יוני 2019 הועבר לחברת קרביץ בע"מ (להלן: קרביץ) נוסח עדכני של ההסכם, לצורך הדפסתו. זאת לאחר אישורים אצל כלל הגורמים הרלבנטיים באלבר. ואולם, בסוף חודש אוגוסט התברר כי בשל תקלה אצל קרביץ, לא הודפסו ההסכמים, ואלבר נאלצה לחפש ספק אחר לביצוע ההדפסה. ביום 12.9.2019 התקשרה אלבר עם ספק חדש, ועד ליום 19.9.2019 הופצו ההסכמים החדשים לכל סניפי אלבר. להבהרה זו צורף תצהיר מטעם סמנכ"ל שיווק ומכירות באלבר, מר רחבעם ברק.

בשלב זה אוחד הדיון בבקשות, כפי שיפורט בהמשך. להלן אפרט אודות בקשת לייכטר והרקע לה. לאחר מכן, אפרט אודות השתלשלות העניינים המשותפת.

בקשת לייכטר ורקע הדברים בעניינה

12. התובע והמבקש בת"צ 20789-09-19, מר עידו לייכטר, הוא מהנדס בעל תואר דוקטור במדעי המחשב. ביום 17.7.2019 שכר מר לייכטר מאלבר רכב עבור בת זוגו, לתאריכים 17.7.2019-16.8.2019. בהסכם נקבע כי מחיר ההשכרה לחודש, כולל מע"מ, הינו 3,656.25 ש"ח. כמו כן, נקבע מחיר של 280.80 ש"ח כולל מע"מ, עבור ביטול רכיב ההשתתפות העצמית. בין הצדדים נחתם הסכם השכרת רכב (ראו נספח 3 לבקשת לייכטר). יצויין כי ההסכם נחתם בגין השכרת הרכב עד ליום 16.8.2019, כאשר בסופו של דבר האריך מר לייכטר את תקופת ההשכרה והחזיר את הרכב אך ביום 19.8.2019 (להלן: תקופת ההשכרה).

עבור תקופת ההשכרה, נשלחו למר לייכטר שתי חשבוניות (ראו בנספח 4 לבקשת לייכטר). הראשונה, מיום 19.8.2019, עבור תקופת ההתחשבנות שבין 17.7.2019-16.8.2019 (להלן: החשבונית הראשונה). בחשבונית זו חוייב מר לייכטר בסה"כ ב-3937.1 ש"ח. יצויין כי סכום זה שווה ערך לסך שני המחירים שנקבעו בהסכם- מחיר ההשכרה ומחיר ההשתתפות העצמית, לאחר עיגול אגורות כלפי מעלה, כפי שמופיע בחשבונית הראשונה. החשבונית השנייה, מאותו תאריך ושמספרה הסידורי זהה, הונפקה עבור תקופת ההתחשבנות שבין 16-19.8.2019. בחשבונית זו חוייב מר לייכטר בסה"כ ב-393.7 ₪: 312.50 ₪ עבור ההשכרה, ו-24.00 ₪ עבור ביטול רכיב ההשתתפות העצמית, ובתוספת מע"מ כוללת של 57.2 ₪ עבור שני הרכיבים.

לטענת מר לייכטר, במעבר על חשבוניותיו הבחין כי החישוב בהן נעשה לפי שיטת ההמרה ל-30 שפורטה לעיל. כזכור, לפי השיטה, אלבר כופלת את מספר ימי ההשכרה בפועל בתעריפים היומיים, השווים לשיטתה ל-1/30 מהתעריף החודשי.

מר לייכטר טוען כי יצר קשר עם שירות הלקוחות של אלבר, במטרה לנסות ולברר מדוע חולק התעריף החודשי ב-30, למרות שבחודש אוגוסט ישנם 31 ימים. לטענתו, שוחח עמו נציג אשר מסר לו כי: "במדינת ישראל חודש מוגדר כ-30 ימים; אתה מוזמן לבדוק זאת".

13. טענתו המרכזית של מר לייכטר היא כי אופן חישוב התעריף החודשי לפי שיטת ההמרה ל-30 נוגד את הדין ואת ההסכם בין הצדדים. הוא מראה בבקשתו כיצד שיטה זו אינה תואמת אף אחת מן האפשרויות הפרשניות המוכרות ל"תעריף חודשי" כגון: גבייה לפי חודש קלנדרי – חלוקה לפי מספר הימים בחודש הספציפי; חישוב לפי מספר ימים ממוצע בחודש – העומד על 30.4375 ימים; וגבייה לפי מספר ימים שכיח – בשנה ישנם 7 חודשים בהם 31 ימים, והכוונה היא לחלוקה של התעריף החודשי במספר ימים זה, ולא ב-30.

בבקשתו, טוען מר לייכטר כי עומדת לו ולחברי הקבוצה עילת תביעה מכוח דיני החוזים, בשל הפרת ההסכם. עוד טוען לייכטר כי אלבר התעשרה שלא כדין על חשבונו ועל חשבון שאר חברי הקבוצה, עת גבתה מהם תשלומים בניגוד למוסכם. בנוסף, טוען לייכטר כי אלבר הפרה את הוראות סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 בעניין איסור הטעיה – ובמיוחד את סעיף 2(13) לעניין המחיר; ואת הוראות סעיף 4 לחוק זה בעניין חובת הגילוי. לייכטר מציין כי סעיף 31(א1) לחוק הגנת הצרכן קובע כי הפרת איסור ההטעיה מקימת עילת תביעה גם עבור "עוסק", ומציין כי בגדר הקבוצה באים גם עוסקים. לייכטר טען כי מתקיימים התנאים המנויים בדין לאישור התביעה כתובענה ייצוגית. טענות אלה יוצגו בהמשך.

הגדרת הקבוצה אותה מציע מר לייכטר היא: "קבוצת הלקוחות ששכרו רכב בתעריף חודשי, ועקב שיטת ההמרה ל-30 חויבו ביתר, ב-7 השנים שקדמו להגשת בקשת האישור ועד למועד אישור התובענה כייצוגית". לייכטר מעריך כי קבוצה זו מונה עשרות אלפי תובעים.

מר לייכטר הראה את חישוב נזקו האישי, על פי השוואת חישוב על פי שיטת ההמרה ל-30, כפי שביצעה אלבר, בהשוואה לחלופות האחרות לחישוב, שהוצגו לעיל (חודש קלנדרי, מס' ימים ממוצע בחודש ומספר ימים שכיח). כך, הנזק שנגרם לו מגביית היתר עומד על 140 ₪ על פי חלופת החודש הקלנדרי; 62 ₪ על פי חלופת מספר הימים הממוצע; ו-140 ₪ על פי חלופת מספר הימים השכיח.

עוד הראה לייכטר את חישוב הנזק המשוער לקבוצה, על פי השוואת חישוב על פי שיטת ההמרה ל-30, כפי שביצעה אלבר, בהשוואה לחלופות החישוב האחרות. הוא מראה כי בהשוואה לשיטת החודש הקלנדרי, הגבייה ביתר מביאה לנזק שנתי של כ-1.7 מיליון ללקוחותיה העסקיים של אלבר, וכ-12 מיליון על פני 7 שנים. בהשוואה לשיטת מספר הימים הממוצע, מביאה הגבייה ביתר לנזק זהה. ולבסוף, לפי חלופת מספר הימים השכיח, עומד הנזק השנתי על כ-3.88 מיליון ₪ לשנה, ועל כ- 27 מיליון ₪ על פני 7 שנים (חישובים אלה נשענים על הצהרת אלבר בדבר הכנסתה השנתית מהשכרה ללקוחות עסקיים, במסגרת הדו"ח התקופתי לשנת 2018, המצורף כנספח 6 לבקשת לייכטר).

הסעדים המבוקשים במסגרת בקשת לייכטר הם: הצהרה כי אלבר הפרה את המוסכם בינה לבין חברי הקבוצה והתעשרה שלא כדין על חשבונם; להורות כי אלבר תחדל מלחייב את לקוחותיה לפי שיטת ההמרה ל-30; לחייב את אלבר לשלם ללייכטר ולכל אחד מחברי הקבוצה פיצוי בגובה נזקיהם – בצירוף הפרש הצמדה וריבית. לחילופין, מבוקש להורות על תשלום פיצוי כספי בסכום כולל ועל אופן חלוקתו בין חברי הקבוצה. מר לייכטר מבקש כי ישולם לו גמול בשיעור שלא יפחת מ-12% משווי הסעד הכולל שיפסק לטובת חברי הקבוצה, ולקבוע את שכר טרחת בא הכוח המייצג בשיעור שלא יפחת מ-18% משווי הסעד הכולל שיפסק לטובת חברי הקבוצה. בבקשתו, טען מר לייכטר טענות דומות לגבי חברת אלדן.

השתלשלות העניינים המשותפת

14. ביום 10.12.2019 הגישה אלבר בקשה להעברת הדיון בתובענת לייכטר לפניי, בשל טענתה לזהות בשאלות המשותפות והקבוצות עם עניין פרי טלקום. ביום 18.12.2019 הגיש מר לייכטר תגובה בה הסכים להעברה. מר לייכטר ציין כי הן השאלות המשותפות, הן הגדרות הקבוצות בשתי התובענות דומות, גם אם אינן זהות. לאור האמור, אישרה כב' השופטת רחל ברקאי כי הדיון בתובענת לייכטר יפוצל, כך שהתביעה והבקשה נגד אלבר עברה לדיון לפניי. הטענות נגד אלדן נותרו לדיון בפניה.

ביום 24.12.2019 קבעתי כי כיוון שבתיק פרי טלקום כבר הוגשו סיכומים, על הצדדים לבקשת לייכטר להודיע האם החלטה בתיק פרי טלקום תהווה גם החלטה בבקשתם, או שיש צורך בהשלמות כלשהן. ביום 25.12.2019, ביקש מר לייכטר כי תינתן לו גישה לתיק פרי טלקום, כך שיוכל לצפות גם בתגובת אלבר שם ובפרוטוקולים. כמו כן, נתבקשה הארכת מועד להגשת עמדתו בשאלה האם נדרשות השלמות בתיק. בהתאם, אישרתי באותו יום בקשתו לגישה לתיק, והודעתי כי תגובה לעניין הצורך בהשלמות תינתן בתוך 30 יום.

ביום 9.1.2019 הוגשה עמדתו של מר לייכטר. נטען שם, כי ישנה שונות בין עילות התביעה ובין הגדרות הקבוצות בשני התיקים, המצדיקה מתן אפשרות להשלמות בדמות הגשת תגובת אלבר לבקשת לייכטר, הגשת תשובת לייכטר לתגובת המשיבה והגשת סיכומים.

עוד באותו יום הגיש מר לייכטר בקשה לעיון מחדש בהחלטה לעניין פיצול הליכים, אותה נתנה השופטת ברקאי ושבעקבותיה הועבר הדיון בבקשתו נגד אלבר אליי. לייכטר טען כי אלבר כלל לא ביקשה כי הדיון בתיק יפוצל, אלא ביקשה את העברת הדיון בתיק כולו, לדיון יחד עם תובענת פרי טלקום. לייכטר טען כי לא נתן הסכמתו לפיצול אלא להעברה, כאמור, וכי לא ניתנה לו הזדמנות לטעון בעניין הפיצול. כן טען כי פיצול ההליכים אינו יעיל או ראוי משלל נימוקים מעשיים ומשפטיים, וביניהם תשלום אגרה כפול הנדרש ממנו.

15. ביום 25.1.2019 הוגשה תגובת אלדן לבקשת העיון מחדש של מר לייכטר. אלדן טענה כי לייכטר הסכים לפיצול ההליך, כי לא התקיימו התנאים לעיון חוזר בהחלטה וכי לא התקיימו תנאי סעיף 7(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות ביחס לאלדן: אין זהות בין העילות בשתי התובענות, וכן בהגדרת הקבוצות. אלדן הוסיפה כי איחוד התובענות לא יהווה פתרון רצוי בנסיבות העניין, שכן ההליכים בעניין אלבר מתקדמים.

ביום 21.1.2019 החליטה השופטת ברקאי שלא לשנות החלטתה בעניין פיצול הדיון, וכי הדיון בעניין לייכטר נגד אלבר יישאר לפניי, יחד עם הדיון בבקשת פרי טלקום – בעוד הדיון בעניין אלדן ימשיך להתנהל לפניה.

16. ביום 26.1.2020, הגישה אלבר הודעה לפיה, לאור סירובו של מר לייכטר להצעת בית המשפט כי ההחלטה בעניין פרי טלקום תהווה גם החלטה בבקשתו, היא נאלצת להגיש בקשה למחיקת בקשת האישור שהגיש לייכטר, בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק תובענות ייצוגיות (להלן: בקשת המחיקה). הבקשה צורפה להודעה ובעיקרה התמקדה בדמיון שבין שתי בקשות האישור. במקביל, ביקשה אלבר כי עד להחלטת בית המשפט בבקשת המחיקה, תינתן לה הארכת מועד להגשת תשובה מפורטת מטעמה לבקשת לייכטר. באותו יום הוריתי כי מר לייכטר יגיש תגובתו לבקשת אלבר עד ליום 3.3.2020.

ביום 3.3.2020 הוגשה תשובת מר לייכטר לבקשת המחיקה של אלבר. בניגוד לאלבר, עמד מר לייכטר על השוני שבין בקשות האישור, המצדיק, לטעמו – את הותרת בקשתו על כנה ואת אי מחיקתה. נטען, כי אמנם בקשת לייכטר כוללת את עילות התביעה והגדרת הקבוצה של בקשת פרי טלקום, אך כי ההיפך אינו נכון – משמע, בקשת פרי טלקום אינה כוללת את העילה והקבוצה של בקשת לייכטר.

ביום 15.3.2020 הוגשה תגובת אלבר לתשובת מר לייכטר לבקשת המחיקה של אלבר. אלבר טענה כי בהתאם להוראות החוק, המקום לדון בשאלת זהות העילות או הקבוצות הוא בשלב הראשון של הדיון, שבמסגרתו הסכים מר לייכטר כי מדובר בעילות זהות. אלבר טענה כי מדובר בהודאת בעל דין, וכי משניתנה החלטת השופטת ברקאי, מושתק מר לייכטר מלטעון אחרת. עוד טענה אלבר, כי מר לייכטר לא הראה כי עניינה של הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הטובה והיעילה באמצעות בקשת האישור שהגיש, ועמדה על ההלכה לפיה בתי המשפט נותנים בכורה לבקשת האישור המוקדמת בהקשר זה. לבסוף, טענה אלבר כי אין דרישה כי עילות התביעה והקבוצות יהיו זהות, אלא דומות. בין לבן הוגשו בקשות שונות בעניין לייכטר לפני כב' השופטת רחל ברקאי. אלו אינם מעניינה של התובענה שלפניי, אך ההליך כאן עוכב כיוון שהיו לכך השלכות עקיפות לענייננו.

17. ביום 30.6.2020 הגישה פרי טלקום בקשה למתן החלטה בבקשת האישור בעניינה. ביום 16.9.2020, הוריתי כי בניסיון להגיע להסכמות לעניין הייצוג, יתקיים לפניי דיון. הבהרתי, כי לא ניתן לתת החלטה בבקשת האישור ללא החלטה בבקשת המחיקה בבקשת לייכטר.

ביום 9.12.2020 נערך דיון לפניי. בסופו של הדיון, ובעקבות הסכמות אליהן הגיעו הצדדים, קבעתי כי:

"בשאלת אופן החיוב, תינתן החלטה בבקשת האישור בתיק פרי טלקום על פי הסיכומים שכבר הוגשו. בשאלת ההשתתפות העצמית המתעוררת בתיק לייכטר תוגש תגובה על ידי המשיבה שתהווה גם סיכומים בבקשת האישור בתוך 60 ימים. המבקש בתיק לייכטר יגיש תשובה לתגובה שתהווה סיכומים מטעמו בתוך 30 ימים מיום שיקבל את סיכומי המשיבה ולאחר מכן תינתן החלטה בבקשת האישור בתיק לייכטר רק בשאלת ההשתתפות העצמית. ההחלטות יינתנו במאוחד."

הסיכומים הוגשו. אפרט בנוגע לטענות שהועלו בסיכומים אלה, בחלק הדיון וההכרעה.

דיון והכרעה

על הדמיון והשוני בין העילות בשתי התובענות

18. כבר בפתח הדברים ניתן לקבוע כי נוסח הסכמי ההשכרה שהוצגו בשתי בקשות האישור, לא שיקף את דרך הגבייה בה נקטה אלבר בפועל. בשני המקרים, הדבר נובע מתפיסתה של אלבר את המונח "תעריף חודשי" ככזה המסמל גבייה עבור 30 יום בלבד, ללא קשר למספר הימים בחודש עבורו נגבה התשלום ומבלי שניתן לתפיסתה זו ביטוי בהסכם הכתוב. בשני המקרים, הטענות רלבנטיות אך ורק לגבי חודשים בהם 31 ימים: ינואר, מרץ, מאי, יולי, אוגוסט, אוקטובר ודצמבר.

לשיטתה של פרי טלקום, התייחסותה של אלבר לחודש כמונה 30 ימים בלבד, משמעה גבייה ביתר עבור היום ה-31 בחודשים המונים, לפי לוח השנה הגרגוריאני, 31 ימים. לשיטתו של מר לייכטר, שיטת ההמרה ל-30, משמעה גבייה ביתר "פר יום" בחודשים המונים 31 ימים. אף כי אופן החישוב שונה התוצאה זהה – בחודשים בהם יש 31 ימים גובה אלבר תשלום חודשי _(לגבי 30 יום) ומוסיפה לכך חיוב עבור יום אחד נוסף.

19. כפי שאבהיר בהמשך, לא היה מקום לדון בעילות בנפרד (אופן חיוב הבסיס וההשתתפות העצמית) שכן, בעניינה של פרי טלקום לא מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית, ועילת התביעה בבקשת פרי טלקום נכללת במסגרת עילת התביעה בבקשת לייכטר.

להלן אבחן את שתי הבקשות לאור התנאים הקבועים בדין לאישורה של תביעה כייצוגית. אפתח בהצגת התנאים, ולאחר מכן אבחן כל תנאי לגבי כל אחת מן הבקשות.

התנאים לאישור תובענה ייצוגית

20. על פי חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), יאשר בית המשפט תובענה כייצוגית אם מצא שהתקיימו חמישה תנאים מצטברים: 1. העילה הנתבעת נמנית על העילות המוזכרות בחוק כעילות שניתן להגיש בגינן תובענה ייצוגית (סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות); 2. התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה (סעיף 8 (א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות); 3. יש אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה (שם); 4. תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין (סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות); 5. קיים יסוד סביר להניח, כי עניינם של כלל חברי הקבוצה יוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב סעיפים 8(א)(3) ו-8 (א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות). בנוסף, יש לבחון כי לתובע הייצוגי עומדת עילה אישית כמובנה בהוראות סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. לבחינת תנאים אלה אפנה כעת.

העילה נמנית על העילות המוזכרות בחוק כעילות שניתן להגיש בגינן תובענה ייצוגית

21. בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות מנויים, בין היתר, חוקים שבעניינם ניתן להגיש תובענה ייצוגית. פרט (1) לתוספת קובע כי ניתן לאשר כתובענה ייצוגית: "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו."

שני התובעים טענו לעילות מכוח חוק הגנת הצרכן, עילה הנמנית על פרט 1 לתוספת השניה לחוק.

עילה אישית

כעת, יש לבחון האם עומדת לתובעים עילה אישית, כקבוע בסעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות).

עילה אישית- פרי טלקום

23. אין חולק כי אלבר הינה עוסק כמובנה בחוק הגנת הצרכן, שכן עיקר עיסוקה הוא מתן שירות השכרת רכבים ללקוחותיה (ראו סעיף ההגדרות בחוק הגנת הצרכן). בין הצדדים נכרתה עסקה, הסכם השכרת הרכב. המחלוקת לגבי עילה אישית לגבי פרי טלקום נובעת משניים. הראשון, האם פרי טלקום, חברה מסחרית בעצמה, עונה על הגדרת צרכן, והשניה, האם אכן הוטעתה על ידי אלבר או שידעה על החיוב לגבי היום ה-31.

האם פרי טלקום עונה על הגדרת צרכן

24. חוק הגנת הצרכן מגדיר "צרכן" כ: "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי" (סעיף הגדרות בחוק הגנת הצרכן). אלבר טענה כי פרי טלקום אינה נכללת בהגדרת צרכן, שכן השירות אותו קיבלה מאלבר היה לצורך עסקי.

סיני דויטש "דיני החוזים הצרכניים מול דיני החוזים המסחריים" עיוני משפט כג(1) 135, 146 (2000), עומד על ההבדל בין הגדרת הצרכן במובן הצר, להגדרתו במובן הרחב:

"חוזה שבו המוכר הוא עוסק מקצועי והרוכש הוא צרכן ביתי הוא ללא ספק חוזה צרכני. אולם השאלה האמיתית היא: האם יש הצדקה להגביל את דיני הצרכנות לצרכן הביתי בלבד? למרות התלבטויות, נראה לי שיש להעדיף את הגדרת הצרכן במובן הרחב, שמשמעותו המשתמש הסופי במוצר או בשירות אף שאינו צרכן ביתי, וזאת על־סמך נימוקים מספר. גם הצרכן במובן הרחב סובל מנחיתות כלפי העוסק המקצועי, שיש לו במקרים רבים יתרונות של מומחיות והתמקצעות, וזאת ללא קשר לפערים של כוח כלכלי בין הצדדים." (ההדגשה שלי, מ' א'-ג')

פרופ' דויטש עומד על מספר שיקולים להעדפת הפרשנות הרחבה, שעיקרם נובעים מן הפער שבין הצד שעיקר עיסוקו הוא במתן השירות הרלבנטי, והצד השני אין עיסוקו בכך ואין טעם כי יתמקצע בנושא (שם, עמ' 146-148). משמע, המשקל ניתן לפער המקצועי, להבדיל מן הפער הכלכלי הקלאסי אליו נהוג להתייחס בעניין צדדים לחוזה עסקי.אני סבורה כי משיקולים אלה, עליהם עמד פרופ' דויטש, אין כל מניעה לראות בעסק כצרכן, במסגרת עסקה לרכישת מוצר או לקבלת שירות מעסק אחר, בנסיבות המתאימות.

בענייננו, ברור שעיסוקה של פרי טלקום אינו בהשכרת רכבים ואין לה כל מומחיות בנושא. זאת, להבדיל מאלבר שבעצמה הצהירה על מקצועיותה ומומחיותה רבת השנים. אם כן, אני סבורה כי יש לראות בפרי טלקום כצרכן כמובנו בהוראות חוק הגנת הצרכן, במסגרת העסקה בינה לבין אלבר.

האם גבתה אלבר תעריף גבוה מהנקוב בהסכם מפרי טלקום

25. אלבר טוענת כי לאור הנסיבות אין מקום לקבוע כי עומדת לפרי טלקום עילה אישית. להלן אבחן את ההסכם שנחתם בין הצדדים, ואת נסיבות ההתקשרות, כדי להכריע בשאלה זו. כאמור, פרי טלקום טוענת כי גביית תשלום מצד אלבר עבור היום ה-31 בחודשים בהם 31 ימים, מהווה הפרת חוזה וחוסר תום לב בקיומו, הפרה של הוראות סעיפים 2 ו-4 לחוק הגנת הצרכן, שעניינם איסור הטעיה וחובת הגילוי, וכן כי אלבר התעשרה שלא כדין על חשבונה.

26. ההסכם עליו חתמה פרי טלקום והגבייה הנטענת בניגוד לו - ההסכם עליו חתמה פרי טלקום, שכותרתו "הסכם השכרת רכב", נפתח בטבלה בה מפורטים סוגי כלי רכב בחלוקה לקבוצות, וסוגי התעריפים השונים (צורף כנספח 1 לבקשת פרי טלקום ונספח 2 לתגובת אלבר לבקשה). סוגי התעריפים המפורטים בטבלה הם כדלהלן: "תעריף יומי 1-6", "תעריף שבועי 7-29", "תעריף חודשי 30+", "ק"מ נוסף" ו-"השתתפות עצמית".

בסעיף התנאים הכלליים נכתב כי תנאי השכירות המפורטים בהסכם זה (הסכם ההשכרה( הם בנוסף לחוזה השכירות הספציפי אשר ייחתם עבור כל כלי רכב במעמד קבלתו, וכי התנאים בהסכם ההשכרה גוברים (סעיף 1.1 להסכם). בסעיף 1.6 נקבע כי החיוב המינימאלי הוא עבור יום השכרה (24 שעות מלאות) ומפורטים תעריפים שונים שייגבו במקרה של איחור בהחזרת הרכב. בסעיף 2 שכותרתו "מחירים" נקבע, בין היתר, כי "המחיר החודשי מותנה במינימום 30 ימי השכרה רצופים.". בסעיף תנאי התשלום, נקבע כי התשלום יבוצע עם סגירת החוזה או בחלוף 30 יום, המוקדם מביניהם, עפ"י תנאי התשלום שנקבעו מראש.

27. לאחר שבחנתי את ההסכם והחשבוניות שצורפו לבקשת פרי טלקום, אני סבורה כי אלבר אכן גבתה מפרי טלקום תשלום בניגוד לקבוע בהסכם השכרת הרכב עליו חתמה. הדבר נובע, מאופן הניסוח של סעיף ה"תעריף החודשי" בהסכמים, שמתייחס לתקופה של 30+ ימים, מבלי להבהיר כי עבור כל יום נוסף מעל ל-30 ימים ייגבה תשלום נוסף, יחסי. התעריף המופיע בהסכם הינו בשיעור קבוע (fixed price) מבלי שההסכם מפרט כל סייג, הבהרה או החרגה ממנו, למעט אלה שפורטו על ידי לעיל (ק"מ נוספים, איחור בהחזרה, קנסות, כבישי אגרה, נזקים וכיוצא באלה תוספות).

בתגובתה לבקשת האישור, ולא בהסכם עצמו, הגדירה אלבר את "תעריף חודשי 30+" כ:

"תעריף עבור השכרת רכב לתקופה של 30 ימים ומעלה ("30+"). בגין השכרת רכב לתקופה זו, יהיה על הלקוח לשלם את התעריף עבור כל 30 ימים מתקופת ההשכרה...ואת החלק היחסי (1/30) עבור כל יום השכרה נוסף, מעבר ל-30 ימים. לעניין זה יובהר, כי אין המדובר בהשכרות לחודש קלנדארי, אלא ל-30 ימים החל ממועד השכרת הרכב"

ואולם הגדרה זו, שאם הייתה מפורטת באופן כזה בהסכם הייתה מועילה למדיי, אינה עולה כלל בקנה אחד עם המונח הדל "תעריף חודשי 30+" המוצג ללקוח הקורא את ההסכם שנחתם מול פרי טלקום, והדברים המפורטים הללו אינם עולים מהכתוב בו. אין לקבל גם את טענתה של אלבר לפיה "מובהר" ללקוחות הבוחרים להשכיר רכב לתקופה של 30 ימים ומעלה כי עליהם יהיה לשלם גם על החלק היחסי (1/30) עבור כל יום השכרה נוסף מעבר ל-30 יום (סעיף 11 לתגובתה לבקשת פרי טלקום). הצדדים חתומים על חוזה במסגרתו יש להבהיר את הדברים, ולא כך נעשה. לא ניתן להעניק נפקות לאמירות בעל פה בהיעדר כל תיעוד או ראיה להן, וכאשר הן אינן נלמדות ולו בקירוב מנוסח ההסכם עצמו.

אין גם כל נפקות לטענת אלבר לפיה "ברובם המוחלט של המקרים, תקופת השכרת הרכב תהיה 30 ימים". הנתבעת לא הביאה כל הוכחה לכך וממילא על ההסכם לפרט את התנאים הרלבנטיים לכלל המקרים, ולא רק לרובם של המקרים. ואתייחס לטענה זו גם בחלק הנוגע לגודל הקבוצה.

28. אלבר טענה, כי כל מי שקורא את ההסכם עליו חתמה פרי טלקום למד ממנו כי התעריפים הם עבור התקופה המינימאלית שבכל תעריף. הדבר אולי נכון ביחס לעמודות בטבלה בהם פורטו טווחי ימים. אך לגבי העמודה בה נכתב "תעריף חודשי 30+", דווקא ההיפך הוא הנכון, והפרשנות הלשונית הסבירה היא כי מדובר בתעריף קבוע עבור חודש שמשכו 30 ימים ומעלה. אני סבורה כי האופן בו פירשה פרי טלקום את הסעיף הוא האופן בו היה מפרש אותו כל לקוח סביר, ומכאן שאני דוחה את טענת אלבר בהקשר זה. אם כן, אני סבורה כי ניתן לקבוע, לפחות ברמה הלכאורית, כי אלבר גבתה מפרי טלקום מחיר גבוה מזה עליו סוכם מלכתחילה בהסכם ביניהן.

פרי טלקום לא הוטעתה

29. בענייננו, קיים אמנם פער האמור בין הכתוב בהסכם, "תעריף חודשי" לבין האופן בו גבתה אלבר את התשלום מפרי טלקום, ועל כן אלבר גבתה מפרי טלקום מעבר לכתוב בהסכם. אולם, אני סבורה כי פרי טלקום לא הוטעתה, בודאי לאחר שביקשה הבהרות, ועל כן לא עומדת עילה אישית בשל התנהלותה טרם הגשת התביעה. ואפרט.

כאמור, עוד בדיון הראשון שהתקיים בבקשת פרי טלקום, המלצתי לה להסתלק מבקשתה בשל העובדה שלא פעלה מיד עם קבלתה את החשבונית הראשונה, או לכל הפחות לאחר שפנתה לאלבר במייל בדצמבר 2015, קיבלה ממנה תשובה בנוגע לאופן התשלום, וחרף הגשת תובענה אז, המשיכה לשכור ממנה רכבים, על פי ההסבר שקיבלה.

30. כזכור, ביום 27.12.2015, כחצי שנה לאחר ההתקשרות בין הצדדים, פנתה פרי טלקום לנציגת אלבר באמצעות הודעת דואר אלקטרוני בבקשה לברר את פשר החיובים בהם חויבה בגין השכרת הרכבים עד לאותה עת. בהודעה נכתב בהקשר זה (נספח 3 לבקשת פרי טלקום):

"כמו כן החיוב החודשי אשר נסגר מולנו בחוזה הינו...בפועל גובים מאיתנו 100 ₪ בממוצע יותר לרכב, אודה בדיקתך."

בתגובה מיום 29.12.2015, נמסר מאת נציגת אלבר כי (שם):

"כול המחירים החודשיים מתייחסים ל30 ימים. לבקשתכם, כל החשבוניות נסגרות באותו יום, ב30 לכל חודש. אם בחודש מסויים יש 31 ימים אז החשבונית תהיה על 31 ימים. וזו הסיבה לפער שאת רואה וניתן לראות את זה ע"ג החשבוניות. מקווה שעכשיו זה ברור ואם יש לך שאלות נוספות אנא התקשרי אליי ואשמח לעזור".

תשובתה זו של אלבר מפורטת ומסבירה בדיוק את אופן הגבייה בו נקטה, ואף הזמינה את פרי טלקום לפנות לאלבר במידה וישנן שאלות נוספות. כאמור, פרי טלקום בשלב זה ולאחר קבלת ההסבר לא העלתה כל טענה והוסיפה לשכור רכבים מאלבר עד לחודש אוגוסט 2017, משך יותר משנה וחצי לאחר קבלת התשובה, כאשר רק אז הוגשה תביעתה ובקשת האישור מטעמה.

31. בנסיבות אלה ברור כי פרי טלקום אינה יכולה לטעון עוד להטעיה. תשובתה של אלבר, המבהירה את אופן הגבייה היטב, מביאה לכך שפרי טלקום הבינה, לעל היאוחר בדצמבר 2015, כי אלבר מחייבת בגין יום נוסף על התעריף החודשי, בחודשים בהם 31 ימים. מול פרי טלקום עמד כל המידע הרלבנטי בשלב זה והיא יכלה להמשיך ולפעול מול אלבר ולהמשיך את הבירור, וכן להפסיק את ההתקשרות פני עתיד. לעניין זה יש חשיבות לכך שפרי טלקום הינה חברה מסחרית. בניגוד להגדרת צרכן, בה ניתן לכלול את פרי טלקום, שאינה עוסקת בתחום הרכב, הרי לעניין אופן ההתנהלות החשבונאי, יש לקחת בחשבון כי מדובר בחברה עסקית עם ייעוץ משפטי. הראייה לכך שפרי טלקום הייתה ערה לחיוב ביתר, ביחס למה שסוכם בהסכם, ופנתה בעניין לאלבר. ככל שסברה כי מדובר בהטעיה, היה עליה להעלות את הטענה בזמן אמת, לבטל את החוזה ולעמוד על השבה (הסעדים הנתונים לה במקרה של הטעיה). כיון שלא עשתה כן, וכאשר מדובר בחברה עם ליווי משפטי, ברי, כי היא קיבלה את ההסבר של אלבר ולא ראתה בו הטעיה. לא זו אף זו, המשיכה לשכור ממנה רכבים נוספים למשך תקופת זמן לא מבוטלת.

32. סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות קובע, אמנם, כי רק אדם "שיש לו עילה בתביעה" רשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, אך דרישה זו אינה הכרחית עוד לשם אישור התובענה כייצוגית. תחת זאת, קובע סעיף 8(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, כי אם מתקיימים כל התנאים לאישור תובענה ייצוגית, אך מגיש הבקשה אינו בעל עילת תביעה אישית: "יאשר בית המשפט את התובענה הייצוגית אך יורה בהחלטתו על החלפת התובע המייצג" (עוד לעניין זה ראו: רע"א 9321/11 לימור פופיק נ' פזגז בע"מ, (נבו 2012); רע"א 2074/11 בנק הפועלים בע"מ נ' יצחק פינקלשטיין, פסקה 4 (נבו 2011); ע"א 4333/11 דניאל סלומון נ' גורי יבוא והפצה בע"מ פסקה 4 ופסקה 21 לפסק דינה של כב' השופטת עדנה ארבל (נבו 12.03.2014((.

33. במקרה שלפניי אין צורך להחליף את פרי טלקום, כיון שבענייננו הוגשה תובענה נוספת בידי מר לייכטר, הכוללת את הגבייה בניגוד להסכם גם בתקופה בה נגבה סכום זה מפרי טלקום, וכפי שיפורט, למר לייכטר עומדת עילת תביעה אישית. על כן אני דוחה את תביעתה של פרי טלקום, ומוחקת את בקשתה לאישור התובענה כייצוגית. הדיון יהיה מכאן ואילך בתביעת לייכטר. יודגש, אין בדחיית תביעת פרי טלקום כדי לשלול פיצוי, באם תאושר התובענה הייצוגית, גם מחברי קבוצה שהגביה ביתר בעניינם נעשה בתקופה לגביה תבעה פרי טלקום (תקופה, הנכללת ממילא בתביעתו של מר לייכטר).

עילה אישית – מר לייכטר

34. הצדדים לתובענת לייכטר אינם חולקים על העובדה כי נכרתה ביניהם עסקה כמובנה בסעיף ההגדרות בחוק הגנת הצרכן. מר לייכטר טוען כי עומדת לו עילה אישית כמובנה בהוראת סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, שכן בהסכם עליו חתם, מוצג תעריף ההשכרה כתעריף ל"חודש", אך בפועל מתייחסת אלבר לחודש כבן 30 ימים בלבד, ובהתאם ממירה את התעריף החודשי לתעריף יומי שגובהו 1/30 גם בחודשים המונים 31 יום. עוד נטען כי גביית התשלום בגין רכיב "ביטול ההשתתפות העצמית", לאלו המעוניינים בכך, נעשית באותו האופן. מר לייכטר טוען כי התנהלותה זו של אלבר מהווה הפרת חוזה כמובנו בחוק החוזים- חלק כללי, וכן הטעיה כמובנה בהוראות סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן. לטענתה של אלבר נעדר מר לייכטר עילה אישית, שכן "ידע כי המחירים שבהסכם השכרת הרכב, לרבות מחיר רכיב ביטול ההשתפות העצמית, הינם ל-30 ימים בלבד" (הדגשה במקור). לבחינת טיעונים אלו אפנה כעת.

ההסכם בין לייכטר לאלבר והגבייה הנטענת בניגוד לו

35. כאמור, התקשר מר לייכטר ביום 17.7.2019 בהסכם השכרת רכב עם אלבר, עד ליום 16.8.2019 בשעה 13:00 (נספח 3 לבקשת לייכטר). בהסכם נקבע תעריף "לחודש כולל מע"מ", בסך 3,656.25 ש"ח. תחת הכותרת "כיסויים/תוספות" מציין ההסכם כי המחיר עבור ביטול ההשתתפות העצמית (SCDW – SUPER LOSS DAMAGE Waiver) הוא 280 ש"ח, גם כאן המחיר הוא לחודש כולל מע"מ. בנוסף, כולל ההסכם פרק נוסף שעניינו "תנאים ספציפיים" ובמסגרתו מפורטים חיובים שונים במקרים בהם הרכב יוחזר במועד מוקדם או מאוחר יותר משנקבע, במקרה של עבירות תנועה וחיובים עבור נסיעה בכבישי אגרה, במקרה בו הרכב הוחזר עם חוסר בדלק (לעומת המצב בו התקבל), ובמקרה של נזק לחלקים שונים ברכב. בהמשך ביקש מר לייכטר לשכור את הרכב לשלושה ימים נוספים, מיום 16.8.2019 ועד ליום 19.8.2019. בגין תקופת שכירות זו לא חתם מר לייכטר על חוזה שכירות נוסף.

36. ביום 19.8.2019 הונפקו למר לייכטר שתי חשבוניות. כפי שפורט בחלק העובדתי: הראשונה עבור 30 ימים והשנייה עבור 3 ימים. בשתי החשבוניות נכלל גם רכיב ביטול ההשתתפות עצמית (ראו חשבוניות בנספח מס' 4 לבקשת האישור). חשבוניות אלו מלמדות כי שיטת החישוב הנוהגת אצל אלבר, הינה אכן שיטת חישוב בת 30 ימים. עניינו של מר לייכטר מראה כי למעשה חילקה אלבר את התעריף החודשי ללא מע"מ ל-30, וכפלה אותו בימי ההשכרה בפועל. כך, שילם מר לייכטר עבור תקופת ההשכרה סכום הגבוה מזה שהיה משלם לו נגבה היה ממנו התעריף החודשי.

37. כפי שקבעתי בעניין פרי טלקום, גם כאן מצאתי כי שיטת החישוב בה נקטה אלבר, אינה עולה בקנה אחד עם הכתוב בהסכם בין הצדדים. שכן, לשונו של ההסכם נוקטת בלשון תעריף "לחודש", שהפרשנות הסבירה לו היא חודש כמובנו הקלנדרי ולא כפי שגבתה בפועל אלבר. בהתאם לכך, ללקוח השוכר רכב לתקופה העולה על 30 ימים, אין כל סיבה להניח כי החישוב עבור הימים הנספים מעבר ל-30 יום יתבצע דווקא לפי חישוב של 30 ימים בחודש, ובוודאי לא בחודשים המונים 31 ימים, כפי שהיה בעניינו של לייכטר. על אופן החישוב להיות מובהר בהסכם עצמו (כפי שעשתה אלבר בדיעבד, לאחר הדיון בבקשת פרי טלקום). אציין כי אחת מטענותיו של מר לייכטר הייתה כי יש להורות לאלבר לנקוט בשיטת חישוב שונה (קלנדרית, לפי ממוצע, או לפי החודש השכיח). ואולם, איני סבורה כי על בית משפט זה להורות לחברה פרטית כגון אלבר לנקוט בשיטת חישוב כזו או אחרת. אלבר רשאית לנקוט בכל שיטת חישוב בה היא חפצה, כל עוד הדבר מובהר ללקוחות במסגרת ההסכמים באופן ברור ונהיר. על כן, עילתו של לייכטר הינו עילה צרכנית-הסכמית על בסיס הפער בין המופיע בהסכם לבין אופן הגבייה בפועל.

רכיב "ביטול השתתפות עצמית"

38. כאמור, בהסכם עליו חתם מר לייכטר, נקבה אלבר בסכום של 280 ₪ כולל מע"מ עבור רכיב ביטול ההשתתפות העצמית. ממר לייכטר, שביקש להוסיף תשלום עבור רכיב זה, נגבה תשלום כאמור, לפי אותה שיטת חישוב – המרה לתשלום יומי ביחס של 1/30 והכפלה בכמות ימי ההשכרה. אם כן, מסקנותיי עד כה, רלבנטיות גם לעניין אומדנו של רכיב זה. איני סבורה שיש להוסיף דברים נוספים בהקשר זה, לאור שיטת החישוב הזהה. על כן, מעתה יידונו שני רכיבי התשלום – התשלום עבור ההשכרה והתשלום עבור ביטול ההשתתפות העצמית – יחדיו.

אם כן, אני קובעת כי שיטת החישוב והגבייה לפיה נהגה אלבר אינה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם אותו כרתה עם מר לייכטר.

על מהותה של עילת ההטעיה עמד בית המשפט העליון ברע"א 2837/98 שלום ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד(1) 600 בפס' 8 לפסק דינה של כב' השופטת טובה שטרסברג-כהן (2000):

"הטעיה היא הצהרה כוזבת. ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או המוסתרים) לבין המציאות. הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות: האחת, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות; השנייה, הטעיה במחדל, קרי: אי-גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם."

בענייננו, קל לראות את הפער האמור בין הכתוב בהסכם, "תעריף חודשי" לבין האופן בו גבתה אלבר את התשלום. בכך, ביצעה אלבר לכאורה הטעיה כמובנה בהוראת סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן. מסקנתי נוגעת הן לשיטת החישוב בגין השכרת הרכב עצמו, הנוהגת אצל אלבר, הן לשיטת החישוב בגין רכישת רכיב "ביטול השתתפות עצמית" לרוכשים רכיב זה.

למר לייכטר עומדת עילה אישית

39. איני מקבלת את טענת אלבר לפיה די בחשבונית הראשונה שהומצאה למר לייכטר, על מנת ללמד כי בשלב זה ידע ואף הסכים לשיטת החישוב הנהוגה אצלה, ובהתאם יכול היה שלא להתקשר עמה בהסכם נוסף שעניינו שלושת הימים הנוספים (ראו בסעיף 28 לתשובה ולסיכומים של אלבר). מועד הנפקתן של שתי החשבוניות הינו 19.8.2019. משמע, מר לייכטר קיבל לידיו את שתי החשבוניות בסוף תקופת השכירות, הכוללת את שלושת הימים הנוספים. לפיכך, לא נודע לו בתום 30 הימים על שיטת הגבייה ולא יכול היה לקבל החלטה מושכלת בהתאם, לגבי שלושת הימים הבאים. אעיר לאלבר כי טענה זו ראוי היה שלא תועלה כלל, לאור העובדה כי היא זו שהנפיקה את החשבוניות והדפיסה על גביהן את מועד ההנפקה.

לאור האמור לעיל אני קובעת כי למר לייכטר עומדת עילה אישית כמובנה בהוראת סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

קיומו של נזק

40. לאור הגבייה המנוגדת להסכם, אני קובעת גם כי למר לייכטר נגרם נזק, בדמות הסכום ששילם ביתר. מר לייכטר הציג מספר שיטות לחישוב גובה הנזק, כאשר אני סבורה כי המתאימה ביותר היא זו לפיה הנזק הוא הסכום שנגבה ביחס של 1/30 לעומת יחס של 1/31, שהוא היחס התואם את הפרשנות הסבירה ביותר למונח "חודש", בחודשים בהם 31 יום. משמע, לפי חישובו של לייכטר, בעניינו מדובר בסכום של 140 שקלים (ראו לעיל בעניין חלופת החודש הקלנדרי). נזק כאמור מתקיים גם לגבי חברי קבוצת פרי טלקום, החל מיום הגשת התביעה בעניינם (להגדרת הקבוצה אתייחס בהמשך).

אם כן, אלבר הפרה לכאורה את הוראות חוק הגנת הצרכן עת שהטעתה אותם בנוגע למחיר עבור שירות השכרת הרכב. מסקנתי זו מתחזקת לאור שינוי ההסכם בידי אלבר לאחר הדיון המקדמי בעניין פרי טלקום, שכן אלבר הבינה את הבעייתיות הטמונה בניסוחו הקודם של ההסכם ושינתה אותו. כמו כן, עולה מסקנתי זו בקנה אחד עם כלל הפרשנות לרעת המנסח: בענייננו מדובר בחוזה אחיד אותו ניסחה אלבר והיא שקבעה את המחירים בו ואת אופן גבייתם. פרשנות ההסכם לרעת הלקוחות לא תעשה עמם צדק וגם מסיבה זו יש לקבל טענות התובעים בהקשר זה (ראו ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ (לשעבר מרכז אום רשרש בע"מ) נ' עו"ד ד"ר יוסף שגב, פ"ד נח(4) 106 בפסקה 43 לפסק הדין (2004).

להלן אעבור לבחינת שאר התנאים הנדרשים לאישור תובענה כייצוגית.

התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה

41. סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, קובע כי על בית המשפט לבחון האם התובענה המונחת לפניו "מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה." בחלק זה יש לבחון ראשית קיומה של קבוצה. לאחר מכן, יש לבחון את השאלות המשותפות והאם קיימת אפשרות סבירה להכרעה בהן לטובת הקבוצה (ראו: ע"א 7187/12 עו"ד ליאור צמח נ' אל על נתיבי אויר לישראל פסקה ע"ז לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (נבו 17.08.2014), להלן: עניין צמח).

על מנת לבחון שאלות אלה, אדרש ראשית להגדרות הקבוצות שהציגו המבקשים.

הגדרת הקבוצה

42. פרי טלקום מזה ומר לייכטר מזה הגדירו באופן שונה את הקבוצה. כאמור, בתביעתו, הגדיר מר לייכטר את הקבוצה כ: "קבוצת הלקוחות ששכרו רכב בתעריף חודשי, ועקב שיטת ההמרה ל-30 חויבו ביתר, ב-7 השנים שקדמו להגשת בקשת האישור ועד למועד אישור התובענה כייצוגית". מר לייכטר העריך כי קבוצה זו מונה עשרות אלפי תובעים.

לעומתו, פרי טלקום הגדירה את הקבוצה באופן רחב יותר (ראו פס' 27 לבקשת פרי טלקום):

"הקבוצה דנן כוללת את כל לקוחות המשיבה אשר נגבו מהם סכומים ביתר העולים על הסכומים שהמבקשת ויתר חברי הקבוצה היו מחויבים בתשלומם לפי ההסכמים שבינם לבין המשיבה בגין שכירת רכב, לרבות כל לקוח שחויב על ידי המשיבה בגין היום ה-31 בחודש על אף שאמור היה להיות מחויב לפי תעריף חודשי כולל כמפורט לעיל."

43. לאור האמור לעיל, ולפיו גבתה אלבר ביתר בגין היום ה-31 בחודשים בהם יש 30 ימים, ולאור דחיית תובענת פרי טלקום, כאשר חברי הקבוצה שביקשה לייצג, נגללים ממילא בהגדרת הקבוצה של מר לייכטר, יש להגדיר את הקבוצה כך:

"כלל הלקוחות, לרבות לקוחות עסקיים, ששכרו רכב מאלבר ציי רכב בע"מ (להלן: אלבר) מיום 9.9.12 ועד ליום 9.9.2019 [מועד הגשת התובענה הייצוגית] בתעריף שלגביו נקבע בהסכם כי יהיה "חודשי" או "לחודש", ובפועל חויבו על ידי אלבר בתשלום נוסף בחודשים המונים 31 ימים, שחושב לפי תעריף יומי ביחס של 1/30 מן התעריף החודשי שסוכם. זאת, לרבות בעבור רכיב ביטול השתתפות עצמית, ולמעט לקוחות שאופן הגבייה הובהר להם בידי אלבר לאור פניה אליה".

הגדרה זו תכלול הן את התובעים בקבוצת פרי טלקום, הן את התובעים בתביעת מר לייכטר, שכן עילתם של חברי קבוצת פרי טלקום נכללת בעילת קבוצת לייכטר. הדבר עולה בקנה אחד עם הצהרותיה החוזרות של אלבר לפיהן היא נוקטת בשיטת הגבייה נגדה נטען בבקשות, כברירת המחדל.

קיומה של קבוצה

44. בתגובתה לשתי הבקשות, טענה אלבר כי המבקשים לא הוכיחו קיומה של קבוצה, את גודלה או את הנזקים שנגרמו לה. נטען, כי התובעים לא הניחו תשתית ראייתית להוכיח כיצד הבינו כל אחד מחברי הקבוצה הנטענת מה הוא "תעריף חודשי". עוד טענה אלבר כי המבקשים לא הביאו כל ראיה לכך שהנזק אירע גם לצרכנים נוספים, וכן לא הציעו כל מנגנון לבדיקה והערכה כמה מחברי הקבוצה הבינו או נהגו כמוהם. בתגובה לבקשת פרי טלקום נטען, כי היה עליה להביא ראיה כלשהי לכמות שוכרי הרכבים לתקופה של מעל 30 ימים, ב-7 השנים האחרונות: נתונים, מידע, או דרך כלשהי להערכה.

45. טענה זו של אלבר בוודאי אינה נכונה לגבי מר לייכטר, שהציע מנגנון לפיו תתבסס ההערכה בעניין גודל הקבוצה או הנזק שנגרם לה, על דיווחיה השנתיים של אלבר בנוגע להכנסותיה מלקוחות עסקיים (פסקה 37 לבקשת לייכטר, וכן נספח 6 לה). בנוסף, גם אלבר עצמה טענה בתגובותיה כי יש לקוחות רבים השוכרים ממנה רכבים בתעריף חודשי לתקופה של מעל ל-30 ימים. טענה זו מראה, לכל הפחות, כי קיים דפוס של השכרת רכבים מצד אלבר לתקופות כאמור, גם אם היקפו המדויק אינו ידוע בשלב זה. גודל הקבוצה והיקף הנזק יתבררו בהמשך ההליך.

46. לגבי גובה הנזק לקבוצה, נשען לייכטר על הצהרת אלדן בדו"ח השנתי לשנת 2018, לפיה מרבית לקוחותיה העסקיים שוכרים ממנה רכבים על בסיס חודשי. כיוון שאלבר הצהירה על הכנסה נמוכה ב-15% מאלדן מלקוחותיה העסקיים, הניח לייכטר כי גם הגבייה ביתר נמוכה בשיעור זה. בנוסף, הציג לייכטר חישוב לפיו שיעור הגביה ביתר מתוך הגביה בפועל הינו 3.23% לחודש. תחת הנחת התפלגות אחידה של ההשכרה על פני הזמן, העריך לייכטר כי שיעור הגביה ביתר מתוך הגבייה בפועל הינו 1.44%. לבסוף סיכם לייכטר, על בסיס הצהרותיה של אלבר על הכנסתה מהשכרה ללקוחות עסקיים, כי סך הנזק ללקוחות אלבר הינו כ-1.7 מיליון ₪ לשנה, וכ- 12 מיליון על פני 7 שנים.

אני סבורה כי על בסיס המידע שביכולתו של תובע ייצוגי להשיג בשלב זה, מדובר בהערכה סבירה ובמנגנון חישוב ראוי ומקובל. כמובן, שככל ותאשר התובענה, יוכלו הצדדים להגיש נתונים וחוות דעת מומחים בעניינים אלה והדברים יתבררו.

47. בשלב זה בוודאי שאין לחסום דרכן של הבקשות, לאור העובדה כי המידע הרלבנטי המלא נמצא בידיה של אלבר. בעניין צמח, פסקה ע"ח, קבע כב' השופט אלייקים רובינשטיין דברים היפים מאוד לענייננו:

"צודק המערער בטענתו, כי בשלב הבקשה לאישור – בהיעדר אפשרות לגילוי מסמכים מקיף – קשה לסתור את טענת המשיבה, לפיה הטעות הנטענת באשר לדמי הביטול חלה רק בעניינו, ולא בעניינם של צרכנים אחרים. קושי זה מתחדד כאשר מדובר במקרה מן הסוג שבפנינו, שבו אין מדובר בהתנהגות אחת שגרמה נזק לקבוצה מוגדרת של אנשים (למשל, כאשר נפגעים כל מחזיקי ניירות הערך של חברה נתונה), אלא בסדרה של התנהגויות דומות אשר כל אחת מהן גרמה – לכאורה – נזק באופן נפרד לצרכנים שונים המרכיבים את הקבוצה הנטענת."

ובבר"מ 4303/12 תמר אינסלר נ' המועצה האיזורית עמק חפר פס' 15 (נבו 22.11.2012), נקבע:

"שלא כבתובענה "רגילה" – שעל-פי רוב ערש לידתה בסכסוך בין בעלי דין המכירים את הרקע למחלוקת ואת העובדות העומדות בבסיסו – בתובענה ייצוגית המידע שבידי התובע תחום בדרך כלל בדל"ת אמותיו של המקרה הקונקרטי שלו. ככלל, אין בידיו מידע מקיף ומהימן בשאלה אם הגורם הנתבע פועל באופן זהה ביחס לכל חברי הקבוצה, כמה זמן הוא נוהג כך, מה גודלה של הקבוצה ומהם הטעמים שבעטיים הוא פעל כפי שפעל"(ההדגשה שלי, מ' א'-ג').

אם כן, אני קובעת כי בשלב זה קיים בסיס לכאורי להניח קיומה של קבוצה כנדרש בחוק.

קיומן של שאלות משותפות ואפשרות סבירה להכרעה בהן לטובת הקבוצה

48. השאלה המשותפת העיקרית העולה היא האם דרך הגבייה בה נקטה אלבר, עולה בקנה אחד עם שנקבע בחוזים בינה לבין חברי הקבוצה; והאם האופן בו פעלה עולה כדי הטעיה צרכנית.

מן המסמכים שהגישו שני התובעים במסגרת בקשות האישור, ולאחר בחינת טיעוני הצדדים, אני סבורה כי ישנה אפשרות סבירה בהחלט כי שאלה משותפת זו תוכרע לטובת הקבוצה. עולה, כי עד ליום תיקון הסכם השכרת הרכב, שהינו חוזה אחיד, ביום 19.9.2020, פעלה אלבר על פי הסכם שלשונו לא ברורה ושלא תאמה את אופן גביית התשלום מלקוחותיה בפועל. בחיוב תוספת יחסית עבור היום ה-31, בחודשים הרלבנטיים, ובחישוב התשלום בשיטת ההמרה ל-30, על אף שאלה אינם מצויינים בהסכם, הטעתה לכאורה אלבר את לקוחותיה בדבר המחיר שסוכם ושנגבה בפועל. שאלה משותפת נוספת היא האם ולאיזה סעד זכאים חברי הקבוצות לאור ההטעיה, לכאורה. כמו כן, יש להכריע כיצד יחושב הנזק שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצות.

אני קובעת אפוא, כי התובענות ובקשות האישור אכן מעוררות שאלות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי ישנה סבירות כי שאלות אלה יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה.

תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת (סעיף 8(א)(2) לחוק)

49. חוק תובענות ייצוגיות מסדיר את הדינים החלים על הגשת תביעות ייצוגיות בישראל. סעיף 1 לחוק תובענות ייצוגיות קובע את מטרותיו, וכולל בין השאר מטרות של: "אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו", "מימוש זכות הגישה לבית המשפט" ו"ניהול יעיל, ממצה והוגן של תביעות" (סעיף 1 לחוק תובענות ייצוגיות). שתי התכליות העיקריות שעומדות בבסיס החוק הינן, תכלית הפיצוי ותכלית ההרתעה.

התובענות והבקשות שבפניי הוגשו נגד אחת מן השחקניות המובילות בשוק השכרת הרכב, כפי שאף העידה אלבר עצמה. חברה כגון אלבר משכירה רכבים בהיקפים נרחבים ולתקופות משתנות, ללקוחות שפיזורם רב. מדובר בלקוחות שזהותם אינה ידועה ושלא ניתן, וודאי לא במאמץ סביר, לאתרם ולצרפם באופן מעשי למסגרת של תובענה רגילה.

לאור נוסחם ואופיים של ההסכמים שהוצגו בשלב זה, אותם הפרה אלבר לכאורה, קיימת סבירות גבוהה למדיי כי הפרות זהות או דומות התקיימו גם כלפי חברי קבוצה אחרים. זאת, שכן נוסח הסעיפים העיקריים שנדונו כאן חזר על עצמו בשתי הבקשות, וכיוון שמדובר בחוזים אחידים. הדבר עולה גם מהתייחסותה של אלבר לשינוי ההסכמים עליהם היא חותמת עם לקוחותיה, לאחר הגשת בקשת פרי טלקום והדיון המקדמי בה, כך שההבהרה בנוגע לאופן החיוב נוספה באופן רוחבי.

ברי כי במצב זה, ניהולה של תובענה ייצוגית עדיף שבעתיים על ניהול תביעות פרטניות, שאינן כדאיות עבור חברי הקבוצות שספגו כל אחד נזק קטן יחסית. כמו כן, בניהול תובענה ייצוגית במקרה דנן יחסך זמן שיפוטי יקר ועומס מיותר על בתי המשפט. כמובן, שבמצב בו ינוהלו תביעות מרובות, עולה הסיכוי לקבלת הכרעות סותרות שאינן רצויות. זאת ועוד, אישור הבקשות כתובענות ייצוגיות ישרת את תכלית ההרתעה. כיוון שעסקינן בעילות מתחום דיני הצרכנות, מדובר במטרה שחשיבותה רבה, בשל פערי הכוחות הקיימים בדרך כלל בין העוסקים לצרכנים.

לסיכום, אני סבורה כי אישורן של הבקשות כתובענות ייצוגיות ישרת את מטרות החוק. ניהול התובענות כתובענות ייצוגיות היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר, לאור הנסיבות במקרה שלפניי.

עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב (סעיפים 8(א)(3)-(4) לחוק)

50. באשר לתובענת ובקשת לייכטר, אני סבורה כי מתקיים התנאי בדבר ייצוג וניהול התביעה בדרך הולכת ובתום לב. מר לייכטר עצמו בעל אינטרסים זהים לשאר חברי הקבוצה, ולא מצאתי כל סיבה להניח כי אינו תם לב או מונע ממניעים זרים. מר לייכטר הצהיר כי הוא בעל אמונה שלמה בצדקת התביעה ובעל נכונות ונחישות לקיים את ההליך המשפטי (ראו סעיף 52.3 לבקשה וכן סעיף 33.3 לתצהירו של מר לייכטר). כן עולה כי לבאי כוחו של מר לייכטר ניסיון בתחום התובענות הייצוגיות ובניהול הליכים משפטיים מורכבים בכלל, והם מתאימים לייצג את הקבוצה.

סוף דבר

לאור האמור התקיימו התנאים לאישורה של התובענה ולניהולה כתובענה ייצוגית, כמפורט:

1. הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית תהיה:

"כלל הלקוחות, לרבות לקוחות עסקיים, ששכרו רכב מאלבר ציי רכב בע"מ (להלן: אלבר) מיום 9.9.12 ועד ליום 9.9.2019 [מועד הגשת התובענה הייצוגית] בתעריף שלגביו נקבע בהסכם כי יהיה "חודשי" או "לחודש", ובפועל חויבו על ידי אלבר בתשלום נוסף בחודשים המונים 31 ימים, שחושב לפי תעריף יומי ביחס של 1/30 מן התעריף החודשי שסוכם. זאת, לרבות בעבור רכיב ביטול השתתפות עצמית, ולמעט לקוחות שאופן הגבייה הובהר להם בידי אלבר לאור פניה אליה".

1. הקבוצה תיוצג בידי מר לייכטר ובאי כוחו, כמפורט בכותרת החלטה זו.
2. עילת התביעה מבוססת על הטעיה מכוח חוק הגנת הצרכן. הסעד הנתבע הוא השבה של הסכומים ששולמו ביתר.
3. באי-כוח הצדדים יפעלו לפרסום הודעה על אישור התובענה הייצוגית, כאמור בסעיף 25 לחוק תובענות ייצוגיות. ההודעה תכלול את הפרטים הנדרשים על-פי סעיף 14(א) לחוק. ההודעה תפורסם עד ליום 10.10.21 באתר האינטרנט של המשיבה, וכן בשני עיתונים, אחד מהם כלכלי, פעם בשבוע במשך שלושה שבועות רצופים. הצדדים יעבירו לעיוני נוסח המודעה וכן את אופן הצגתה באתר האינטרנט של המשיבה. המשיבה תישא בהוצאות הפרסום.
4. אלבר תגיש את כתב הגנתה עד ליום 1.12.21. לאחר הגשת כתב ההגנה, ייקבע מועד לדיון בקדם משפט.
5. בהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, הודעה על החלטה זו תימסר למנהל בתי המשפט, בצירוף העתק ההחלטה, לשם רישומה בפנקס.
6. אשר להוצאות, אמנם קבעתי כי פרי טלקום ובאי כוחה לא ייצגו את הקבוצה, בהעדר עילת תביעה אישית לפרי טלקום. עם זאת, תביעתה של פרי טלקום, הייתה התובענה הראשונה, שהביאה, בסופו של יום, לשינוי החוזה של אלבר, כמפורט לעיל. על כן אלבר תישא בהוצאות פרי טלקום ושכ"ט עורכי דינה בסכום כולל של 40,000 שקלים (לא כולל מע"מ), ובהוצאות לייכטר ושכ"ט עורכי דינו בסכום של 20,000 שקלים (לא כולל מע"מ).

ניתנו היום, י"ח תשרי תשפ"ב, 24 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.