המחלוקת בין הצדדים בתיק זה היא בדבר מעורבותה של הנתבעת בתאונה מיום 16.11.16 שארעה בכביש בין הרצליה לרעננה.

התובע העיד על נסיבות התאונה, לפיהן פגע בו רכב הנתבעת בצבע שחור מאחור בעת עמידה ברמזור אדום, ואף תאר כיצד החליף פרטים עם הנהגת, שהתנצלה בפניו בצרפתית, איפשרה לו לצלם את המסמכים שביקש בהנחיית חברת הביטוח שלו, ואמרה כי ממהרת להלוויה. התובע אף זיהה את הנתבעת.

התובע הציג את צילומי המסמכים שמסרה לו הנתבעת בעת התאונה – רשיון רכב, תעודת ביטוח חובה ורשיון נהיגה צרפתי שלה.

התובע נשאל מדוע לא צילם את רכב הנתבעת או את הנתבעת והסביר כי צילם את המסמכים שהתבקש לצלמם ע"י חברת הביטוח ולא צילם את רכב הנתבעת או את הנתבעת כי לא התבקש לעשות כן, ותשובה זו סבירה בעיני.

הנתבעת הודתה באותנטיות המסמכים ואישרה כי היתה תושבת הרצליה במועד התאונה וכי הרכב האמור במסמכים הוא בבעלותה יחד עם בעלה, אך עם זאת הכחישה מעורבות בתאונה וטענה כי בתקופה הרלוונטית לא נהגה, מאחר שטרם הוציאה רשיון נהיגה ישראלי, ומאחר שהיתה מטופלת בתינוק בן שנה שנולד פג.

הנתבעת טענה כי הזדמן לה למסור את המסמכים המצולמים לגורמים שונים כגון חברות השכרת רכב וחברות ביטוח, ולכן יתכן כי צילומיהם התגלגלו הלאה.

לאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים ואת הראיות שהוצגו, אני מעדיפה ללא היסוס את עדות התובע שהיתה מהימנה, מפורטת ונתמכה במסמכים אותנטיים של הנתבעת שצולמו על גבי רכב שחור, על פני עדותה המכחישה של הנתבעת. עדותה לא היתה מהימנה עלי ביחס לטענה כי הפסיקה לנהוג מאחר שאחרי שנה מעלייתה ארצה כבר לא יכלה לעשות שימוש ברשיון הנהיגה הצרפתי והיה עליה להוציא רשיון ישראלי. אין זה סביר בעיני שתקופה ארוכה של כשנה לא נהגה, במקום להוציא רשיון נהיגה ישראלי כפי שהיתה זכאית לעשות, וסביר יותר כי המשיכה לנהוג מבלי להוציא רשיון ישראלי, עד שעשתה כן שנה מאוחר יותר.

לפיכך אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את סכום התביעה בצירוף אגרה ושכ"ט עו"ד בסך 17.55% מסכום התביעה.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ח, 01 יולי 2018, בהעדר הצדדים.