לפניי תביעה כספית, על סך 25,917 ₪, שעניינה נזק שנגרם לתובע כתוצאה מגניבת רכבו במגרש חניה.

התובע היה במועד הרלבנטי בעלים של רכב יונדאי מ.ר. 26-175-73 (להלן: "הרכב"). הנתבעת 1 הינה המחזיקה במתחם קניון דרורים בו מצוי מגרש החניה (להלן: "מגרש החניה") והנתבעת 2 הינה הרשות המקומית אשר בתחום שיפוטה נמצא מגרש החניה, והיא אף עושה בו שימוש בחלק ממנו.

לטענת התובע, ביום 20.8.16 סמוך לשעה 14:00 בצהריים החנה את רכבו בחלק הצפון מערבי של מגרש החניה. לטענתו, בחר להעמיד את רכבו במקום חניה הסמוך למתחם הקניון ולדלת הכניסה של הקניון. התובע עזב את רכבו וסעד ביחד עם בני משפחתו במסעדה אשר נמצאת בצדו המזרחי של מתחם הקניון. לאחר כשעה וחצי שב התובע למקום בו החנה את רכבו וגילה להפתעתו כי הרכב נגנב.

התובע הודיע את דבר הגניבה למשטרה ולקצין הביטחון של הקניון אשר ציין בפניו כי אין מדובר בגניבה ראשונה של רכבים המתבצעת במתחם הקניון.

טוען התובע כי מהנתונים שקיבל ממשטרת ישראל עולה כי במהלך 3 השנים שקדמו לגניבת רכבו נגנבו ממגרש החניה של הקניון 29 רכבים, כאשר 14 מתוכם נגנבו במהלך שנת 2016 בלבד. לטענתו, מנתונים אלו עולה כי הנתבעת 1 ידעה על מכת גניבות הרכבים ממגרש החניה אך לא פעלה ולא עשתה דבר למניעת הגניבות.

טוען התובע כי יש להחיל בענייננו את הכלל "הדבר מדבר בעדו" הואיל ומגרש החניה היה במועד הרלבנטי בבעלותן ו/או בשליטתן ו/או בהחזקתן של הנתבעות, ואין התובע יודע את הסיבה הממשית לאירוע הגניבה והואיל ובנסיבות המקרה האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה כי נקטו זהירות סבירה, ומשכך נטל הראיה על הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו.

לחילופין, טען התובע כי גניבת הרכב אירעה אך ורק בשל רשלנות הנתבעות אשר לא פיקחו על הנעשה במגרש החניה, לא הסדירו שמירה על הרכבים, לא פעלו למנוע את הגניבות למרות שידעו על ריבוי מקרי הגניבה, לא התקינו שלט המתריע או מזהיר את הלקוחות ולא גידרו את מתחם החניה.

עוד טוען התובע כי הנתבעות אחראיות כלפיו מכח היותן "שומר חינם" כמשמעותו בסעיף 1(ב) לחוק השומרים.

התובע עותר בכתב התביעה לחייב הנתבעות לפצותו בגין שווי הרכב שנגנב, אובדן התכולה שהיתה ברכב ונזק בגין שכירות רכב חלופי.

הנתבעת 2, המועצה המקומית, טוענת להעדר יריבות מאחר ואירוע הגניבה הנטען אירע במגרש החניה בשטח המצוי בבעלותה ובאחזקתה של הנתבעת 1.

הנתבעת 1 טוענת כי אין לה כל חבות בנזיקין כלפי התובע. מדובר בחניון ציבורי פתוח המשמש לא רק את מבקרי הקניון, וכי כלל לא נוצרו בין הצדדים יחסי שמירה.

בדיון בפני העידו התובע, יגאל עמרם קצין הביטחון של הנתבעת 1, ומנכ"ל הנתבעת 1, דניאל אביטל.

יצוין כי מאחר והתובע הינו עורך דין במקצועו ניתן לנתבעות היתר ייצוג על ידי עורך דין. הנתבעת 2, המועצה, יוצגה על ידי עורך דין בדיון, ואולם, טיעוני הנתבעת 2 בדיון התמקדו אך בטענה כי המקום בו חנה הרכב נמצא בהחזקתה של הנתבעת 1 בלבד. הנתבעת 1 יוצגה בדיון על ידי נציג חברת הביטוח הפניקס.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ובראיות שהוצגו, ולאחר ששמעתי העדויות וטיעוני הצדדים בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן טעמיי.

ראשית, בכל הנוגע למחלוקת בין הנתבעות עצמן הרי שמהראיות בפני עלה כי למעשה אין כל מחלוקת כי אזור החניה בו חנה רכב התובע הינו בשליטתה ובהחזקתה של הנתבעת 1 ולא של הנתבעת 2. לפיכך, יש לדחות התביעה כנגד הנתבעת 2.

עילת התביעה הינה בעוולת הרשלנות אם מכח פקודת הנזיקין (נוסח חדש) ואם מכח חוק השומרים תשכ"ז -1967.

אין חולק כי עסקינן בחניון ציבורי פתוח אשר החונים בו אינם בהכרח לקוחות הקניון ומתחם הקניות בלבד. אין חולק כי אין כל שער בכניסה וביציאה מהחניון, כי ישנם מספר פתחים לחניון, וכי לא נגבים דמי חניה.

למעשה, טוען התובע בכתב התביעה כי הנתבעת 1 הינה בגדר "שומר חינם" כמשמעותו בחוק השומרים ומשכך, אחראית לאובדן הנכס או לנזקו אשר נגרמו ברשלנותה.

אלא, שסעיף 1(א) לחוק השומרים מגדיר שמירת נכס כהחזקתו כדין שלא מכח בעלות. על מנת שייווצר קשר של שמירה צריכים להתקיים שלושה אלמנטים מצטברים: קיומו של נכס, החזקה של נכס ושהחזקת הנכס תהא כדין.

על מנת לקבוע האם קיים קשר של שמירה יש לבחון האם בעל החניון קיבל חזקה ברכב המהווה תנאי בלתו אין לצורך יצירת קשר של שמירה. בפסיקה נקבע כי אין די בקיומו של יסוד החזקה הפיסית בלבד אלא יש צורך כי למפעיל החניון תהיה שליטה מעשית ומלאה במכונית, כגון מקום בו הושארו מפתחות הרכב אצל השומר בחניון. משכך, גם כאשר עסקינן בחניון סגור בו נגבים דמי חניה אין בכך כדי לקבוע, בהכרח, כי מתקיים יסוד החזקה שכן דמי החניה הנגבים הינם ככלל עבור שכירת מקום חנייה להבדיל משירותי שמירה.

בענייננו, יש לקבוע כי לא מתקיים יסוד החזקה וכי לא היתה לבעל החניון שליטה מעשית ומלאה ברכב התובע. התובע חנה את רכבו בחניון הפתוח לציבור כשהרכב נעול ומפתחות הרכב ברשותו.

איני סבורה כי התובע הוכיח כי הנתבעת 1 התרשלה. ראשית, אין בידי לקבל טענת התובע, בכתב התביעה, ולפיה יש להחיל הכלל "הדבר מדבר בעדו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין). על התובע הנטל להוכיח כי התקיימותם של יסודות הסעיף על מנת להעביר הנטל לפתחו של הנתבע.

בכל הנוגע לתנאי השלישי בסעיף ולפיו האירוע מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – נקבע בפסיקה כי על התובע להציב תשתית עובדתית המלמדת על הסתברות כי יותר מתקבל על הדעת שהנזק נגרם באשמו של הנתבע ואין די בטענה בעלמא.

התובע מבקש לבסס טענתו על נתונים שהועברו אליו ממשטרת ישראל באשר לכמות גניבת רכבים ממגרש החניה במשך שלוש השנים האחרונות ועל עדות קצין הביטחון.

מדו"ח הנתונים והמכתב שצורף עולה כי הנתונים שהופקו אינם שלמים. ואולם, כי גם מדובר בנתונים מלאים הרי שאין בדו"ח זה בלבד, ואף בעדות קצין הביטחון, כדי להוות תשתית עובדתית להוכחת הסתברות כללית לקיום רשלנות וזאת להבדיל מהסתברותה של אפשרות מסוימת כגורם לנזק. קרי, גם אם מדובר בגניבת מספר לא מבוטל של רכבים, כטענת התובע, הרי שבהעדר תשתית עובדתית הפורשת נתונים, ובכלל זה נתונים השוואתיים, לא ניתן לקבוע הסתברותית כי יותר מתקבל על הדעת שהנזק נגרם באשמו של הנתבע מאשר שלא באשמו.

לאור האמור, הרי שהנטל להוכיח את רשלנות הנתבעת 1 נותר על כתפי התובע. ואולם, התובע לא הרים הנטל. אין בידי לקבל טענת התובע כי היה על הנתבעת 1 לצפות סכנה של גניבת רכבים ממגרש החניה ולנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע הנזק, כגון הצבת שלט, גידור המתחם, הצבת מחסום וכו', ומשלא עשתה כן התרשלה ועליה לחוב בנזק.

פרופ' אנגלרד במאמרו "האחריות לגניבת מכונית מתוך חניון – קשר השמירה ובעיותיו" מייחס חשיבות מכרעת לתנאים החיצוניים של החניה לצורך הקביעה באשר לאחריותו של בעל חניון למכונית חונה : "חניה במקום ציבורי פתוח שאין בו אחראי שוללת מראש את ההנחה כי בעל החניון התכוון לקבל על עצמו את חובת השמירה. נמצא, כי גם בעל המכונית לא יכול לצפות להפעלת שמירה מעין זאת. אחריותו של בעל החניון מצטמצמת לסדרי חניה נאותים. מסקנה זו חייבת למצוא את ביטויה בפירושם של מושגי המשפט השייכים לכאן, כגון החזקה, נוהג, חובת זהירות".

בענייננו, התובע ידע כי הוא מחנה את רכבו בחניון ציבורי פתוח שאינו מגודר, ללא מחסום, ולו מספר כניסות ויציאות. כמו כן, מגרש החניה פתוח בכל שעות היממה, ובכלל זה בשעות הלילה, והן בכל ימי השבוע, כולל ימי שבת בו מרבית חנויות הקניון סגורות. יש להעיר כי הרכב נגנב בצהרי יום שבת כאשר מרכז הקניות סגור ברובו למעט מסעדות העובדות במקום. מעדות התובע עלה כי חנה את הרכב בצד המערבי של המתחם בעוד שהמסעדה בה סעד נמצאת בצדו המזרחי של המתחם.

לאור האמור לעיל, יש לדחות התביעה גם כנגד הנתבעת 2 וגם כנגד הנתבעת 1. לעניין ההוצאות, אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת 2 הוצאות בסך של 600 ₪.

יחד עם זאת, לא מצאתי לפסוק הוצאות לטובת הנתבעת 1 על אף שהתביעה כנגדה נדחתה.

התובע הגיש תביעתו כנגד שתי הנתבעות מאחר ולא ידע למי מהן השליטה במגרש החניה ממנו נגנב רכבו. הנתבעת 1 יכולה היתה לחסוך בנקל את ההוצאות שנגרמו לנתבעת 2, אשר נדרשה להגיש כתב הגנה ולהתייצב לדיון, הוצאות בהן חויב התובע כאמור לעיל, לו היתה מודיעה כבר בשלב מוקדם של ההליך כי מדובר במגרש המצוי בשליטתה. ודוק, המקום בו חנה רכב התובע צוין במפורש עוד בכתב התביעה וטענות הנתבעת 2 ביחס להחזקתה של הנתבעת 1 באותו המקום, והאסמכתאות התומכות בכך, צורפו לכתב ההגנה של הנתבעת 2.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן לבקש רשות ערעור מבית משפט מחוזי מרכז בתוך 15 יום.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ח, 18 יוני 2018, בהעדר הצדדים.