כתב התביעה וטענות הצדדים -

בפניי תביעה כספית על סך 2,216 ₪.

עניינה של התביעה, השבת תשלומי ארנונה ששולמו עקב סיווג לא נכון של הדירה בה התגורר התובע ברחוב נתיב החן בחיפה (להלן: "הנכס").

לפי כתב התביעה, התובע התגורר בנכס במשך כשנתיים. לאחר שעזב, נודע לו מהדייר החדש, כי העירייה הפחיתה משמעותית את חיוב הארנונה לנכס, לאחר שבדקה ומצאה כי הנכס הינו נכס תת קרקעי בחלקו, דבר המשנה את חיוב הארנונה ומפחית אותו.

התובע פנה לנתבעת (להלן: "עיריית חיפה"), בבקשה להחזיר לו את ההפרש, אך נענה בשלילה, מכאן התביעה שבפניי.

עיריית חיפה טוענת כי מדובר בחיוב ארנונה היסטורי, מאמצע שנות ה-50. בנסיבות אלה, לא הייתה בידה האפשרות לאתר את המידע אשר עמד בבסיס החיוב, ולפרט את נסיבות היווצרותו לאור השנים הרבות שחלפו. במשך כל השנים הרבות בהן חויב הנכס בפנקסי העירייה, התחלפו עשרות מחזיקים בנכס, ומעולם לא פנה אף אחד מהם, בדרך כלשהיא, לעירייה, בטענה כי ישנה טעות בשטח הנכס או בסיווגו.

הפנייה הראשונה אשר נעשתה אל העירייה, לעניין שטח הנכס וסיווגו, נעשתה ביום 10.8.16, על ידי הבעלים של הנכס. בעקבות פנייה זו, ביצעה העירייה פיקוח בנכס, ועדכנה את פרטיו. בעקבות העדכון, שונה הסיווג של הנכס, והופחתה הארנונה. מכאן, טוענת העירייה, כי התובע רשאי היה לפנות אליה, בדרך הקבועה בחוק, על מנת להשיג על שטח הנכס, או סיווגו, או על פרטי שומה אחרים, ומשלא עשה זאת, האשם בעניין זה רובץ לפתחו בלבד. אין לצפות מהעירייה, כי היא תבחן את כל הנכסים ברשות שיפוטה. בשל כך, קיימת הדרך שקבע המחוקק להשיג על חיובי הארנונה.

עוד מוסיפה העירייה וטוענת, כי לבית משפט זה אין סמכות לדון בתביעה, שכן, מדובר בשומת ארנונה, שהדרך הקבועה בחוק להשיג עליה, הינה לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על גביית ארנונה כללית) – תשל"ו – 1976.

טענות התובע, עניינן, למעשה, השגה על סיווג הנכס לשנים 2014 עד 2016, לתקופה בה החזיק בנכס, ואלה טענות המצויות בסמכותה הייחודית של וועדת הערר לענייני ארנונה כללית.

עוד מוסיפה העירייה וטוענת, כי המשמעות הגלומה בתביעה הינה עצומה, וחורגת מעבר לעניינם של הצדדים הישירים להליך, שכן, הלכה למעשה, מבקש התובע להעביר את נטל עדכון מצבת הנכסים העירונית, מהמחזיק לרשות המקומית, דבר שהינו בלתי סביר, הואיל ובתחום שיפוטה של העיר חיפה, מצויים לא פחות מ-138,000 נכסים המשמשים למגורים ולשימושים אחרים.

לאחר ששמעתי את הצדדים, ועיינתי במכלול החומרים שבפניי, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל.

להלן אתמקד בטענות העיקריות שהעלתה העירייה, המצריכות התייחסות, אפתח בדיון בטענת העדר הסמכות ולאחריה אדון בשאלת ההשבה.

סמכות עניינית -

כאמור, טוענת העירייה, כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה, מאחר והסמכות הייחודית לדון בתביעות אלה, מסורה לגופי ההשגה הקבועים בחוק הרשויות המקומיות (ערר על גביית ארנונה כללית) תשל"ו – 1976. לגישתה, הואיל והתביעה מתבססת על טעות בסיווג הנכס על פי חיובי ארנונה שנשלחו לתובע, מקומו של בירור זה היה בפני גופי ההשגה אותם ייחד המחוקק בחוק הרשויות המקומיות.

סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על גביית ארנונה כללית) תשל"ו – 1976, קובע כדלקמן:

" (א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

1. הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באיזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
2. נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס גודלו או השימוש בו;
3. הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;
4. היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס;

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את וועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף (א);

על האף האמור בסעיפים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית, ולא השיג תוך המועד הקבוע, על יסוד טענה לפי סעיף (א) (3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור, כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

החוק מוסיף ומתווה את הדרך להשיג על החלטת מנהל הארנונה, תוך 30 יום לפני וועדת ערר, ועל החלטת וועדת הערר נקבעה זכות ערעור בפני בית משפט לעניינים מנהליים.

הפסיקה קבעה, כי בירור עניינים הנוגעים לארנונה, ראוי שיתבררו בפני גופים שייוחדו לצורך כך, על ידי המחוקק, בחוק הרשויות המקומיות, הואיל ומדובר בגופים מנהליים מקצועיים, הערוכים לבירור שאלות מסוג זה, המצריכות לעיתים קרובות, עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. עם זאת, נפסק, כי "בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה (תקיפת חיובי ארנונה – ש.ב) בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות..." (ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נגד עיריית טירת הכרמל, פ"ד נ"ו (2), 773, 779-780).

נמצא, כי הן לפי לשון החוק והן לפי ההלכה הפסוקה, רשאי מחזיק/בעל נכס לתקוף חיוב ארנונה שעה שבעניינו קמה שאלה עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית כללית.

לכאורה, לפי התביעה, אשר נוסחה על ידי התובע, שאינו משפטן, וביקש לבררה בבית משפט לתביעות קטנות, מלמדת, כי מדובר בהשגה על החיוב, אלא שמאחר ומדובר באזרח הפונה לבית משפט לתביעות קטנות, יש לקרוא את התביעה לאור הדיון בה היא נשמעה.

בדיון התברר, כי מדובר בתביעת השבה של הכספים ששילם התובע ביתר, בשל טעות והתרשלות של העירייה, בקביעת סיווג הנכס, בתקופה בה התגורר בו.

נמצא, כי מהותה האמיתית של התביעה, כפי שעלה במהלך הדיון, הינה התרשלות העירייה בסיווג הנכס, וכי מדובר בשאלה עקרונית ציבורית רחבת היקף, הרי שלבית משפט זה נתונה הסמכות העניינית לדון בכך.

יוער, כי בפסיקת בית המשפט העליון בסוגיה זו, לה היתה עיריית חיפה (הנתבעת כאן), צד להליך, נפסקו הדברים הבאים:

"אין בחוק הנ"ל (חוק הרשויות המקומיות – ש.ב) הוראה החוסמת דרך הפנייה בתביעה רגילה, כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל בין היתר את הטענה של התרשלות של הרשות המקומית, עניין הראוי לבירור לגופו, ואינו ראוי למחיקה על הסף..." (בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נגד לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ (16.10.91) - להלן: "פרשת לה נסיונל").

על הלכה זו, חזר בית המשפט העליון גם ברע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס, פ"ד נ"ב (2), 214 (להלן: "פרשת קזס").

לפיכך, מוסמך בית משפט זה לדון בטענות התובע, בדבר התרשלותה של העירייה, עקב סיווג או מדידה שגויים של הנכס, אשר הובילו לחיוב ארנונה שאינו כחוק.

לאחר שסולקה מן הדרך טענת חוסר הסמכות העניינית, אפנה לבחון את שאלת ההשבה.

השבה מכח רשלנות -

התובע מבקש כאמור, לחייב את העירייה להשיב לו את תשלומי הארנונה שנגבו ביתר, שכן, מתברר, שהנכס הינו נכס שבחלקו הוא תת קרקעי, וסיווג הנכס שהוצמד לו ע"י העירייה, ברשלנותה, היה שגוי, והוביל לחיוב גבוה מהנדרש.

העירייה טוענת שאין לחייבה להשיב לתובע את הכספים שנגבו ביתר, כשהיא מסתמכת על עקרון סופיות השומה וההסתמכות, ולשיטתה, אין זה מתקבל על הדעת, שכעת בית המשפט ישנה את מצבה לרעה, ולמעשה, בדרך עקיפה, יקבע, כי על העירייה מוטלת החובה לבדוק את נכונות סיווגו של הנכס ושטחו, דבר אשר עלול לפגוע באינטרס הציבורי.

עוד נטען, כי היה על התובע לפנות בהליכי השגה וערעור לוועדת הערר, במסגרת חוק הרשויות המקומיות, ולכן, אין לשעות לתביעתו בערכאה זו.

חוששני שאין בידי לקבל את טענות העירייה, ואסביר.

תחילה אבקש להעיר, כי בדיון עצמו ציינתי בפני באת כח העירייה, כי משעה שהעירייה אינה חולקת על כך שסיווג הנכס שממנו נבע החיוב שהוטל על התובע, שגוי, ראוי שתשיב לו את הכספים שגבתה ממנו ביתר, שלא כדין, ואף ללא צורך בפסיקה של בית משפט. לטעמי, זוהי חובתה של העירייה, כגוף ציבורי, המחויבת להתנהל בהגינות ובתום לב, כאשר מוכח בפניה, כי שגתה בחיוב שהטילה על האזרח, ואפנה לדברים שנאמרו על ידי כב' הנשיא שמגר, בפרשת לה נסיונל:

"... על עמדת המערערת גם מכבידה העובדה שאין מחלוקת בקשר לכך שאכן שולם למעשה סכום של ארנונה כללית העולה על מה שהמשיבה הייתה חייבת לשלם כדין. בנסיבות כאלה, ראוי היה שהרשות הציבורית, תחזיר את מה ששולם ביתר, גם ללא התדיינות".

ראו עוד: בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר אגף המכס ומע"מ, פ"ד נ"ו (1), 289, דברי כב' השופט זמיר בעמודים 319 עד 321 על חובת ההגינות של השלטון כלפי הפרט; בג"צ 7542/05 פורטמן נ' מאיר שטרית (2007), סעיף 16 לפסק הדין; יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, כרך א', 35-36 (תשנ"ו).

בהקשר זה, לא ניתן להימנע מלציין, כי עיון בפסיקה מלמד, כי כאשר לעירייה מתברר, כי נכס מסוים חויב בחסר, היא ממהרת ומחייבת את אותו בעל נכס/מחזיק, בהפרשי השומה, על מנת לגבות, ובצדק רב, את מס האמת, המתבקש מאותו נכס. לכן, אך צודק הוא, כי מה שנוהג כלפי העירייה, בקבלת התשלום המגיע לה מסיווג נכון של נכס, ראוי שינהג כלפי "האזרח הקטן", שעה שמתברר כי נגבה ממנו מס ארנונה ביתר, בשל סיווג לא נכון של הנכס.

בספרו, דיני עשיית עושר ולא במשפט, (מהדורה שנייה, 1998), התייחס פרופסור ד. פרידמן, לטענות דומות שהועלו גם במשפט שבפניי, ותוך שהוא דוחה אותן, אומר פרופסור פרידמן את הדברים הבאים, היפים לענייננו:

"...קשה לקבל את הגישה הכוללנית שלפיה צריכה הזכות להשבה להישלל מחמת ש"אין האזרח יכול לשבת בחיבוק ידיים..." השאלה המכרעת היא אם טעה האזרח ושילם מתוך שהאמין שהדין מחייב אותו להיענות לדרישות התשלום. אם כך הדבר, אין סיבה לשלול זכותו להשבה בטענה שהיה עליו לפנות לבית המשפט... הדעת נותנת כי אזרח המקבל דרישת תשלום מן השלטון, רשאי להניח כי הדרישה מבוססת על אדני החוק. שלילת זכות ההשבה במקרה תשלום מס שאיננו מגיע, משמעותה שמוטל על האזרח לבדוק כל דרישת תשלום המופנית אליו מצד השלטון..." (בעמודים 877- 878).

בנדוננו, אין חולק בדבר טעות העירייה בסיווג הנכס. במקום שהנכס יסווג כנכס שהוא בחלקו תת קרקעי בסיווג מ/2 ו- מ/3 בעל שטח של 61 מ"ר, וחיוב הארנונה, בהתאמה, יהיה נמוך יותר, הנכס סווג אך ורק בסיווג מ/2, בעל שטח של 63 מ"ר (הפרשי הארנונה נובעים בעיקרם מסיווג הנכס, ולא מהפרשי השטחים).

על סיווג הנכסים אחראית העירייה, ולא בעל הנכס או המחזיק בו. היא זו המנפיקה רישיונות, היתרי בנייה, ומוציאה תחת ידה תוכניות בניין עיר ומופקדת על הבנוי בתחומה.

לכן, כאשר העירייה גובה ארנונה ומתבססת על סיווג ו/או מידה לא נכונים שלו, שנעשו בשגגתה, כבמקרה דנן, היא פועלת שלא כחוק. במצב דברים זה, זכאי התובע להשבת תשלומי היתר ששילם, בשל טעות העירייה.

המקרה שלפנינו דומה למקרה שנדון בפרשת קזס ולכן אביא בתמצית את עיקריו.

קזס החזיק והפעיל מאז 1981 פאב, ברחובה הראשי של העיר. העירייה סיווגה את הנכס כחנות לצורך תשלום ארנונה, במקום פאב, שארנונה עליו זולה יותר, וגבתה ממנו את שיעורי הארנונה לפי סיווג זה.

בעקבות פנייתו של קזס לעירייה בתחילת שנת 1991, התברר כי נגבתה ממנו ארנונה ביתר, משום סיווג הנכס כחנות, במקום פאב, כאשר עבור האחרון, היה עליו לשלם מחצית משיעור הארנונה ששילם בפועל, בשל סיווג המקום כחנות. קזס פנה בתביעת השבה כנגד העירייה לבית משפט השלום.

העירייה טענה, כמו במקרה שלנו, כי קזס היה צריך להגיש השגה או ערר בהתאם לחוק הרשויות המקומיות ואין מקום לתביעתו. עם זאת, הסכימה להשיב לקזס את הארנונה ביתר, רק מהתקופה המתחילה ב-1.4.1990, אך סירבה להחזיר לו את תשלומי היתר של 6 שנים הקודמות.

בית המשפט השלום דחה את טענות העיריה, קיבל את תביעתו של קזס, אך קבע כי בהתנהגותו היה כדי להוות רשלנות תורמת, והפחית מחצית מסכום ההשבה.

בית המשפט המחוזי הפך את החלטתו של בית משפט השלום בכל הנוגע לרשלנות תורמת, וקבע כי לא קמה עילה לשלול מקזס מחצית הסכום ופסק לו את מלוא ההשבה.

בית המשפט העליון אישר את קביעותיו של בית המשפט המחוזי, מצא שאין מקום למתן רשות ערעור ודחה בקשת רשות ערעור, שהגישה עיריית נהריה. למרות מסקנתו זו, בית המשפט נדרש אף לעיצומו של המחלוקת שנפרשה בפניו, ודחה את טענות העירייה. בית המשפט העליון התייחס לעניין התרשלותה של העירייה, וקבע כי לשם קביעת מהות העסק המתנהל בתחומה של העירייה, היא הוסמכה להיכנס לנכסים ולערוך בהם בדיקות ומדידות, ומכאן, הסיק שהיא אחראית לסיווג הנכסים בתחומה. עוד העיר, כשהוא חוזר על דברי כב' הנשיא שמגר בפרשת לה נסיונל, כי בנסיבות אלה, ראוי היה שהעירייה, כרשות ציבורית, תחזיר את מה ששולם לה ביתר, גם ללא התדיינות.

במקרה שבפני, בדומה לפרשת קזס, שילם התובע במשך 24 חודשים, ארנונה על פי מדידה של 63 מ"ר ולפי סיווג מגורים של מ/2. שני הפרטים הללו, שהם באחריות העירייה, היו שגויים, ומשמעות הדבר, לאור טענות העירייה, היא שבמשך עשרות שנים, היא גבתה עבור הנכס ארנונה ביתר, לא מוצדקת, ולמעשה שלא בהתאם לחוק. רק מיום 15.9.16, לאחר שבוצע על ידי העירייה פיקוח בנכס, בעקבות פניית בעל הנכס, סווג הנכס בסיווגים הנכונים, ושטחו אף הוא נמדד ונמצא שהוא עומד על 61 מ"ר. כתוצאה מכך, חיובי הארנונה הופחתו משמעותית.

בנסיבות אלה, זכאי התובע להשבת כל תשלומי היתר ששילם.

טוענת העיירה כי התובע לא השיג על החיובים, בבחינת "שילם ושתק", ומשלא השיג על החיובים הללו הוא מושתק מלבוא בטענות כלפיה ולדרוש כעת השבה.

מעבר לעובדה שטענה זו חזרה ונטענה ברבות השנים ע"י רשויות שונות ונדחתה פעם אחר פעם בפסיקת בתי המשפט (ראה למשל פרשת קזס הנ"ל), לא מצאתי כי יש בה כדי להקים מחסום דיוני כזה או אחר בפני תביעת התובע.

ראשית, אחזור ואפנה לנאמר בפרשת לה נסיונל שהובאה לעיל, בה נקבע כי חוק הרשויות המקומיות אינו יוצר מחסום מפני תביעת השבה המיוסדת על רשלנות הרשות, כתביעה שבפני בית המשפט.

שנית, אכן הודעת ארנונה נשלחת לתושבים מדי תחילת שנה, ומפרטת בפניהם את דרכי ההשגה, ומזכותו של כל מחזיק/בעל נכס, לפנות ולהשיג על הארנונה. אולם, בעל נכס/מחזיק לא צריך לצאת, אפריורי, מנקודת הנחה, שחיובי הארנונה, שהם בבחינת מס המוטל עליו, על ידי השלטון, שגוי. ההיפך מכך. השלטון המקומי מוחזק בעיניו כשומר חוק ופועל על פי החוק. ככזה, שומה עליו, כי החיובים שהוא שולח לנישומיו, מבוססים כדין (דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים נ' איקאפוד ואח').

האזרח מסתמך על נכונות המס הנדרש ממנו ע"י השלטון. ברוב המקרים, כשהוא מקבל דרישת מס/ארנונה, הוא משלם אותה, כשהוא יוצא מנקודת הנחה שהשלטון לא יחייב אותו במס/בתשלום, כשאין לכך הצדקה על פי החוק. זוהי טעות שבדין וטעות שבדין, במקרה כזה, מקנה זכות השבה (ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס (4) 545, 569; וראו גם הסדרים שקבע המחוקק להשבת מס ששולם ביתר – סעיף 87 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו 1975; סעיפים 159א – 160 לפקודת מס הכנסה; חוק מיסים עקיפים (מס ששולם בחסר או ביתר) תשכ"ח 1968)).

שלישית, המשמעות המעשית של קבלת עמדת העירייה, היא כרסום משמעותי בחזקת ההגינות ותקינות המעשה המנהלי האמורה, תוך עידוד כל נישום המקבל שומת ארנונה, להשיג עליה מתוך הנחה מראש, שהיא אינה בהכרח נכונה. דבר זה עלול להוביל להצפת העירייה וגופי ההשגה, בעשרות אלפי השגות מדי שנה, ובכך לטרפד לחלוטין את הרציונל הטמון במנגנון ההשגה האמור, שלא לדבר על ההשלכות הרוחביות שיהא בכך, לרבות העלויות העצומות למשלם המיסים, עיכובים בבירור, הרחבת צוותי בדיקה שיאלצו לפנות ולבדוק עשרות אלפי נכסים בכל רשות וכו'.

לכן, אין בסיס לטענת השתק ו/או מניעות שהעלתה העירייה כנגד התובע, בדבר זכותו לתבוע את ההשבה, מה גם שהעירייה עצמה לא חולקת על כך, שהיא גבתה ממנו תשלומי יתר.

אשר לטענת העירייה כי לו תוטל עליה להשיב את תשלומי הארנונה שגבתה מהתובע, משמעות הדבר, חורגת מעבר לעניין הצדדים, ולה השלכה ציבורית רחבה, ולמעשה, העברת נטל עדכון מצב הנכסים מהמחזיק/בעלים, הרשומים לכתפיה של הרשות המקומית. חוששני שאינני מסכים גם עם טענה זו.

טענות בדבר הצפת בתי המשפט בתביעות השבה והכבדת יתר על הרשויות שתבוא עקב פסיקת בתי המשפט בתביעות מסוג זה, אף הן, שבו ועלו ברבות השנים מצד העיריות שנתבעו, מאז פרשת לה נסיונל, פרשת קזס ואף בפרשת עמר שלהלן. נראה, כי הנבואה האפוקליפטית, לא התממשה, ומכל מקום, לא היה בה כדי להניא את בית המשפט מלפסוק, במקרים השונים את שפסק כנגד הרשויות המקומיות.

כמו כן, אבקש להפנות לרע"א 2453/13 אלעזר עמר נ' עיריית חדרה (2015), שם גבו העיריות ארנונה שלא בהתאם לגודלו המדויק של הנכס. הן היו מעגלות מטה או מעלה את החיוב בשומות הארנונה. בית המשפט העליון פסק, כי העיריות חייבות לגבות ארנונה לפי גודלו המדויק של הנכס. כל גביה אחרת לא חוקית. בית המשפט השהה את תחולת פסיקתו עד ליום 1/1/18 על מנת לאפשר לעיריות להערך לצורך מדידת נכסים. בפועל המחוקק נחלץ לעזרת הרשויות ותיקן את החוק, כך שהפסיקה לא ייושמה. עם זאת, כבר ב- 2015, עם פסיקה זו, הועמדו כל הרשויות, על חובתן לדייק באופן הגבייה, לרבות באופן מדידה של הנכסים שבתחומן.

הנה כי כן, בית המשפט העליון לא נרתע מלקבוע את חובת הרשויות לבחון את הנכסים בתחומן, גם כאשר נטען בפניו, כי משמעות הדבר, היא הכבדה משמעותית של יציאה לשטח ומדידת אלפי נכסים.

דברים אלה ישימים לעניינו, ומהם ניתן ללמוד, כי לפחות מאז פסיקה זו היתה העירייה, חייבת ליתן אל ליבה ולכל הפחות לבחון באהדה את פניית התובע אליה ולהשיב לו את כספו, שעה שעלה מבדיקותיה כי חייבה אותו בתשלומי ארנונה, שאינם תואמים את סיווגו ומידתו של הנכס, ולכן אינם כדין.

סוף דבר -

אשר על כן, התביעה מתקבלת.

אני מחייב את העירייה לשלם לתובע סך של - 2,216 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך של 350 ₪.

סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום מהיום, ומאותו מועד יישאו ריבית והפרשי הצמדה.

הודעה לצדדים זכותם לפנות בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מיום המצאת פסק דין זה לידיהם.

המזכירות תמציא לצדדים העתק פסק הדין בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתן היום, ט"ו סיוון תשע"ח, 29 מאי 2018, בהעדר הצדדים.