הצדדים בתיקים דנא, שהדיון בהם אוחד, הסכימו כי בית המשפט יפסוק בתיקים על דרך הפשרה, לאחר הגשת טיעונים וכן טיעונים בעל פה.

בתמצית אומר, כי המדובר בתביעת השבה שהגישו התובעות נגד הנתבעים בשל תשלום ששילמה להם בגין תכנית שפגעה (לפי הנטען) בערך בתיהם, ואשר בוטלה על ידה כשש שנים לאחר מכן. סכומי התביעה כנגד כל נתבע (או זוג נתבעים, לפי הענין) שונים.

עוד יש לציין כי סכומי התביעה כוללים ריבית והצמדה כחוק ממועד התשלום לנתבעים, בשנת 2003, ועד להגשת התביעות לפני כשנה, דבר שהעלה את הסכום הנתבע באופן משמעותי. כך, על מנת לסבר את האוזן, הצמדת הסכומים מנובמבר 2003 (מועד התשלום הממוצע לערך) למועד הגשת התביעה מעלה את הסכום ששולם בכ-12% בלבד.

כמו כן, לגבי שלושה נתבעים (ה"ה גניש וגב' בוארון) קיימות טענות נוספות לאי חיובם בהשבה, מעבר לטענות כלל הנתבעים, שפורטו בטיעונים והובאו בחשבון.

בנוסף, הנתבע 1 טוען, מעבר לכלל הטענות כאמור, כי הכספים שולמו במלואם לנתבעת 1, גרושתו, הוא לא ידע מכך, וממילא אין לחייבו בתשלום כלשהו ולמצער יש לקבל את ההודעה ששלח נגדה.

מובן כי אין באמור כדי למצות את טענות הצדדים, שנטענו באריכות ועל פני כתבי טענות מפורטים, לרבות בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות ושיהוי ולרבות בטיעון בכתב ובעל פה. עם זאת, מצאתי לבאר את מהות העניין וכן את הטענות ה"נוספות" שבפני חלק מהנתבעים.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את טיעונם בדיון, ולאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות הענין, נקבע כי הנתבעים ישיבו לתובעות סכומים כדלהלן:

א. חוה מיקל – 59,000 ₪.

ב. שרון גואטה – 39,000 ₪.

ג. רונן ואילנה רמתי – 27,500 ₪.

ד. שולמית בוארון – 28,000 ₪.

ה. גלית ובנימין זיגדון – 39,000 ₪.

ו. אליהו ומימי היינה – 44,000 ₪.

ז. לאה ואלפונסו גניש – 28,750 ₪.

ח. רחל קלי ברדה – 23,500 ₪.

ט. אברהם וניצה גלצר – 32,500 ₪.

התביעה נגד יוסף מיקל נדחית. ממילא, אין צורך להידרש להודעת צד ג' ששלח כנגד גב' חוה מיקל.

לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות.

המזכירות תבצע השבת אגרות לפי התקנות ותסגור את כל התיקים שבכותרת.

ניתן היום, כ' חשוון תשע"ט, 29 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.