מונחת לפניי תביעה כספית בסך 9,373 ₪ שאותה הגישו התובעים בגין נזק שנגרם לרכבם בעת נסיעתו בכביש אגרה המופעל על ידי הנתבעת.

1. רקע הדברים

התובע 2, מר מתן עופר קהתי (להלן: התובע), היה במועדים הרלבנטיים לענייננו הבעלים של רכב מ.ר. 5992566 (להלן: הרכב). התובעת 1, איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (להלן: התובעת), ביטחה את הרכב בפוליסת ביטוח מקיף במועדים הרלבנטיים לענייננו.

הנתבעת, דרך ארץ היווייז (1997) בע"מ, הינה בעלת זיכיון ומפעילת כביש אגרה מס' 6 אשר פועלת בהתאם להוראות חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק כביש אגרה או החוק), וכן תקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט-1999.

בכתב התביעה שהוגש מטעם התובעים נטען, כי ביום 5.2.17 בשעה 09:45 לערך, עת נסע רכב התובעים בכביש 6 מדרום לצפון, באזור מחלף נחשונים, נפגע לפתע על ידי חפץ שהיה מונח על הכביש והועף על ידי רכבים חולפים. לכתב התביעה צוף דו"ח שמאי לפיו נגרמו לרכב נזקים בגג המרכב.

2. טענות הצדדים

התובעים טוענים, כי בהיות הנתבעת התופסת או המחזיקה או בעלת השליטה בכביש בו נגרם אירוע התאונה, על הנתבעת נטל הראייה להוכיח כי לא הייתה לגבי האירוע נשוא התביעה רשלנות מצדה כאשר לא דאגה להסיר את המפגע או לא פעלה לתחזוקת הכביש. התובעים טוענים לחילופין, כי נסיבות האירוע אינן ידועות להם, וכי הנזק לרכבם נגרם על ידי "דבר מסוכן" ובהיות הנתבעת בעלת השליטה או המחזיק או האחראי עליו, על הנתבעת נטל הראייה להוכיח כי לא הייתה לגבי האירוע נשוא התביעה רשלנות מצדה. לחלופי חילופין נטען להתרשלות הנתבעת.

הנתבעת טוענת, כי לא ברור כלל במה מתבטאת רשלנותה, אם בכלל קיימת רשלנות מצדה. על פי הטענה, בניטור שבוצע במקום בשעה 06:18 לא נמצא כל מפגע וזולת הדיווח שנתקבל מהתובע בשעה 09:52, לפיו רכבו נפגע מחפץ ברזל, לא התקבל כל דיווח על מפגע בקטע הכביש המדובר. לא זאת אף זאת, סייר מטעמה הגיע למקום בשעה 10:04 ולא מצא במקום דבר. נטען, כי הנתבעת אינה יכולה להיות אחראית לחפצים שעפו לכביש או נפלו מרכב חולף ואין היא יכולה להיות אחראית לאירועים קצרי מועד שאינם קשורים כלל בתשתיות הכביש, כפי שארע בענייננו. הנתבעת טוענת עוד, כי התאונה ארעה בשל רשלנות נהג רכב התובעים, וכי מכל מקום, היה על התובעים לתבוע את בעל הרכב הנוסף שהיה מעורב באירוע.

3. דיון והכרעה

בענייננו נראה כי אין מחלוקת על עצם קרות האירוע, שבגדרו נפגע רכב התובעים מחפץ ברזל שנמצא בכביש. אמנם, חפץ הברזל לא אותר בשום מקום לאחר התאונה ובין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה האם הבחין בו הסייר שהגיע למקום לאחר האירוע, אם לאו (ראו עדות התובע: פרוטוקול הדיון עמ' 1, ש' 12-14. מנגד, ראו את עדות הסייר: שם, עמ' 2 ש' 19-24). אולם, לא מצאתי כי מחלוקת זו מונעת ממני לקבל את גרסת התובע באשר לעצם קרות האירוע. לעניין זה אין לי אלא להפנות לחקירתו של התובע לפני, במהלכה תיאר את נסיבות קרות התאונה, כך (פרוטוקול הדיון, עמ' 1 ש' 10-13):

"נסעתי בכביש 6 בבוקר, כמו כל יום ראשון ושישי, מהירות סבירה על 110 קמ"ש לערך, נתיב אמצעי או ימני, לא זוכר במדויק. פתאום רכב לפני התרומם חפץ מהגלגלים שלו, בצבע שחור, פגע ברכב שלי, נבהלתי ולא היתה לי את האפשרות לעצור אותו רגע כי היו רכבים סביבי וזה היה מסוכן. ברגע שהיה לי מקום בטוח לעצור, עצרתי..".

(ראו גם ההודעה שמסר התובע לתובעת בעקבות התאונה).

הנה כי כן, השאלה שבמחלוקת בתיק זה נוגעת לאחריות הנתבעת לנזקי רכב התובעים בשל הימצאות חפץ ברזל על הכביש במועד האירוע, בהיותה האחראית לתפעול ואחזקת הכביש בו ארע האירוע. המדובר בתביעה נזיקית המבוססת על עילת הרשלנות המוסדרת בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין.

כידוע, תובע בעוולת הרשלנות נדרש להראות קיומם של ארבעה אלמנטים לשם ביסוס עילתו: קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית מצד הנתבע, מעשה או מחדל של הנתבע המהווה הפרה של חובת הזהירות, קיום נזק, וקשר סיבתי בין הנזק לבין ההפרה.

דומה, כי אין מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית שחלה על הנתבעת כלפי המשתמשים בכביש האגרה. כך, הנתבעת היא הינה הזכיין, המפעיל והמחזיק בציר התנועה הידוע ככביש 6. ציר תנועה זה נמסר להחזקת הנתבעת והיא גובה דמי שימוש בגין המעבר בו. הנתבעת היא בעלת מערך פיקוח לגבי כביש 6, וסמכויותיה הוגדרו בסעיף 7 לחוק כביש אגרה. סמכויות אלה, לצד החזקה שנמסרה לנתבעת, מקימות חובת זהירות מושגית של הנתבעת כלפי המשתמשים בכביש, המתבטאת בכך שהנתבעת חייבת לנקוט אמצעי זהירות למניעת מפגעים בטיחותיים, ובכלל זה גם בכל הנוגע להימצאות חפצים זרים בכביש. ואולם, כידוע, חובת הזהירות אינה יוצרת אחריות מוחלטת. העובדה שרכב התובעים נפגע מחפץ שנמצא בכביש אינה יוצרת בהכרח חבות מצד הנתבעת, ואת אחריות הנתבעת ואמצעי הזהירות שנקטה יש לבחון בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של המקרה.

מכאן, שיש לבחון האם בנסיבות המקרה קיימת חובת זהירות קונקרטית, היינו האם הייתה יכולה הנתבעת לצפות את קיומו של המפגע, והאם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה.

כבר נפסק, כי מדיניות משפטית ראויה מובילה למסקנה, כי קמה חובת זהירות קונקרטית של הזכיין כלפי המשתמשים בכביש, מקום בו מוטלים מכשולים על הכביש, אפילו אין מדובר במכשול קבוע, כגון בור בכביש. מסקנה זו נובעת הן מקיומו של חשש לסיכון חיי אדם בכביש מהיר ביותר והן לנוכח גביית דמי האגרה על ידי הזכיין. מן הראוי שחלק מדמי האגרה ייוחדו אף לפעילות שתכליתה מניעת מפגעים מהסוג נשוא התביעה דנא, בפרט לאור העובדה שמדובר בציר תנועה בעל נפח תנועה ניכר (ראו, בין רבים: תא"מ (ת"א) 170897-09 ביטוח ישיר, אי.די.אי. חברה לבי נ' דרך ארץ HIGHWAYS) 1995 בע"מ (19.9.11); תא"מ (י-ם) 54438-09-14 אימן דאהוד נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ (18.5.16); תא"מ (ת"א) 31612-04-16 ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ (26.2.17)).

בענייננו, מדובר בחפץ ברזל שלכאורה היה מוטל על הכביש, כאשר הנתבעת הייתה יכולה לצפות מפגע זה, וכן הייתה יכולה לצפות את הנזק, שכן ברור כי כלי רכב הנוסעים בכביש עלולים לפגוע בחפץ ברזל המוטל בכביש, וכתוצאה מפגיעה זו עלול להינזק רכבם, או רכבים אחרים. לפיכך, אני קובעת כי בנסיבות המקרה קמה חובת זהירות קונקרטית.

כעת, יש לבחון האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה. השאלות שאותן יש לבחון בהקשר זה הן: האם נקטה הנתבעת אמצעי זהירות מספיקים למניעת קיומם של מפגעים מסוג זה בכביש, והאם כאשר נודע לה על קיומו של מפגע נקטה באמצעים להסרתו כנדרש.

כפי שיובהר להלן, בנסיבות תיק זה לא מצאתי כי הנתבעת הפרה את חובתה לנקוט באמצעים סבירים למניעת סיכון של הימצאות הברזל בכביש, או כי הנתבעת לא פעלה באופן סביר למניעת מפגע זה ולהסרתו, מרגע שנודע לה על קיומו.

בפתח הדברים יצוין, כי אני מקבלת את טענת הנתבעת כי אין לדרוש ממנה להפעיל פיקוח תמידי משך 24 שעות על כל חלק בכביש אותו היא מפעילה. על הנתבעת לדאוג להפעלת סיירים אשר יסרקו את הכביש בתדירות סבירה, וזאת על מנת לאתר קיומם של מפגעים ולדאוג לפנות אותם. אולם, לא ניתן לצפות מהנתבעת שתבצע פיקוח צמוד ושוטף 24 שעות ביממה על כל נקודה ונקודה בכביש 6. עם זאת, מעת קבלת הודעה על קיומו של מפגע, על הנתבעת לפעול בשקידה הראויה על מנת להסיר את המפגע בתוך זמן סביר. הואיל ומדובר במפגע בכביש, זמן התגובה צריך שיהיה קצר ככל הניתן על מנת למנוע תאונות ונפגעים.

במקרה זה, מדו"ח פרטי האירוע שהוגש לתיק עולה, כי סייר מטעם הנתבעת סרק את מקום התאונה בשעה 06:18, וכי לא אותר מפגע במקום. בשעה 09:52 נתקבל דיווח מהתובע לפיו משאית מ.ר. 3203930 הקפיצה ברזל שהיה על הכביש לעבר השמשה הקדמית של רכבו, וכי הוא עצר במזלג ירידה מקסם ל-6 צפון. סייר הנתבעת הגיע למקום בשעה 10:04 ולא מצא כל ברזל בכביש. הסייר צילם את תמונות רכב התובע.

נראה, אם כן, כי הנתבעת אכן פעלה בתוך זמן סביר להסרת המפגע מרגע שנודעה לה על קיומו. עיקר המחלוקת העובדתית בין הצדדים הינה, אם כן, בשאלה, האם נקטה הנתבעת אמצעי זהירות מספיקים למניעת קיומם של מפגעים מסוג זה בכביש.

כדי להכריע בשאלה זו יש לברר האם היה בידי הנתבעת לסלק את מפגע הברזל קודם לאירוע, באמצעות תחזוקה ראויה של הכביש על ידי הנתבעת וטיפולה בהסרת המפגע קודם לאירוע. במסגרת זו, יש לבחון האם החפץ נמצא על הכביש זמן מספיק דיו, כך שאילו הנתבעת הייתה מפקחת כראוי על הכביש, הייתה הנתבעת מגלה את החפץ ומסירה את המפגע קודם לאירוע.

כפי שיובהר להלן, בענייננו לא הוצגה תשתית ראייתית שעל יסודה ניתן לקבוע כי חפץ הברזל שממנו נפגע רכב התובעים היה במקום לאורך זמן קודם שהגיע רכב התובעים למקום;

כאמור, מדו"ח פרטי האירוע עולה, כי בשעה 06:18 בוצע ניטור במקום ללא שנמצא כל מפגע בכביש. זאת ועוד. מדו"ח ריכוז אירועים נכון ליום האירוע, אשר הוגש אף הוא לתיק, עולה, כי בסמוך למקום התאונה נשוא ענייננו ארעה תאונה נוספת, שבגינה הגיע סייר למקום בשעה 09:10 (ראו ההתייחסות בדוח ריכוז האירועים לאירוע מס' 229870, המתייחס לנקודה מס' 127). העד מטעם הנתבעת, הסייר מר עומרי באני, הבהיר בחקירתו לפני, כי מעיון בדו"ח ריכוז האירועים עולה, כי הסייר נותר במקום עד לשעה 10:15. עוד הפנה הסייר לאירוע מס' 229869 שהתרחש בנקודה מס' 132 (ראו פרוטוקול הדיון, עמ' 2 ש' 25-30). יש לשער, כי אם אמנם היה הברזל מוטל על הכביש בתוך פרק הזמן האמור, היה אחד הסיירים שעבר במקום דואג לדווח על הימצאותו ולפנותו מהמקום.

התובע טוען בסיכומיו, כי דו"ח ריכוז האירועים אשר צורף לכתב ההגנה לא הוגש כדין וזאת מאחר שלא התייצב עד מתאים מטעם הנתבעת, שבאמצעותו ניתן היה להגישו. לא מצאתי ממש בטענה זו; דו"ח ריכוז האירועים צורף לכתב ההגנה ולא הועלתה על ידי התובע כל טענה ביחס לקבילותו, לא עובר לדיון ההוכחות, ולא במהלכו. ממילא, הרי שלנוכח התצהיר שניתן בתמיכה לכתב ההגנה, דו"ח האירועים אכן הוגש באמצעות הגורם המתאים אצל הנתבעת, מה גם שסייר מטעם הנתבעת התייצב לדיון וניתן היה להגיש את הדו"ח גם באמצעותו. אציין גם, כי העד מטעם הנתבעת כלל לא נחקר בנושאים שיכול והיה בהם כדי להשליך על קבילותו או משקלו של מסמך זה, הנזכרים בסעיף 12 לסיכומים מטעם התובע. מכאן, שבנסיבות העניין יש לראותו כחלק מחומר הראיות התיק, ולייחס לו את המשקל הראוי.

התובע טוען עוד בסיכומיו, כי ככל שיש מקום לקבל את דו"ח האירועים כראיה, כי אז, למצער, משקלו נמוך. התובע טוען לעניין זה, כי מאחר שבדו"ח האירוע אוזכר הניתור שנערך בשעה 06:18, כי אז ברור כי המדובר בדו"ח ערוך ולא בדו"ח אותנטי, שכן אם אמנם היה מדובר בדו"ח אותנטי, כי אז לא היה מוזכר הניתור. למקרא טיעונו של התובע דומה כי התובע מכוון לדו"ח פרטי האירוע ולא לדו"ח ריכוז האירועים. מכל מקום, לא מצאתי ממש גם בטענה זו; עיון בדו"ח פרטי האירוע מעלה, כי הוא נוצר ביום 5.2.17 בשעה 09:52. העובדה כי בדו"ח צוין הניטור האחרון שבוצע עובר לאירוע אינה מלמדת, כי המדובר בדו"ח לא אותנטי. מכל מקום, וכאמור לעיל, העד מטעם הנתבעת כלל לא נחקר בנושאים שיכול והיה בהם כדי להשליך על משקלו של מסמך זה, מה גם שהמועדים שצוינו בדו"ח, ביחס לתחילת האירוע וסיומו, תואמים לגרסת התובע עצמו.

הנה כי כן, דוח פרטי האירוע ודוח ריכוז אירועים ליום האירוע מהווים ראיה בתיק, ולא הובאה כל ראיה אחרת הסותרת את האמור בהם. בכלל זאת, לא הובאה עדות נהג הרכב הנוסף שהיה מעורב באירוע, אשר יכולה הייתה לשפוך אור על נסיבות אירוע התאונה, ובכלל זאת באשר לשאלה האם חפץ הברזל התגלה בכביש זמן קצר עובר להתרחשות התאונה, אם לאו. כידוע, "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (ראו ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4), 651, 658 (1991)). אוסיף, כי גם העובדה שפרט לרכב התובעים לא נפגע רכב אחר מחפץ הברזל, תומכת במסקנה כי מדובר במפגע אקראי ולא מתמשך, שכן סביר להניח כי לו היה הברזל מונח בכביש משך זמן, היו נפגעים כלי רכב נוספים.

העובדה שלא התקבל דיווח קודם, כמו גם העובדה שחפץ הברזל לא נצפה על ידי הסיירים שהגיעו לקטע הכביש הרלבנטי עובר לתאונה, מובילה למסקנה, כי הברזל נפל זמן קצר על הכביש קודם לתאונה.

משלא הוכח כי הברזל שפגע ברכב התובעים נמצא בכביש בו אירע האירוע מזה זמן במקום לפני שעת קרות האירוע ולא הוצגה תשתית ראייתית ממנה ניתן ללמוד כי הימצאותו של הברזל במקום דווחה לנתבעת והייתה בידיעתה, קיים קושי לקבוע כי הנתבעת התרשלה ולהטיל עליה אחריות לתוצאות הנזקים ברכב התובעים. כאמור לעיל, החובה המוטלת על הנתבעת למניעת מפגעים בטיחותיים למשתמשי הכבישים שבאחריותה אינה יוצרת אחריות מוחלטת. על הנתבעת לדאוג להפעלת צוותי סיור לסריקת הכבישים שבתחום אחריותה בתדירות סבירה, על מנת לאתר קיומם של מפגעים ולדאוג להסרתם. אולם, לא סביר לדרוש מהנתבעת להפעיל פיקוח צמוד ושוטף 24 שעות ביממה על כל נקודה ונקודה בכבישים אותם היא מפעילה, וביתר שאת כשמדובר, כמו במקרה זה, במפגע בעל אופי זמני, שיכול להיווצר בו ברגע. בהקשר זה אני מאמצת את דברי בית המשפט בעניין תא"מ (רח') 15657-11-09 מדינת ישראל נ' עיריית רחובות (3.2.11):

"אין זה סביר לדרוש מהנתבעת שתדע בכל זמן נתון אודות כל מפגע שקיים בשטחה, וודאי מקום בו מדובר במפגע שיכול להיווצר בתוך שניות. צפייה שכזו תחייב את הנתבעת בהצבת פקחים מטעמה, מסביב לשעון בכל מקום בשטחה. מיותר לציין, כי נקיטת אמצעי כזה הינו כמעט אינו אפשרי, ויהיה בו כדי להכביד באופן משמעותי על הקופה הציבורית והציבור כולו".

התוצאה, היא, אפוא, שהתביעה נדחית.

4. סוף דבר

התביעה נדחית.

התובעת תישא בשכר העד מטעם הנתבעת כפי שנפסק בדיון ובשכ"ט עו"ד הנתבעת בסך 1,800 ₪.

ניתן היום, י"ח שבט תשע"ט, 24 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.