ה ר ק ע

1. בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, שהוגשה ביום 02.01.18, טען המבקש כי ההוצאות שבהן המשיבה מחייבת נישומים כדי לאכוף את גביית חובם – על משלוח דרישות תשלום בדואר רגיל ורשום ועל הטלת עיקולים אלקטרוניים בבנקים – נגבות שלא כדין. הוא עצמו איחר לשלם קנס שהוטל עליו בגין חניה אסורה, וחויב ב-18.72 ₪ על כל דרישת תשלום שנשלחה אליו בדואר רגיל; ב-26.91 ₪ על הדרישה שנשלחה בדואר רשום; וב-9.36 ₪ על הטלת עיקולים בבנקים כדי לתפוס את סכום החוב. אלה הסכומים המרבּיים שנקבעו לכל הוצאה בתקנות המיסים (גבייה) (קביעת הוצאות מרביות), התשע"א–2011 (להלן: התקנות). מאחר שלהערכת המבקש הסכומים שבהם חויב היו רבּים פי כמה וכמה מהוצאות הרשות על אותם אמצעי אכיפה, הוא הלין על כך שהמשיבה גובה את הסכומים המרביים, תהיינה ההוצאות שהוציאה אשר תהיינה – כאילו במס עסקינן וכאילו נצמדה המשיבה לתעריף אחיד. הוא ביקש לקבל כי הדין אינו מתיר לה לגבות אלא את ההוצאות שהתחייבו במישרין מכל פעולת אכיפה. בחיוב ההוצאות על העיקול האלקטרוני, הוסיף המבקש, כללה המשיבה גם מס ערך מוסף, אף-על-פי שהוצאה זו אינה חייבת במע"מ. לטענת המבקש הוא פנה למשיבה טרם שפנה לערכאות, אך לא נענה. והוא תבע לחברי הקבוצה השבה של סכומים אשר נגבו שלא כדין, בשל עשיית עושר ולא במשפט. אליבא דמשיבה היא נהגה לגבות את הסכומים הגבוהים ביותר שהתקנות מתירות משום שהוצאותיה על אכיפה עולות אף עליהם. לגישתה אופן זה של גבייה עולה בקנה אחד עם הוראות התקנות.

כפי שכבר ציינתי בת"צ (מנהליים ת"א) 43697-04-15 בבצ'יק נ' עיריית רעננה (פורסם באר"ש, 03.08.2017), הבעיה שעורר המבקש אינה ייחודית לרשות מקומית אחת, ורבות בישראל גבו – וחלקן עודן גובות – את הסכום המרבי המותר בתקנות. הטענה כי שׂומה על הרשות (ובכלל זה תאגידי המים) להיצמד לעלויות הישירות בגבותה את הוצאותיה העסיקה את בתי המשפט פעמים רבות בשנים האחרונות. בעע"ם 6192/13 אברהם נ' עיריית טבריה, פסקה 14 (פורסם באר"ש, 26.02.2017), פסק השופט (כתוארו אז) חנן מלצר בזה הלשון:

[...] לגבי דידי, התקנות לא נועדו לפטור את המשיבות (ורשויות כדוגמתן) מהחובה המוטלת עליהן לפעול בסבירות, במידתיות ובהגינות בגביית חובות מן הפרט. בתוך-כך, ומבלי להכריע סופית בשאלות אלו לגופן בשלב זה, סבורני כי המשיבות לא היו רשאיות לגבות, באופן „אוטומטי“, את הסכומים ה[מר]ביים הנקובים בתקנות בגין אמצעי הגביה שהופעלו נגד המערערות (וכנגד חברי הקבוצה הנטענת), וזאת מבלי לבחון מראש את עלותן של ההוצאות הישירות הנדרשות לשם הפעלת המנגנונים השונים, וכן את סבירות ומידתיות הפעלתם של אמצעי הגביה שננקטו בפועל בנסיבות העניין (בין השאר ביחס לסכום החוב). מכאן נובע, לגישתי, כי במקום שבו לא הופעל שיקול דעת כמתחייב מן האמור לעיל, או כאשר מתברר, לכאורה, שהרשות ביקשה „לכסות“, באמצעות „הוצאות הגבייה“, עלויות, אשר חורגות מן „ההוצאות הישירות“ הנדרשות לצורך הפעלתם של אמצעי הגביה בפועל – יש מקום לטענה שלפיה הרשות אכן התנהלה „שלא כדין“.

(ההדגשה במקור)

השאלה אילו הן ההוצאות הישירות הסבירות לא הוכרעה באותו פסק-דין, ועל-פי בית המשפט העליון, „[...] לא מקובלת עלי הטענה שלפיה מעת שנקבעו סכומי מקסימום בתקנה, חזקה היא כי בכל מקרה סביר לגבות אותם, ולפיכך כל עוד המשיבות לא חרגו מתקרת הסכומים האמורים – ממילא לא מוטלת עליהן חובה לבחון מה הן ההוצאות הישירות הנובעות בפועל מהליכי הגבייה ולשמור על יחס סביר ומידתי בינן לבין סכום החוב[...]“ (פסקה 17; ההדגשה במקור). המלאכה לקבוע את ההוצאות שתיחשבנה סבירות מסורה בימים אלה למותב שמונה לדון בעע"ם 2927/15 עיריית תל אביב–יפו נ' ליבוביץ, פרשה שעודנה תלויה ועומדת.

בפרשת אברהם (פסקה 18) ציטט בית המשפט את סעיף 13(ג) לפקודת המיסים (גבייה), שהוראתו מסמיכה את שר האוצר להתקין תקנות

בדבר האגרות והמשימות בעד כל פעולה שעפ"י פקודה זו לרבות בדבר הוצאות סבירות שבהן ניתן לחייב סרבן בשל אמצעי אכיפה שננקטו לפי פקודה זו, וקביעת סכומים מרביים להוצאות כאמור; תקנות לפי סעיף קטן זה טעונות אישור ועדה משותפת של ועדת החוקה חוק ומשפט ושל ועדת הכספים של הכנסת[.]

וכן את תקנה 1:

הופעלו אמצעי אכיפה מכוח הפקודה בשל חוב מס, ניתן להוסיף עליו את ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה כאמור בסעיף 12ט לפקודה ובלבד שאמצעי האכיפה מנוי בתקנות אלה ושסכום הוצאות פעולה כמפורט בטור א', לא יעלה על הסכום הנקוב לצדה, בטור ב'[...]

מכאן הגיע למסקנה כי אין לומר מניהּ וביהּ שגביית הסכומים המרביים הנקובים בתקנה סבירה היא.

הצדדים בענייננו נשאו ונתנו מתחילת דרכו של התיק. ביום 15.04.18 הגישה המשיבה הודעת חדילה, בהסכמת המבקש, שסבה על החיוב בהוצאות שליחת דרישות תשלום בדואר. בכל הנוגע לטענות לחיוב מופרז בהוצאות העיקולים האלקטרוניים הוגשה באותו יום בקשת הסתלקות, גם היא בהסכמת שני הצדדים.

ה ו ד ע ת ה ח ד י ל ה

2. בהודעה, ובתצהיר גזבר המשיבה שצורף לה, הודיעה המשיבה כי ב-15 באפריל השנה פסקה אצלה גבייתן של הסכומים המקסימליים שנקבעו בתקנות ומאז, כל עוד לא יכריע בית המשפט העליון בפרשת ליבוביץ', היא מחייבת בתשלום סכומים נמוכים יותר: 13.31 ₪ בעד שיגור דרישה בדואר רגיל ו-19.70 ₪ תמורת דואר רשום. הצדדים הסכימו כי אחרי שיאמר בית המשפט העליון את דברו יעודכנו ההוצאות המופחתות לפי שינויים במצב המשפטי ברכיביהן או בשיעורן, אם יחולו.

כבסיס להסכמות אזכרו הצדדים שורה של פרשות, ובהן ת"צ (מחוזי חי') 2349-05-17 חמזה נ' תאגיד המים והביוב מי עירון בע"מ (פורסם באר"ש, 29.10.2017). גם באותו עניין הודיע המשיב על חדילה מגביית הסכומים המרביים על משלוח דרישות בדואר רגיל ורשום, המבקש הסתלק מתביעה שנגעה להוצאות העיקול האלקטרוני בחשבון הבנק, והוסכם על סכומים זהים שייגבו בסופו של דבר (את אותם סכומים, הפעם מכוח הסדר פשרה, נוכל למצוא בת"צ [מנהליים חי'] 14018-12-16 וינטראוב נ' עיריית חדרה [פורסם באר"ש, 10.12.2017]). הואיל ולא מכבר בוטלה תוספת המע"מ על סכומי ההוצאות, היא לא תיתוסף לסכומים (ראו תקנות המיסים [גבייה] [קביעת הוצאות מרביות] [תיקון], התשע"ח–2018, תיקון שפורסם ב-20 בפברואר האחרון ונכנס לתוקף שלושים יום לאחר מכן).

בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות נקבע:

בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע [תשעים יום לפחות לאחר שהוגשה הבקשה לאישור התובענה הייצוגית – ש' א'].

אחר שעיינתי בבקשת החדילה המוסכמת אני מאשרת אותה. אני מודעת לסכומים הנמוכים יותר שעליהם הסכימו הצדדים בפרשת בבצ'יק ושאותם אישרתי, אך כל עוד אין הלכה פסוקה יש להסתפק בהפחתה שנעשתה, שתיוותר בתוקף עד מתן פסק-הדין בפרשת ליבוביץ'.

ב ק ש ת ה ה ס ת ל ק ו ת

3. המבקש צירף לבקשת האישור (כנספח ג) חוזר שכלל הסכם בין מרכז השלטון המקומי בישראל ובין איגוד הבנקים בישראל, וגרס כי לפיו ההוצאות על הטלת עיקול צריכות להסתכם בשני שקלים ותו לא (אם לא נמצאו נכסים). הסכום המרבי שהתירו התקנות לגבות ושגבתה המשיבה על כל עיקול, לעומת זאת, היה 8 ₪, בתוספת מע"מ. המבקש ציין שכאשר הוצג לו תחשיב שערכה המשיבה של הוצאותיה על הטלת עיקולים בחשבונות בנק, הוא שוכנע כי הנפקת צווי עיקול אלקטרוניים עולה לה יותר משמונה שקלים ומע"מ. בהקשר זה הדגיש שתיקון התקנות דלעיל, בבטלו את הוספת המע"מ להוצאות, הפחית את הסכום המקסימלי לעיקול בנק לשמונה ש"ח מהסכום שכלל את המס, 9.36 ₪.

נוכח ההסברים שבגוף הבקשה אני מאשרת את הסתלקות המבקש מבקשת האישור ככל שהיא אמורה בטענות באשר לגביית ההוצאות על עיקולים אלקטרוניים. מובהר כי אין באישור ההסתלקות כדי להוות מעשה בית דין כלפי איש זולת המבקש ולכן, ומנימוקי ההסתלקות, איני רואה מקום למצוא תובע חליפי. למען לא יכבירו הצדדים הוצאות על פרסום הודעות אני פוטרת אותם מחובה זו.

ה ת ו צ א ה

4. אני מאשרת את ההודעה בדבר חדילה מגביית סכומי ההוצאות המרביים על משלוח הודעות דרישה בדואר רגיל ובדואר רשום. הבקשה לאשר תובענה ייצוגית בעניינים אלו נדחית וכך גם תביעתו האישית של המבקש. בהודעת החדילה המליצו הצדדים כי בתוך 21 יום מהיום תשלם המשיבה למבקש גמול שסכומו 4,000 ₪, ולבא-כוחו שכר טרחה על סך 22,000 ₪, בצירוף מע"מ. אני סבורה כי סכומים אלה מדודים והוגנים, לאחר ששקלתי את השיקולים שבסעיפים 22(ב) ו-23(ב) לחוק תובענות ייצוגיות.

הבקשה להסתלק מבקשת האישור בעילה שעניינה העיקולים האלקטרוניים – מתקבלת. הבקשה לאישור נמחקת ברכיב זה, ותביעתו האישית של המבקש בו נדחית.

ניתן בלשכתי היום, כ"ט אייר תשע"ח (14 במאי 2018).

המזכירות תשגר את פסק-הדין לצדדים. המבקש ישלח העתק ליועץ המשפטי לממשלה.