כללי:

1. בפני תביעה ותביעה שכנגד.

2. ביום 15.7.19 התנהל דיון הוכחות.

במעמד הדיון נשמעה עדותו של התובע והשמאי מטעמו, מר אלברט כהן.

מטעם הנתבעת נשמעה עדותו של מנהל הנתבעת, מר גבריאל חסון.

לבקשת הצדדים הוגשו סיכומים בכתב.

טענות התובע בכתב התביעה (בקליפת האגוז):

3. לטענת התובע ביום 18.3.17 השאיר את רכבו במוסך הנתבעת לצורך תיקון.

4. זמן קצר לאחר מכן הודיעה הנתבעת לתובע שהרכב מוכן. בשל מחלוקת על סכום התיקון, הרכב נשאר במוסך.

5. ביום 15.11.17 התקשר בעל המוסך לתובע והודיע לו שהרכב נגנב.

6. הנתבעת נחשבת בגדר קבלן לפי חוק חוזה קבלנות ומכאן קיימת לה אחריות מוגברת של שומר שכר.

טענות הנתבעת בכתב הגנה (בקליפת האגוז):

7. התובע הכניס את הרכב למוסך הנתבעת, אך לא שילם עבור התיקון.

8. הרכב נותר מחוץ לשטח הנתבעת בידיעתו של התובע.

9. הנתבעת אינה בגדר שומר חינם.

טענות התובעת שכנגד (בקליפת האגוז):

10. התובעת שכנגד הגישה תביעה בעילה של לשון הרע, כאשר הנתבע שכנגד האשים את התובעת שכנגד בעצם היותה "גנבת" ואת מנהלה כ"גנב בן גנב".

11. כמו כן, התובעת שכנגד תובעת את יתרת החוב בגין התיקון בסך של 8,190 ₪.

טענות הנתבע שכנגד (בקליפת האגוז):

12. נציג הנתבעת שכנגד הוא זה אשר הרים את קולו והוא זה שכינה את הנתבע שכנגד "גנב". בתשובה לדברים אלו השיב לו הנתבע שכנגד שהוא זה אשר גנב את הרכב.

דיון והכרעה:

מעמדה של הנתבעת:

13. לטענת התובע, הנתבעת הינה בגדר קבלן בהתאם לחוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974.

14. סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות שכותרתו "זכות עיכבון" קובע:

"לקבלן תהא זכות עכבון על נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו, כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המזמין עקב עסקת הקבלנות."

15. נציג הנתבעת אישר בחקירתו הנגדית שהרכב עוכב על ידי הנתבעת מאחר והתובע לא שילם עבור התיקון.

מר חסון העיד:

"אמרתי לו לבוא לקחת את הרכב, לא רצה לשלם. אני לא יכול לשחרר את הרכב אם לא משלם". (ראה עמ' 24, שורות 20-21 לפרוטוקול).

16. סעיפים 2(א) ו-(ב) לחוק השומרים, התשכ"ז-1967 שכותרתו "אחריות שומרים" קובעים:

"(א) שומר חינם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו.

(ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו."

17. סעיף 6 לחוק חוזה קבלנות קובע:

"(א) נעשו המלאכה או השירות בנכס בידי הקבלן, חייב המזמין לקבלו במועד שהוסכם עליו, ובאין הסכם - תוך זמן סביר לאחר שהקבלן הודיע לו שגמר את המלאכה או השירות.

(ב) אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן –

(1) אחראי הקבלן, לענין חוק השומרים, תשכ"ז-1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו;

(2) פטור המזמין מתשלום השכר, זולת אם אבד או ניזק הנכס אחרי שהמזמין היה חייב לקבלו ומסיבה שהקבלן אינו אחראי לה."

18. לאור האמור וכנקודת מוצא, יש לראות בנתבעת כשומרת שכר כהגדרת מונח זה בחוק השומרים.

19. התובע מפנה בסיכומיו לת.א.(ת"א) 220665-02 מנורה נגד גיר מובייל שיפוץ ותיקון גירים אוטומטיים והכשרת הישוב (פורסם בנבו), שם נקבע:

"בנסיבות אלה על הנתבעת 1 להוכיח כי הנזק נגרם עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש, ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהן. משמע, אחריותה של הנתבעת 1 הינה אבסולוטית למעט מקרים של כוח עליון."

20. אין מחלוקת בין הצדדים שהרכב נגנב עת חנה מחוץ למוסך הנתבעת בחניה סמוכה של "שופרסל".

21. טענת הנתבעת לכך שהרכב היה במוסך כחודשיים ורק לאחר מכן הוצא לחניון "שופרסל", לא נסתרה.

מצאתי לאמור חיזוקים בהתנהלותו של הנתבע, כפי שתובא להלן.

22. לכאורה, מקובלת עלי טענת התובע כי יכול והשארת הרכב בתוך שטח הנתבעת שהוא מגודר ונעול מחוץ לשעות העבודה, יכולה היתה למנוע גניבת הרכב.

23. יחד עם זאת, ישנם שני טעמים בגינם הנתבעת פטורה מחובותיה כלפי התובע כשומרת שכר.

24. ראשית, בתיק אזרחי (ב"ש) 3358/08 הראל נ' אלקרטרוניק (פורסם בנבו) התייחס בימ"ש למקרה בו רכב שחנה מחוץ לבית העסק של הנתבעת נגנב והוצת. בית משפט קבע:

"מסקנת הדברים בהלכת איילון חברה לביטוח הינה, שבעל המוסך שהסכים להמתין מספר ימים עד מסירת הרכב, לאחר סיום מלאכתו הינו שומר שכר, בדגש על טובת ההנאה שיש לו ובפוטנציאל העיכבון שהינו שעבוד הרכב כנגד חובו של בעל הרכב."

בית משפט הוסיף והתייחס למקרה בו סוכם בין הצדדים שבעל הרכב יגיע לאסוף את הרכב בסוף יום העבודה בקובעו:

"בחינת הלכת יוסף בכר מול העיקרון שעלה בהלכת איילון חברה לבטוח שלעיל, מעלה כי אין סתירה בין פסקי הדין, שכן בהלכת יוסף בכר, בכך שבעל הרכב יכול היה לאסוף את רכבו לאחר שעות העבודה, ויתר הקבלן על זכות העיכבון ולכן מעמדו הפך להיות כשומר, ששמירתו טפלה למטרה העיקרית של החזקתו ומכאן ההבדל בין המקרים באופי השמירה. בענייננו, אם שאלת המבחן הינה ויתור על זכות העיכבון, המסקנה הינה שהדבר לא הוכח שכן מפתחות הרכב והקוד לאזעקה נותרו בידי דורון. מכאן שדורון הינו קבלן, שומר שכר.

חרף הקביעה האמורה, חוק השומרים שלעיל אינו קובע אחריות מוחלטת. בסע' 4 לחוק השומרים נקבע כי השומר לא יהיה אחראי לאבדן הנכס או לנזקו שנגרמו עקב שימוש רגיל בנכס. מהלכת יוסף בכר האמורה, ניתן ללמוד גם לענייננו לגבי השימוש בסע' 4 לחוק השומרים, וכך למד בית המשפט המחוזי מרכז בהלכת יוסף בכר שלעיל (פסקאות ה-ו):

"מזוית אחרת יש לפטור את המוסך מאחריות, לפי סעיף 4 לחוק השומרים. ש' רנר בספרה חוק השומרים תשנ"ז – 1967, דנה בצירוף המילים "שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה" וכותבת: "לביטוי 'שמוש' ראוי לתת כאן פרשנות רחבה. לא רק שוכר רכב או שואל רכב עושה 'שימוש' בנכס במשמעות הסעיף, אלא גם בעל מכבסה הנותן ללקוח מסויים שירות כביסה בתמורה או שלא בתמורה ייחשב כ'משתמש' בנכס של הלקוח" (עמ' 206). בענייננו עשה רוני שימוש רגיל ברכב לפי תנאי השמירה, בכך שהעמידו מחוץ למוסך, בהתאם להסכמה עם יחזקאל, כשמפתחות הרכב נותרו נעולים בארון במוסך. בנסיבות אלה ועל פי סעיף 4 בחוק, פטור המערער מאחריות לגניבת הרכב. איננו סבורים, כי העובדה שהמפתחות היו בחזקת המוסך, יש בה כדי לשנות ממסקנתנו. כאמור, מכח הסכמת הצדדים השתחרר המוסך מהחזקת הרכב עם החנייתו מחוץ למוסך"."

25. ובענייננו אנו, הרכב הוכנס לתיקון ביום 18.6.17 ונגנב ביום 15.11.17. דהיינו, הרכב היה בחזקת הנתבעת תקופה של כ-5 חודשים.

26. חוק חוזה קבלנות אינו מטיל על הנתבעת חובות בלבד, אלא יש בו גם כדי להעניק לה זכויות. סעיף 2 לחוק חוזה קבלנות קובע:

"הקבלן חייב לעשות את המלאכה או לתת את השירות והמזמין חייב לשלם את השכר, הכל לפי המוסכם בין הצדדים." (הדגשה אינה במקור – נ.ר.).

27. התובע טוען בכתב התביעה שלא שילם עבור התיקון עקב מחלוקת על גובה החיוב.

28. איני מקבל טענה זו של התובע שאינה מתיישבת עם הגרסאות שהציג.

תחילה טען התובע שהיתה קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לעלות התיקון, כאשר נאמר לו שהעלות הינה 3,000-3,500 ₪.

אציין כי האמור לא נטען באופן מפורש בכתב התביעה ועלה אך במסגרת תצהירו של התובע.

גרסה שניה מתייחסת לכך שסוכם בין הצדדים על תשלום סך של 8,100 ₪ שלא שולמו (ראה עמ' 10 שורה 22 לפרוטוקול).

הגרסה השלישית הינה שלא שילם עבור התיקון בגין מצבו הכלכלי.

29. התובע העיד מספר פעמים ובאופן מפורש שהנתבעת זכאית לתשלום עבור עמלה באומרו:

"ש. מגיע לנו כסף, אין מחלוקת.

ת. לי מגיע הרכב. על התיקון ברור שמגיע לו כסף." (ראה עמ' 16, שורות 26-27 לפרוטוקול).

התובע הוסיף והעיד:

"ש. חצי שנה השארת רכב במוסך ולא משלם את התיקון.

ת. זה מה שאמרתי, אם היה נותן לי את הרכב להמשך העבודה, כל חודש הייתי נותן לו 2,000-3,000 ₪." (ראה עמ' 16, שורות 30-31 לפרוטוקול).

זאת ועוד:

"ש. במשך חצי שנה הרי באת וראית את הרכב. 18.6.17 נכנס הרכב עברו 5 חודשים, לא עשית שימוש ברכב.

ת. לא עשיתי.

ש. למה לא הבאת כסף לשחרר את הרכב, רכב הסעות.

ת. לא היה לי כסף במזומן. עבדתי עם כמה כלים, אני נותן אשראי שוטף 90 לפעמים עושה נסיעה היום ומקבל את הכסף מאוחר יותר. שילמתי 3,000 ₪ נשאר 8,000 ₪ כולל מע"מ. ביקשתי מאיתן חבר שלו שחיבר בינינו שיתן לי את הכסף. לא הסכים עד שלא אשלם הרכב לא יוצא." (ראה עמ' 17, שורות 15-21).

וכן:

"ש. שנתיים לא מצאת לנכון לשלם לגבי התיקון.

ת. שנתיים לא מקבל את הרכב. שיחזיר את הרכב, יקבל את הכסף." (ראה עמ' 19, שורות 23-24 לפרוטוקול).

30. בהתאם לעדותו של התובע, הטעם לאי התשלום לא היה מחלוקת בעניין עלות התיקון, אלא מצבו הכלכלי.

31. סעיף 11 לחוק השומרים קובע:

"שומר הזכאי להחזיר את הנכס לבעלו ועשה את המוטל עליו כדי להחזירו, אלא שבעל הנכס לא קיבלהו, רשאי לבקש מבית המשפט הוראות מה יעשה בנכס ויהא פטור מכל אחריות אם פעל בתום לב לפי הוראות בית המשפט; ואם היה שומר שכר או שואל, תהא אחריותו לאבדן הנכס או לנזקו וזכותו לשיפוי כשל שומר חינם, אף בלי שביקש הוראות מבית המשפט".

32. בע"א (ב"ש) 1260/01 איילון נ' מכון לב ואח' (פורסם בנבו) נקבע:

אמור מכאן, בעל המוסך שקיבל המכונית לידיו מלכתחילה כשומר שכר, זכאי יהיה להחזיר המכונית לבעליה לאחר שסיים מלאכתו ולאחר הראשון משני המועדים הבאים:

א. במועד שהוסכם עליו בינו לבין בעל המכונית.

ב. בהעדר הסכם כאמור – תוך זמן סביר.

כל עוד לא הגיע אחד המועדים הנ"ל, לא יבוא בעל המוסך בגידרו של "שומר הזכאי להחזיר את הנכס לבעליו".

תוצאת דברים זו נדרשת הן מהגיונם של דברים והן מהשתלבותן האימננטית והבלתי נמנעת של הוראות חוק השומרים בהוראות חוק חוזה הקבלנות שחיותן לענייננו באה זו מזו.

בעוד חוק חוזה הקבלנות מסדיר את מאטריית הזכויות והחובות שבין הקבלן למזמין בכל הקשור ל"מלאכה" או ל"שרות" שהוזמנו – חוק השומרים מסדיר את מאטריית הזכויות והחובות שביניהם בכל הקשור להחזקת הנכס נשוא המלאכה או השירות.

ההתקשרות שבין קבלן למזמין אינה יכולה להיתחם מעצם טיבה ומהותה לפרק הזמן המסתיים בשניה בה השלים הקבלן את מלאכתו, שכן על המזמין לבוא וליטול את נכסו לאחר ששלמה המלאכה. אותו פרק הזמן ייקבע עפ"י סעיף 6 (א) בהסכם בין הצדדים ובהעדרו - בתוך זמן סביר.

משך אותו פרק זמן ממשיכה מערכת היחסים שבין השניים להישאר בתוקפה שמלפני השלמת המלאכה – קרי: בעלים אל מול שומר שכר שבנכס.

רק משיחלוף אותו פרק זמן – כאמור בסעיף 6 (א) לחוק חוזה הקבלנות – יהיה הקבלן ל"שומר הזכאי להחזיר את הנכס לבעליו" תוך הורדה אוטומטית של הסטטוס שלו מ"שומר שכר" ל"שומר חינם" כאמור בסעיף 11 לחוק השומרים."

בית משפט הוסיף וקבע:

לאחר סיום מלאכתו בנכס או מתן השירות בו, יתכן ויתקיימו טובות הנאה שיוריות כאלה או אחרות מכוחן תמשיך להיות החזקתו ושמירתו בנכס כ"שומר שכר" דוגמת זכות העכבון האצורה עבורו באותו הנכס או אותו מוניטין בדבר היותו אומן או קבלן הנוהג אחריות בנכסים הנמסרים לו. ברור כי הדברים אינם ניתנים לכימות או להגדרה מדוייקת ומבחנם הוא באותה סבירות ובאותו האיזון הנדרש לכך. ומכאן אותו "זמן סביר" שקבע המחוקק בסעיף 6 (א) לחוק חוזה הקבלנות מעת מתן הודעת הקבלן בדבר סיום המלאכה ועד לקבלתה ע"י המזמין – כפרק הזמן אשר בו ישאר הקבלן "שומר שכר" גם לאחר סיום המלאכה.

פרק זמן זה הינו מחוייב המציאות וההגינות המסחרית ובנוסף לכך נושא הוא בחובו את

אותן "טובות הנאה" או "פוטנציאל טובות ההנאה" השיוריות שיש לו לקבלן בהחזקת

הנכס ושמירתו גם לאחר שהודיע למזמין כי סיים את מלאכתו."

33. ומן הכלל אל הפרט, פרק זמן של 5 חודשים בהם הרכב היה מעוכב אצל הנתבעת בעוד שהתיקון הסתיים והתובע אינו משלם עבור התיקון, אינו בגדר פרק זמן סביר בו ניתן לראות את הנתבעת כשומרת שכר.

במצב דברים זה, לכל היותר ניתן לראות בנתבעת כשומרת חינם וכשכזו, לא מצאתי בהתנהלותה, כאשר העמידה את הרכב בחניון סמוך לאחר כחודשיים שהרכב היה בשטח המוסך, כרשלנות מצידה.

34. הטעם השני בגינו הנתבעת פטורה מחובותיה כשומרת שכר הוא התרשמותי מכך שהתובע היה מודע באופן ברור שרכבו הוצא משטח הנתבעת והוא עמד במשך תקופה ארוכה בחניון סמוך של שופרסל. לראיה שהתובע הגיע למקום עם קונים פוטנציאלים וראה את הרכב חונה מחוץ למוסך (ראה עמ' 18, שורה 22 לפרוטוקול).

35. בע"א 2721-09-07 (מחוזי מרכז) בכר נ' אליהו, (פורסם בנבו) נקבע:

"בענייננו עשה רוני שימוש רגיל ברכב לפי תנאי השמירה, בכך שהעמידו מחוץ למוסך, בהתאם להסכמה עם יחזקאל, כשמפתחות הרכב נותרו נעולים בארון במוסך. בנסיבות אלה ועל פי סעיף 4 בחוק, פטור המערער מאחריות לגניבת הרכב."

36. התובע היה מודע לכך שהרכב חונה פרק זמן ארוך מחוץ לשטח הנתבעת בחניון שופרסל. התנהלותו זו של התובע מהווה הסכמה מדעת לאמור ועל כן בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק השומרים הנתבעת פטורה מאחריות לגניבת הרכב.

37. סיכום ביניים, לאור המפורט לעיל, תביעתו של התובע נדחית בזאת.

התביעה שכנגד:

38. עניינה של התביעה שכנגד הוא שניים:

האחד, הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע.

השני, חיוב בעלות התיקון.

39. לטענת התובעת שכנגד, הנתבע שכנגד הגיע למוסך וקרא לתובעת שכנגד בנוכחות עובדים ולקוחות "גנבת" ולמנהלה "גנב בן גנב".

40. הנתבע שכנגד טען בכתב הגנתו כי הדברים נאמרו בלהט הדברים לאחר שנציג התובעת שכנגד הטיח בו שהוא הגנב ובתשובה השיב לו שהוא עצמו "גנב בן גנב". מעבר לאמור, מכחיש הנתבע שכנגד שכינה את התובעת שכנגד "גנבת".

41. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע:

''לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(תיקון מס' 5) תשנ"ז-1997 (תיקון מס' 8) תשס"ח-2007 (תיקון מס' 9) תש"ע-2009

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד; "

סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קבוע:

"א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.''

42. בענייננו אנו, התובעת שכנגד העידה רק את מנהלה, מר חסון.

התובעת שכנגד ויתרה על עדות עד נוסף מטעמה (עובד) שהגיש תצהיר מטעמו, שלכאורה שמע את דבריו של הנתבע שכנגד.

43. משכך פני הדברים, עסקינן בשתי גרסאות סותרות ושקולות בנוגע לדברים שנאמרו.

נטל ההוכחה להוכיח גרסתה לדברים שנאמרו נופל לפתחה של התובעת שכנגד ובמצב דברים זה, התובעת שכנגד לא עמדה בנטל זה.

44. יתרה מכך, מאחר ולא הובא כל עד שיש בו כדי לתמוך בגרסת התובעת שכנגד לדברים שלכאורה נאמרו, גם אם הדברים אכן נאמרו, אלו לא הגיעו לאחר זולת נציג התובעת שכנגד.

45. לאור המפורט לעיל, דין התביעה שכנגד בעילת חוק איסור לשון הרע להידחות.

46. בכל הנוגע לתביעתה של התובעת שכנגד לתשלום בגין עלות התיקון, דין סעד זה להתקבל.

47. כמפורט לעיל, הנתבע שכנגד מאשר שעליו לשלם עבור התיקון.

גרסתו האחרונה בפני במעמד הדיון לכך שלא שילם בעקבות מצבו הכלכלי הינה העדות העדיפה בעיני, כעדות שנאמרה בפתיחות, במעמד הדיון ושיש בה כדי ללמדנו אודות האמת.

סוף דבר:

48. לסיכומם של דברים, תביעתו של התובע נדחית בזאת.

49. התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה והנתבע שכנגד ישלם לתובעת שכנגד סך של 8,190 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה שכנגד ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כמו כן, הנתבע שכנגד יישא בהוצאות התובעת שכנגד בסך 3,000 ₪ (הסכום כולל הוצאות אגרה ושכ"ט עו"ד).

הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט מחוזי מרכז – לוד.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה אב תשע"ט, 26 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.