תובענת המבקש - מר מנשה גולן, לביטול צו לסילוק יד, אשר ניתן כנגדו על ידי המשיבה – עיריית ראשון לציון, בהתאם לסעיף 4 לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א-1981 (להלן – "הצו" ו"החוק" בהתאמה).

המדובר במבנה בבעלות המשיבה, המשמש מאז שנת 2013 כמועדון נוער, והמצוי ברח' חיל הצנחנים מס' 26 בראשון לציון, חלקה 20 בגוש 5037 (להלן: "המבנה" או "המועדון")

במקביל להגשת התובענה, התבקש עיכוב ביצועו של הצו עד למתן החלטה בבקשה העיקרית. הצדדים הסכימו כי הדיון בבקשה הזמנית ובתיק העיקרי יאוחדו.

רקע וטענת הצדדים

1. המבקש מפעיל מזה מספר שנים מועדון נוער במבנה, זאת במסגרת פעילות התנדבותית באגף לקידום נוער במינהל הרווחה בעירייה. מועדון הנוער פעיל מאז שנת 2013, כאשר בעבר נוהל על ידי עובד בשכר בשם לירון נהון אליו הצטרף המבקש עוד בראשית הדרך בשנת 2013. החל מראשית שנת 2015 מופעל המועדון על ידי המבקש, כאשר מעמדו של המבקש מוכר כמתנדב מטעם מינהל הרווחה במשיבה.
2. ביום 17.10.17 התקבלה החלטת ועדת האכלוס במשיבה, להעביר את החזקה במבנה מידי האגף לקידום נוער לידי החב' לביטחון ולסדר ציבורי לראשון לציון בע"מ (להלן – "החברה לביטחון"), זאת לצורך הקמת נקודת שיטור קהילתי בנכס (להלן – "השיטור הקהילתי").

עיון בפרוטוקול ועדת האכלוס מעורר את הרושם כי לא ניתנה כל התייחסות לסוגיית מועדון נוער הקיים במבנה ולכל הפחות אין רמז לכך בפרוטוקול הדיון. נקדים את המאוחר ונציין כי ביום 30.1.18 ערב הדיון בתיק זה, התקיימה ישיבה רבת משתתפים בה הוחלט כי אכן אין עוד צורך בקיומו של המועדון במבנה, לאור קיומו של מועדון נוער אחר בשכונה סמוכה.

1. לאחר שהתקבלה החלטת ועדת האכלוס, הגיעו למקום פקחים מטעם המשיבה ו/או מטעם החברה לביטחון והודיעו לנוכחים במקום כי עליהם להתפנות מהמבנה. תיעוד המפגשים בין הפקחים לבין המבקש והנוכחים הנוספים במבנה, מפורט בהודעת דוא"ל מאת מר מיכאל קליין, מנהל רישום ופיקוח באגף הנכסים במשיבה מיום 23.11.17, אשר תצוטט להלן ("הודעת דוא"ל קליין").
2. ביום 14.11.17 הגיע המבקש למשרדי המשיבה ללא כל הזמנה או התראה מוקדמת וביקש מאת מנהל אגף הנכסים להותיר את מועדון הנוער במבנה. מנהל אגף הנכסים מר גלעד אברהמי הבהיר כי הדבר אינו אפשרי וביקש מהמבקש לעזוב את המבנה עד ליום 16.11.17 (ר' הודעת דוא"ל קליין). נקדים את המאוחר ונציין כי לעמדת המשיבה, פגישה זו מהווה מימוש של חובת השימוע הנדרשת בהתאם לחוק כתנאי להוצאת הצו. ביום 16.11.17 משלא עזב המבקש את המבנה ניתק מר קליין את אספקת החשמל למבנה. לאחר שהמבקש ונערי המועדון שבו למקום תוך שהם מתחברים לנקודת חשמל בבית סמוך, שב מר קליין ביום 20.11.17, ניתק את המבנה באופן סופי ממים וחשמל, לרבות פירוק חיבורי מים והוצאת ארון החשמל. ביום 4.12.17 הוצא הצו לסילוק יד מושא בקשה זו תוך שנכתב בו כי על המבקש לפנות את המבנה בתוך 30 יום. המבקש הגיש השגתו למשיבה וזו נדחתה, תוך שהובהר למבקש כי הינו רשאי להגיש בקשה להקצאת מבנה אחר בתחומי העיר. משנדחתה השגתו הגיש המבקש בקשה זו.
3. לטענת המבקש, מחזיק הוא תקופה ארוכה במבנה, עושה בו שימוש ציבורי חיוני וחינוכי לצורך קידום בני נוער בשכונה ולרווחתם. לטענתו, אין פתרון חילופי לנוער בשכונה והפעלת המועדון מהווה הצלה של ממש עבור אותם הנערים. הפעילות במקום ממומנת בחלקה על ידי עמותת אור ישראלי ברשות הרב גרוסמן ובחלקה מכספי הורי הילדים. המקום אף שופץ לאחרונה מכספי הורי הילדים. לטענת המבקש הפעילות במקום כוללת בין היתר עזרה בשיעורי בית, ימי הולדת, הכנה לבר מצווה, הרצאות בתחומים שונים, פעילות למניעת שימוש בסמים, הכנה לקראת השירות הצבאי, נסיעות לטיולים ולקברי צדיקים וכיו"ב.

באשר להליך מתן הצו לסילוק יד ותקינותו, בפי המבקש הטענות הבאות: ראשית לא ניתנה לו זכות השימוע ערב הוצאת צו הסילוק כנדרש בהוראות החוק, שנית המשיבה לא נתנה דעתה כלל למציאת פתרון לילדי המועדון, שלישית, פקחי המשיבה נקטו מידה רבה של אלימות והרס עת ניסו להביא לסילוק המבקש ובני הנוער מהמבנה. עוד טוען המשיב כי לא פלש למבנה אלא הינו מחזיק בו שנים רבות ולפיכך אין לנקוט נגדו צו לפינוי פולש המהווה עשיית דין עצמית.

1. לטענת המשיבה, המבקש לא השכיל להראות ולו בדל של זכות להחזקת המבנה. העירייה הינה בעלת הנכס; כל החזקתו של המבקש במשך השנים היתה אך ורק מכוח התנדבותו באגף לקידום נוער במשיבה; המשיבה הינה בעלת הזכות להחליט איזה אגף מאגפיה יאכלס את המבנה; המבקש הינו "פולש טרי", שהרי עד למועד החלטת ועדת האכלוס להעברת הנכס לידי החב' לביטחון, המשיבה היא זו שהחזיקה באופן מהותי בנכס גם אם עשתה זאת באמצעות המבקש, ואילו החל מהחלטת הועדה – מרגע זה הפך המבקש לפולש.

עוד טוענת המשיבה, כי נזק רב נגרם בכל יום בו מתעכבת מסירת המבנה לידי החב' לביטחון והיא אף מצרפת לתגובתה מסמכים שונים המעידים על רכישת ציוד וגיוס עובדים לצורך איוש המבנה במטרתו החדשה – השיטור הקהילתי. באשר לחובת השימוע, טוענת המשיבה כי חובה זו מולאה במסגרת הפגישה שהתקיימה במשרדו של מנהל אגף הנכסים ביום 14.11.17. בפגישה זו השתתפו מספר בעלי תפקידם במשיבה לרבות יועץ משפטי, ניתנה למבקש האפשרות להשמיע את עמדתו ובכך מולאה חובת השימוע. באשר לצורך במועדון, טוענת המשיבה כי קיים מועדון נוסף בשכונה סמוכה הפועל מזה כשנתיים והנותן מענה לילדי השכונה, לפיכך אין כל צורך במועדון נוסף. לטענת המשיבה דווקא השיטור הקהילתי הינו הצורך החיוני לעת הזאת.

דיון

1. חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א-1981 ("החוק"), קובע מהן הנסיבות בהן רשאי הממונה כהגדרתו בחוק, לפעול בדרך של עשיית דין עצמי לצורך פינוי פולש. בהתקיים התנאים המפורטים, תהא פטורה הרשות המקומית מלנקוט בדרך המלך, היינו, הגשת תביעה לסילוק יד אל הערכאה השיפוטית המוסמכת ותוכל לפעול בעצמה לסילוק הפולש. עם זאת, עשיית דין עצמי הינה החריג לכלל, כאשר הכלל הינו פנייה לבית המשפט. משכך, תפורש הזכות לעשיית דין עצמי בצמצום וככל שנפל פגם בהליך, יבוטל הצו, תוך ששמורה לרשות הזכות לפעול בדרכים הרגילות.

הדברים הובהרו ברע"א 4311/00‏ מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ''ד נח(1) 827 (להלן: "עניין בן שמחון"):

"אכן, מתבקשת פרשנות מצרה להיקף השימוש בסמכות הממונה להוציא צווי סילוק לפולשים לקרקעות הציבור. הצרה כאמור מתחייבת לאור התפיסה המשפטית-חוקתית הנוהגת שלפיה עמידה על זכויות – ובתוך כך הגנה על החזקה במקרקעין – מותנית ככלל בפנייה לערכאות המשפט ואיננה מושגת על-ידי עשיית דין עצמית על-ידי הטוען לזכות; כי ככל שהשימוש בעשיית דין עצמית על-פי הדין הכללי מוכר, הרי מדובר בתחום צר ומוגבל עד מאוד, כחריג לכלל הרחב המצריך היזקקות לערכאות; כי גם אם הוכר הצורך לתת בידי המדינה אמצעי יעיל של עשיית דין עצמית לצורך הגנה על נכסי הכלל, יש להשתמש בו בצמצום הראוי על רקע היותו חריג למושכלות יסוד של השיטה המשפטית. על רקע כל אלה יש לפרש באופן מצמצם ודווקני את היקף הסמכויות לעשיית דין עצמית שניתנו לרשות המוסמכת בחוק לסילוק פולשים. על רקע תפיסה פרשנית זו יש לפרש את טיב התנאים המוקדמים לשימוש בסמכות הממונה על-פי החוק"....

1. במסגרת הדיון שלפנינו, יש להבחין בין שלוש קבוצות של טענות אפשריות אשר עשויות לעמוד למבקש כנגד המשיבה: טענות במישור המהותי - הנוגעות לזכויות המבקש במבנה; טענות במישור הפרוצדוראלי – הנוגעות לחוקיות הצו והתקיימות התנאים המוקדמים לו; וטענות מתחום המשפט המנהלי – הנוגעות לסבירות ההחלטה המנהלית - בענייננו - ההחלטה להפסיק את פעילות מועדון הנוער במבנה ולמוסרו לטובת השיטור הקהילתי.
2. במישור המהותי לא העלה המבקש כל טענה של ממש. אין חולק כי החזקתו במבנה מאז ומעולם הייתה החזקה "מטעם" המשיבה, היינו, כמתנדב מטעם אגף קידום הנוער במינהל הרווחה בעירייה. המשיב מעולם לא היה בעל זכות עצמאית להחזיק במבנה והוא אף לא טוען לכך. לפיכך, משהחליטה המשיבה במסגרת שיקול דעתה וסדרי העדיפויות שלה להוציא את המבנה מידי אגף אחד ולמוסרו לידי אגף אחר, הרי שהבסיס עליו נסמכת החזקתו של המבקש במבנה – מכוח מינהל הרווחה – נשמט. די בכך כדי לקבוע כי המבקש לא הציג ולו ראשית ראיה לזכות לחזקה במבנה.
3. במישור המנהלי, העלה המבקש טענות שונות באשר לסבירות החלטת המשיבה להפסקת פעילות מועדון הנוער. במסגרת מישור דיון זה, הוצג בין היתר פרוטוקול ועדת האכלוס מיום 17.10.17 בה הוחלט למסור את הנכס לידי השיטור הקהילתי, החלטה שבעקבותיה מצא המבקש עצמו כפולש במבנה. מקריאת פרוטוקול הוועדה נדמה, כי אכן איש מהנוכחים בוועדת האכלוס לא נתן דעתו לסוגיית הפסקת פעילות מועדון הנוער וכי נושא זה למעשה כלל לא נשקל באותה ישיבה. אמנם, מאוחר יותר, ביום 30.1.18 במהלך ניהולו של הליך זה וערב הדיון האחרון, התכנסה ישיבה רבת משתתפים במשרדי המשיבה, בה נידון העניין. באותה ישיבה הגיעו נציגי המשיבה לכלל מסקנה כי לא נדרש כל פתרון לסוגיית סגירת מועדון הנוער וכי קיים מועדון נוער נוסף בשכונה סמוכה המהווה פתרון לסגירת מועדון זה. ניתן אמנם לתהות על דרך קבלת ההחלטה, ולבחון האם די בישיבה שהתקיימה בדיעבד כדי להכשיר את ההחלטה המקורית ככל שלא עמדה זו בתנאי המשפט המנהלי. אולם מישור זה אינו בסמכותו של בית משפט זה, כי אם בסמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים, זאת בהתאם להוראות חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000.
4. לאחר שהסרנו משולחננו, הן את המישור המהותי והן את המישור המנהלי, נותר אפוא לבחון את המישור הפרוצדוראלי. בהתאם לכך, ככל שיתברר שהמשיבה פעלה כדין ובהתאם להוראות החוק, הרי שבית המשפט לא יתערב בהחלטת המשיבה ויותיר את הצו על כנו. מאידך, ככל שיתברר כי נפלו פגמים בפעולת המשיבה ובהתנהלותה בדרך הוצאת הצו, עשוי הדבר להוות הצדק לביטול הצו. בעניין בן שמחון נאמר כך:

"משהוצא צו סילוק פולש, והעניין הגיע לבירור בבית-המשפט ביוזמת התופס שנגדו ניתן הצו, אם העלה התופס טענה בדבר חוקיות הצו, על בית-המשפט לבחון טענה זו, ובמסגרתה לבדוק אם נתקיימו במצטבר כל התנאים הנדרשים להוצאת הצו על-פי סעיף 4 לחוק. לא נתקיים תנאי מתנאים אלה, יבוטל תוקפו של הצו, ושאלת מהותן של זכויות הצדדים לקרקע תבורר, במידת הצורך, במסגרת דיונית רגילה"

1. ואכן, כאמור לעיל, המבקש העלה טענות שונות באשר לתנאים הנדרשים להוצאת הצו. לצורך הדיון, נעמוד תחילה על תנאים אלו. סעיף 4(א) לחוק קובע כך:

"תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור ולאחר שנתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו, כי תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן – מועד הסילוק והפינוי), ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו".

1. בהתאם להוראות החוק, התנאים להוצאת הצו, שעל קיומם הדווקני שומה על בית המשפט לעמוד, הינם אלו:

(א) אדם תפס מקרקעי ציבור.

(ב) לדעת הממונה התפיסה אינה כדין.

(ג) הצו ניתן תוך ששה חודשים מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין, אך לא יאוחר מ-36 חודשים מיום התפיסה.

(ד) הממונה נתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו.

(ה) מועד הפינוי לא יקדם מתום 30 ימים ממועד מסירת הצו.

1. אולם החוק לא מגביל את תחולתו ל"פלישה טריה" בלבד. סעיף 4א לחוק עוסק במקרים בהם החזיק אדם במקרקעי ציבור משך תקופה כדין מכוח חוזה, אולם חוזה זה הסתיים או פקע, באופן שהתופס מוצא עצמו בדיעבד כפולש, מבלי שביצע פעולה פיסית של פלישה:

"4א(א) לענין חוק זה, יראו תפיסה של מקרקעי ציבור שלא כדין, גם אם אותו אדם החזיק בהם לאחר מועד סיומו או פקיעתו של חוזה שהתיר את החזקתם, ובלבד שמשך תקופת ההחזקה מכוח חוזה לא עלתה על שבע שנים רצופות, ונשלחה הודעה לתופס מקרקעי הציבור, ולפיה הסתיים החוזה ואין כוונה להאריכו או שפקע החוזה, לפי הענין, וכי על התופס לפנות את מקרקעי הציבור"

בהתאם להוראות סעיף 4א(ב)(2) לחוק:

"לעניין סעיף קטן (א), מועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו לא יקדם מתום שישים ימים מיום מסירת הצו"

1. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, בתצהירים, בעדויות, בסיכומים ונתתי דעתי ליתר השיקולים הצריכים לעניין, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הצו להתבטל, עקב פגמים שנפלו בהליך הוצאתו. אסביר את עמדתי:
2. הצו מושא בקשה זו ניתן ביום 4.12.17, כאשר מובהר בגוף הצו כי על המבקש לפנות את המבנה בתוך 30 יום. לטעמי, כבר בכך שגתה המשיבה. בענייננו אין מדובר "בפלישה טרייה", המצדיקה פעולה בהתאם לסעיף 4, אלא בהמשך החזקה במבנה לאחר סיום חוזה או פקיעתו בהתאם להוראות סעיף 4א.

אין חולק כי המבקש החזיק במבנה במשך השנים האחרונות בהרשאת המשיבה ומטעמה ולפיכך החזקתו זו הייתה החזקה כדין. משנתקבלה החלטת המשיבה בוועדת האכלוס מיום 17.10.17 למסור את המבנה לטובת השיטור הקהילתי, הסתיימה למעשה בעקיפין ההרשאה והמבקש מצא עצמו לפתע במצב של פלישה. לא ניתן לומר כי המבקש פלש לראשונה למבנה לאחר ההחלטה בוועדת האכלוס. התיאור לפיו המבקש נותר להחזיק במבנה על אף שההרשאה פקעה – יהיה תיאור הולם יותר. בנסיבות אלו, שומה היה על המשיבה לפעול על פי הוראות סעיף 4א לחוק. כך, נדרש היה ליתן למבקש פרק זמן של 60 יום ולא 30 כפי שנכתב בצו. כמו כן נדרש היה לשלוח הודעה בהתאם להוראות סעיף 4א לפיה הסתיימה ההרשאה ואין כוונה להאריכה. הודעה כגון זו לא נשלחה.

1. השתלשלות העובדות אשר ברובה אינה נתונה במחלוקת, מעוררת אי נוחות רבה ומעלה סימני שאלה, באשר לתקינות התנהלותה של המשיבה במסגרת מאמציה לפינוי המבקש מהמבנה. מר מיכאל קליין מתאר את השתלשלות העניינים בהודעת דוא"ל מטעמו מיום 23.11.17 המופנית למנהל אגף הנכסים (בתוך נספח 7 לתגובת המשיבה). מפאת חשיבות הדברים, להלן יובאו במלואם:

"בהמשך להנחייתכם הגשתי היום תלונה במשטרה בגין פלישה טרייה למבנה, להלן ראשי הפרקים:

1. מבנה שימש כמועדון נוער והופעל על ידי מתנדב הרב גולן מנשה (המבקש – מ.פ.) מטעם האגף לקיום נוער במינהל שירותים חברתיים.

2. בתאריך 17.10.17 החליטה ועדת אכלוס לשנות את יעוד המבנה ולהפעילו כתחנת שיטור קהילתי.

3. בתאריך 5.11.17 הגעתי למבנה והודעתי לנוכחים שהוחלט על שינוי ייעוד ושעליהם לעזוב ולקחת את כל הדברים ששייכים להם.

4. בתאריך 14.11.17 הגיעו הרב גולן ונציגים נוספים למנהל אגף נכסים ובקשו להישאר במבנה, גלעד הסביר להם שזה לא אפשרי וביקש מהם לעזוב את המקום עד 16.11.17 שעה 12:00.

5. ב-16.11.17 הגעת למקום וכשראיתי שלא התפנה ניתקתי את אספקת החשמל למקום.

6. ב- 17-18.11.17 התחברו המתנדבים עם כבל חשמל לבית סמוך והתפללו במקום, הפיקוח התריע בפני בעל הדירה והוא ניתק אותם מהחשמל.

7. ב-19.11.17 הגיעו נציגי הפיקוח העירוני למבנה ובקשו שוב מהנוכחים לפנות והתריעו שבכוונתנו להחליף מנעולים.

8. 19.11.17 בסיור נוסף במקום בשעות הערב התגלה שנעקר שער הכניסה.

9. 20.11.17 הגעתי למבנה וניתקתי סופית ממים וחשמל כולל פירוק חיבורי מים והוצאת ארון חשמל.

10. 21.11.17 הפיקוח הגיע למקום וביקש שהנערים יעזבו ומאז ועד היום הם מתבצרים במקום בכל שעות היממה".

כזכור, הצו מושא בקשה זו ניתן ביום 4.12.17, אולם מתיאורו של קליין דלעיל, ניתן להיווכח כי פעולות פיסיות של פינוי וסילוק המבקש נעשו כבר בשבועות שקדמו למתן הצו. כך, נעשו פעולות של ניתוק המבנה מחשמל ומים, פירוק חיבורי המים והוצאת ארון החשמל. דרישת הסילוק נמסרה בעל פה על ידי קליין מספר ימים לאחר החלטת ועדת האכלוס, ולא בדרך של הוצאת צו על ידי הממונה כנדרש.

משננקטו פעולות פיסיות על גבול האלימות, עוד בטרם מתן הצו, דומה כי חרגה המשיבה מסמכותה הקבועה בחוק. בהתאם לסעיף 5 לחוק, רק משחלף המועד הקבוע בצו, יורה הממונה על ביצועו. נקיטת הפעולות המתוארות לעיל על ידי מר קליין, עוד בטרם מתן הצו, מלמדות על כך שהמשיבה בחרה לנקוט פעולות שונות לסילוק המבקש בדרך של עשיית דין עצמי, זאת בחריגה מסדר הדברים ומהסמכות הנתונה לה לפי החוק.

1. אחד התנאים המוקדמים להוצאת הצו, הינו מתן ההזדמנות לתופס להשמיע את טענותיו בפני הממונה. לטעמי, גם בסוגיה זו נפל פגם בהתנהלותה של המשיבה. קשה לתאר את המפגש במשרדי המשיבה ביום 14.11.17 (המתואר בסעיף 4 להודעת הדוא"ל של קליין), כמימוש זכות השימוע הנ"ל.

המבקש לא זומן באופן מסודר להשמיע את טענותיו, אלא הגיע מיוזמתו למשרדי המשיבה לאחר שהובהר לו על ידי הפקחים בשטח כי עליו לפנות באופן מיידי את המקום. דומה כי משהתייצב המבקש במשרדי המשיבה, הוחלט על אתר לנצל את ההזדמנות ולראות בפגישה זו מימוש של זכות השימוע. העדר זימונו של המבקש להשמיע את טענותיו באופן מסודר, תוך שמובהר לו מראש מהות הפגישה ומטרתה, עשויה לפגוע פגיעה של ממש במבקש ועל כן עמד המחוקק על מימוש זכות זו. כך למשל לא התייצב המבקש לאותה פגישה עם עורך דינו באופן שניתן יהיה בידו לשקול את המהלכים הנכונים, לרבות תקיפת ההחלטה המינהלית בבית המשפט המוסמך לכך.

ער אני לטענות המשיבה כי ממילא אין בידי המבקש כל טענות לזכויות במבנה, בנוסף ער אני לכך שממילא במסגרת ההליך המשפטי דנא ניתנה למבקש האפשרות בסופו של יום לטעון כל טענה העומדת לטובתו. עם זאת, טענות המבקש במישור המינהלי באשר לסבירות החלטת המשיבה לסגירת מועדון הנוער, אינן חסרות שחר. לפיכך, על אף שאין מקומן של טענות אלו בהליך זה, הרי שבמסגרת מימוש זכות השימוע ככל שהיתה מקויימת ערב הוצאת הצו בנחת מתוך תכנון וביישוב הדעת, לא מן הנמנע ששמיעת טענות המבקש מבעוד מועד היה בה כדי לשקול פתרון אחר לסוגיית מועדון הנוער חלף סגירתו.

1. מעבר לכל האמור לעיל, יש לזכור כי אין מדובר בפולש אשר משתלט על נכס ציבורי למטרותיו הפרטיות, אלא לכל היותר בפולש המחזיק נכס ציבורי למטרות ציבוריות – גם אם סבורה הרשות כי אין בהן עוד צורך. אין בכך כמובן כדי להקל ראש בחומרת הפלישה למקרקעי ציבור, אולם הדבר מהווה שיקול נוסף באשר לדרך הראויה לנקוט הליכי הפינוי בנסיבות מיוחדות אלו - אם בדרך של עשיית דין עצמי או בדרך המלך של פנייה לערכאות.

לעניין זה יוזכר, כי הרציונל העומד בבסיס החוק, אשר מאפשר עשיית דין עצמי במקרה של השתלטות גורם פרטי על קרקע ציבורית, הינו החשיבות הנודעת לשמירה על מקרקעי ציבור מפני השתלטות שלא כדין. (ראו בהקשר זה: רע"א 2983/15 בוסקילה נ' מנהל מקרקעי ישראל – מחוז תל אביב, [נבו, 2015]). דומה כי בעניינו כאשר המבקש הינו מתנדב הפועל לטובת קידום הנוער – צורך ציבורי כשלעצמו – אף אם החזקתו במבנה מהווה הלכה למעשה פלישה למקרקעי ציבור, הרי שעוצמת הצורך הציבורי וממילא ההצדקה לנקיטת דין עצמי בלא הליך משפטי – מתעמעמת, זאת בהצטרף לפגמים המנויים לעיל.

1. ככל שהסוגיה היתה נבחנת דרך משקפי "מקבילית הכוחות" – דהיינו תוך בחינת היחס שבין העילה המהותית לזכות המבקש לחזקה בנכס, לבין עוצמת הפגם באשר לסדרי ההליך - נדמה שמקום בו אין למבקש כל טענה של ממש באשר למהות הזכות, גם פגם שנפל בתקינות ההליך לא יביא לביטול הצו המנהלי. אולם המתווה הראוי לבחינת חוקיותו של הצו המינהלי לסילוק פולש אינו מקבילית הכוחות המוכר ממתכונת הדיון בעניינים כגון סעדים זמניים, עיכוב ביצוע פסקי דין וכדו'. בהתאם להלכת בן שמחון דלעיל, נוכח חריגות הזכות לעשיית דין עצמי על רקע יסודות שיטתנו המשפטית, הרי יש לדקדק עם המשיבה כחוט השערה. לפיכך, הביקורת השיפוטית תיעשה ב"טור", היינו, ככל שיימצא פגם בהליך, בחינת העניין תיעצר בשלב זה ולא תיבחן כלל הזכות המהותית. בנסיבות המתוארות לעיל, די בפגמים המתוארים לעיל, כדי להביא לביטולו של הצו.

סיכום

1. אכן, לא הובאה טענה של ממש מטעם המבקש באשר לטיב זכויותיו במבנה. אדרבה, הובהר מפורשות כי למבקש אין כל זכות במבנה, זולת החזקתו כמתנדב מטעם המשיבה עצמה.

מאידך נמצאו לטעמי פגמים של ממש באשר לדרך בה ננקט ההליך, פגמים אשר מצדיקים את ביטולו של הצו. בהקשר זה אצביע על נקיטת פעולות פיסיות על גבול האלימות של פינוי וסילוק, עוד בטרם הוצא הצו ובוודאי בטרם חלף המועד הקבוע בחוק לביצועו. פעולות אלו מעוררות אי נוחות של ממש. עוד אזכיר כי בהתאם לצו שהוצא, נדרש המשיב לפנות את המבנה בתוך 30 יום, בעוד שבהתאם להוראות החוק היה מקום לקבוע תקופה בת 60 יום. באשר לזכות השימוע, ספק גדול אם ניתן לראות בפגישה האקראית והבלתי מתוכננת מיום 14.11.17– מימוש של זכות זו.

1. אכן, אין מקום להקל ראש בשיקולים שעניינם האינטרס הציבורי והחשיבות הנודעת לשמירה על מקרקעי ציבור מפני השתלטות שלא כדין (ר' פרשת בוסקילה דלעיל). אולם, בענייננו אין מדובר בפולש קלאסי אשר השתלט על מקרקעי ציבור ומנכס אותם לעצמו, אלא במתנדב אשר פעל משך מספר שנים מטעם אגף הנוער בעירייה ומפעיל מועדון נוער עבור ילדי השכונה. החלטת ועדת האכלוס בדבר סגירת מועדון הנוער, הפכה את פעילותו הציבורית המבורכת של המבקש בין לילה לפלישה לקרקע ציבורית. נדמה, שבשים לב ובהצטרף לפגמים המפורטים לעיל, לא למקרים כגון אלו נועד החוק, המהווה כאמור חריג לכלל הרחב, המצריך בדרך כלל היזקקות לערכאות ומסתייג מעשיית דין עצמי.
2. לאור כל האמור, אני מורה על ביטול הצו.
3. בנסיבות העניין המפורטות לעיל, לרבות העדר טענה לזכות מהותית במבנה מצד המבקש - כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ו שבט תשע"ח, 11 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.