לפני ערעור על החלטות כב' רשמת ההוצאה לפועל, הגב' אפרת אזולאי-חנוביץ', מיום 30.11.17 ומיום 19.12.17 בתיק הוצל"פ (חיפה) 514506-06-17.

1. המערערת היא החייבת בתיק ההוצל"פ והמשיבה היא הזוכה בתיק.

2. ביום 17.7.17 הגישה המערערת בקשה בטענת 'פרעתי' בתיק ההוצל"פ, במסגרתה טענה, בין היתר, על האופן בו יש לפרש את מנגנון ההצמדה של החוב בו חוייבה.

2.1 המערערת פירטה בהרחבה בבקשתה בהוצאה לפועל, כי בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים מרובים, אשר תחילתם בהליך בוררות בפני כב' השופט בדימוס, פרופ' דן ביין (להלן – "הבורר").

2.2 בפסק הביניים של הבורר מיום 18.3.13 (נספח ט1 למוצג ע/3 מטעם המערערת, להלן – "פסק הבורר") קבע הבורר, כי הסכום אותו על המערערת לשלם למשיבה יישא –

"הפרשי הצמדה למדד תשומות הבנייה מ-10/06... וריבית כחוק..."

(ההדגשה שלי – ר.ב.).

2.3 בסופו של יום, לאחר הליכים בבית המשפט המחוזי, בבית המשפט העליון, דיונים נוספים בפני הבורר ובבתי המשפט, במסגרתם נערך שינוי בסכום הפסוק, הקביעה ביחס למנגנון ההצמדה מיום 18.3.13 המובאת לעיל – נותרה על כנה.

3. המחלוקת הנוכחית בין הצדדים

3.1 בהחלטה מיום 30.11.17 הכריעה כב' הרשמת במספר סוגיות אשר היו במחלוקת בין הצדדים, בהן הסוגיה אשר הובאה לפיתחי בערעור דנן, ולפיה הצדדים חלוקים ביחס לפרשנות המילים 'ריבית כחוק' בפסק הבורר הנ"ל.

3.2 לטעמה של המערערת, משנקבע בפסק הבורר כי הסכום צובר הצמדה למדד תשומות הבנייה, 'ריבית כחוק' משמעה ריבית לפי תקנה 2 לתקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003 (להלן – "תקנות הריבית").

לטענתה, מדד תשומות הבנייה כולל הן רכיב של שמירת ערך הכסף, בדומה למדד המחירים לצרכן, והן רכיב של פיצוי, בדומה לחיוב בריבית. על כן, לטענת המערערת, אין מקום אלא לחיוב מינימלי בריבית, כאמור בתקנה 2 לתקנות, הואיל ורכיב הפיצוי נלקח כבר בחשבון במסגרת פסיקת הצמדה למדד תשומות הבנייה.

3.3 בטיעונה בפני כב' רשמת ההוצאה לפועל, גרסה המשיבה, שמשמעות הדיבור 'ריבית כחוק' הוא ריבית לפי תקנה 5 לתקנות ('שיעור ריבית פיגורים').

4. בהחלטה מיום 30.11.17, דחתה כב' הרשמת את טענות שני הצדדים וקבעה כי הכוונה לריבית בהתאם להוראות תק' 3 לתקנות.

על קביעה זו הוגש הערעור שלפניי.

אבהיר, כי המשיבה לא הגישה ערעור מצידה ביחס לקביעה האמורה, ומכאן כי זנחה טענתה ששיעור הריבית הנכון בפסק הבורר הוא כקבוע בתקנה 5 לתקנות הריבית.

5. המועד להגשת הערעור

5.1 הודעת הערעור הוגשה ביום 9.1.18, וכאמור בה – המערערת מבקשת לשנות את האמור בהחלטה מיום 30.11.17.

5.2 בהחלטתי מיום 14.1.18 ביקשתי תגובת המערערת מדוע לא חלף המועד להגשת ערעור על החלטה זו.

אף המשיבה בטיעוניה עמדה על כך שהערעור הוגש באיחור, וכי דינו דחייה מטעם זה בלבד.

5.3 לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, וכן בהחלטות מיום 30.11.17 ומיום 19.12.17, אני סבורה כי בנסיבות העניין הערעור הוגש במועד.

5.4 במסגרת ההחלטה מיום 19.12.17 נקבעו הסכומים אשר על אופן חישובם ניתנו הוראות כב' הרשמת בהחלטה מיום 30.11.17.

מכאן, שרק ביום 19.12.17 הסתיים סופית הדיון בבקשת המערערת בטענת 'פרעתי'.

5.5 בהוצאה לפועל אין "פסקי דין", ואין הבחנה בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת".

לכל היותר ישנם צווים של רשמי ההוצאה לפועל, הניתנים להוצאה לפועל 'כאילו' היו פסקי דין (וראו: סע' 20 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967).

5.6 סע' 80 לחוק ההוצאה לפועל מבחין בין החלטות אשר יש לבקש עליהם רשות ערעור לבין החלטות שהערעור עליהן הוא בזכות.

ניתן להבין מהוראת סע' 80, אף ממהות ההחלטות אשר עליהן הערעור הוא בזכות, כי החלטות אלה מהוות מעין "פסק דין בהוצאה לפועל".

רשם ההוצאה לפועל כידוע פועל הן במישור השיפוטי והן במישור המינהלי: בהפעילו את הסמכויות במקרים בהם החלטות נתונות לערעור בזכות – הוא מפעיל סמכות שיפוטית. בהחלטות אשר הערעור עליהן טעון רשות – מפעיל רשם ההוצאה לפועל את סמכותו המינהלית.

5.7 אין חולק, כי בקשה לפי סע' 19 לחוק ההוצאה לפועל (בקשה בטענת 'פרעתי') היא מסוג הבקשות אשר ההחלטה עליהן ניתנת לערעור בזכות (סע' 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל).

מכאן, שמדובר בהחלטה שהיא מעין פסק דין.

5.8 במלאכת השיפוט ידוע, כי בטרם נותן בית המשפט פסק דין, עפ"י רוב הוא נדרש לתת 'החלטות אחרות'.

החלטות אלה נבלעות בפסק הדין והופכות חלק ממנו משניתן; על כן ניתן לערער עליהן במסגרת הערעור על פסק הדין (וראו: תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ו-א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה אחת עשרה, בעמ' 1143).

5.9 מנגנון דומה לא נקבע בהוצאה לפועל, אך הוא כמובן מתקיים בפרקטיקה; כך למשל, משמוגשת בקשה בטענת 'פרעתי', מבקש כב' הרשם – בדר"כ – את תגובת הצד שכנגד. זוהי 'החלטה אחרת' במסגרתו של הליך לפי בקשה בטענת 'פרעתי'.

5.10 במקרה דנן, ביום 30.11.17 קבעה כב' הרשמת מנגנון לאופן חישוב החוב הפסוק. אך רק ביום 19.12.17 נקבע מהו הסכום, בהתאם למנגנון שנקבע.

"החלטה שיש בה פסיקה סופית לגבי העניין הצריך הכרעה בתובענה, היא 'פסק דין'. כל החלטה אחרת, כשמה כן היא – 'החלטה אחרת'..."

(וראו: משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה, מהדורה 15, כרך ב' בעמ' 1223).

משכך, לטעמי, ולמרות שהסכום נקבע ביום 19.12.17 על יסודה של הסכמת הצדדים וללא צורך בהכרעה שיפוטית, רק ביום 19.12.17 הסתיימה 'מלאכת השפיטה' של כב' הרשמת, ורק אז החל המועד להגשת ערעור על 'פסק הדין' שנתנה בבקשת המערערת בטענת 'פרעתי'; 'פסק הדין' כולל הן את ההחלטה מיום 30.11.17 והן את ההחלטה מיום 19.12.17, ולמעשה – ההחלטה מיום 30.11.17 'נבלעת' בהחלטה הסופית מיום 19.12.17 (בהקבלה לתקנה 411 לתק' סד"א כמובא לעיל).

5.11 משהתקבלה ההחלטה מיום 19.12.17 אצל המערערת ביום 21.12.17 (כאמור ברישת הודעת הערעור), לא חלף המועד להגשת הערעור במועד בו הוגש.

6. 'ריבית כחוק'

6.1 סע' 1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן – "חוק הריבית") קובע הגדרות כדלקמן -

"מדד" - מדד המחירים לצרכן...

"הפרשי הצמדה" - תוספת לסכום שנפסק או שנקבע, לפי שיעור העליה של המדד...

"הפרשי הצמדה וריבית" - הפרשי הצמדה, בצירוף ריבית צמודה ... על הסכום שמדובר בו בסעיף 2;

"ריבית צמודה" - ריבית על הסכום שמדובר בו לאחר שנוספו עליו הפרשי הצמדה.

סע' 2 לחוק קובע כי רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף רשאית גם -

"לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו".

סע' 3א(א) לחוק קובע, כי -

"במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם".

סע' 4(א) לחוק קובע –

"הריבית לפי סעיפים 2 ו-3 ... יהיו בשיעורים ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, אלא אם כן קבעה הרשות השיפוטית שיעור נמוך יותר".

6.2 תקנה 2 לתקנות הריבית קובעת -

"שיעור הריבית הצמודה כמשמעותה בהגדרה "הפרשי הצמדה וריבית" שבחוק יהיה, לכל רבעון, בשיעור הריבית הצמודה המשתנה, ובלבד ששיעור זה לא יפחת מ-0%, בתוספת 1 נקודת אחוז".

תקנה 3 לתקנות הריבית קובעת -

"שיעור הריבית לפי סעיף 4 לחוק, לענין סעיפים 2 ו-3 לחוק, יהיה, לכל רבעון, בשיעור הריבית השקלית המשתנה, בתוספת 2 נקודות אחוז".

6.3 בערעור שלפניי, הצדדים חלוקים בשאלה האם חלה על החיוב הכספי ריבית לפי תקנה 2 לתקנות הריבית (כטענת המערערת) או ריבית לפי תקנה 3 לתקנות הריבית (כטענת המשיבה, וכקביעת כב' הרשמת בהחלטה).

כב' הרשמת מפנה להוראות חוק הריבית, בוחנת את הוראותיהן של תקנות 2 ו-3 לתקנות הריבית, וקובעת כי –

"בענייננו קבע הבורר הצמדה להפרשי מדד תשומות הבניה ולא הצמדה להפרשי מדד המחירים לצרכן, לפיכך הריבית שנקבעה בפסק הבורר הינה ריבית על פי סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית ועל כן שיעור הריבית הינו שיעור הריבית השקלית המשתנה כקבוע בסעיף 3 לתקנות פסיקת ריבית ולפיכך יש לדחות את טענת החייב בעניין זה"

(סע' 10 להחלטה).

המערערת טוענת, כי חיובה במדד תשומות הבנייה כבר מגלם אלמנט של פיצוי בדומה לחיוב בריבית.

6.4 לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, עיינתי בפסק הבורר ושבתי ועיינתי בהחלטת כב' הרשמת, דומני כי דין הערעור להידחות.

6.5 ראשית יאמר, כי הניתוח המשפטי שערכה כב' הרשמת בהחלטה (כמצוטט לעיל) משקף את המצב המשפטי לאשורו במקרה דנן: בפסק הבורר לא נקבע מנגנון הצמדה למדד המחירים לצרכן, ועל כן התייחסות להוראות החוק או התקנות אשר בהן מופיע אופן חישוב של ריבית צמודה (כטענת המערערת) היא שגויה. הריבית בפסק הבורר אינה 'ריבית צמודה' כהגדרת מונח זה בסע' 1 לחוק הריבית, אלא ריבית שיקלית, מונח אליו מתייחס אופן החיוב בתקנה 3 לתקנות הריבית.

לשון תקנה 2 לתקנות הריבית היא 'ריבית צמודה'; משמעות מונח זה בחוק הריבית היא ריבית אשר צמודה למדד המחירים לצרכן. על כן, תקנה 2 אינה רלוונטית, הואיל ובפסק הבורר נקבע מנגנון הצמדה למדד תשומות הבנייה.

6.6 זאת ועוד – הפרשנות אותה מציעה המערערת ביחס לכוונת הבורר סותרת את המילים בהן בחר הבורר לנקוט בפסקו; הבורר מצא לחייב את המערערת הן במדד והן בריבית. ביחס למדד – חייב הבורר את המערערת במדד תשומות הבנייה, ולא במדד המחירים לצרכן. ביחס לריבית – חייב הבורר את המערערת בריבית עפ"י חוק, כמשמעותה לעיל.

קבלת פרשנותה של המערערת, כי די בחיובה במדד תשומות הבנייה - משמעה איון המילים 'ריבית כחוק' בפסק הבורר. לרשם ההוצאה לפועל בוודאי שאין כל סמכות למחוק הוראות מפסקי הדין אותם הוא מיישם, אף לבית משפט זה אין סמכות כאמור.

הסמכות לביטול החיוב בריבית הבא בנוסף על החיוב במדד תשומות הבנייה – הייתה נתונה לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון, אשר דנו בבקשות לביטול פסק הבורר ולאישורו. משלא נטען ע"י המערערת כל טענה בעניין זה מעולם (וראו הצהרת ב"כ המערערת בדיון לפניי ביום 13.5.18 בעמ' 1 ש' 10-12) – לא נדונה סוגיה זו מעולם, וקביעת הבורר נותרה על כנה והיא חלוטה.

6.7 בדיון שהתקיים לפניי ביום 13.5.18, סברתי כי ייתכן והיה מקום לפנות אל הבורר בבקשת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל (עמ' 1 ש' 20-22).

אך לאחר ששבתי ושקלתי בעניין, מצאתי כי אין בכך צורך, וזאת נוכח הוראות סעיף 6 לחוק הריבית, אשר יש בהן כדי להסביר את קביעת מנגנון ההצמדה בפסק הבורר:

סעיף 6(ב)(1) לחוק הריבית קובע, כי אין לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק זה "אם קיים בין בעלי הדין הסכם על הצמדה".

סעיף 6(א)(1) לחוק הריבית קובע, כי אין לפסוק ריבית לפי חוק זה "אם קיים הסכם בין בעלי-הדין על תשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום".

בפסיקה נקבע גם, כי -

"...הסכם על הצמדה, אפשר שייעשה במפורש, ואפשר שיהיה נובע מהתנהגות הצדדים. כך, כאשר הצדדים אמנם לא ערכו הסכם, אך הם 'נצמדו לדולר וניהלו את כל ההתחשבנות שביניהם בדולרים', ראה בית המשפט את החוב שחב אחד לשני, כחוב דולרי, לענין שיעור הריבית"

(וראו: דוד קציר, פסיקת ריבית, הצמדה ושערוך, בעמ' 443).

6.8 במקרה דנן, אין חולק כי קיים בין הצדדים הסכם על הצמדה; הצדדים הסכימו ביניהם (אף אינם חולקים על כך היום) כי מדד תשומות הבנייה הוא הסכם ההצמדה על פיו פעלו.

ומכלל הן, נלמד הלאו: אין בין הצדדים הסכם על 'תשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום' (למצער – לא הוצג ולא נטען לפניי על קיומו של הסכם כאמור).

בהעדר הסכם כאמור בין הצדדים - הריבית בה חויבה המערערת בפסק הבורר היא ריבית 'כחוק', קרי: ריבית אשר תחושב לפי תקנה 3 לתקנות הריבית.

7. אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני דוחה את הערעור.

בנסיבות העניין ובמטרה להביא לכדי סיום התדיינויות רבות שנים בין הצדדים, איני מוצאת לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, ח' סיוון תשע"ח, 22 מאי 2018, בהעדר הצדדים.