נגד המבקש נרשם דו"ח תנועה בגין עבירה על תקנה 85 (א) (5) ל-ת"ת, בכך שביום 7.1.18 בבוקר נהג ברכב מס' 93-966-76 והוביל מטען במשקל של 2,450 ק"ג במקום 2,000 ק"ג, קרי חריגה של 23 אחוז.

בעקבות רישום הדו"ח הנ"ל הוציא השוטר מתחת ידו הודעות איסור שימוש , הן נגד הרכב הנ"ל והן נגד רכב הגורר מסוג טנדר, מס' 87-974-12.

כלי הרכב שייכים לחברת "בני מסעד בע"מ"

במהלך הדיון, טען המבקש כי הובל על הגרור כלי מסוג מחפרון, ששוקל 1,600 ק"ג, בהתאם להעתק הרשיון שהומצא לבית המשפט וכי בפועל נשקלו הגורר והגרור ביחד, ולא בנפרד, וזה מסביר את החריגה במשקל, כאשר משקל המחפרון פחות מהמשקל המקסימלי המותר.

אין מחלוקת כי לא הית החריגה כלל במשקל הגורר.

ב"כ המבקש עותר לבית המשפט לאמץ את החלטה שניתנה ב-עמ"ת (מרכז) 49813-09-17 מ"י נ' אשר סויסה הובלות בע"מ.

מאידך, מתייחסת ב"כ המשיבה לחריגה הגבוהה ומבקשת כי בית המשפט יפסוק לפי החלטה

שב- 43526-09-17 מ"י נ' עבדייה.

עיון בחומר הראיות מראה כי – לכאורה - נשקלו שני כלי הרכב בנפרד.

דו"ח השקילה מהווה – לפחות – ראייה מספיקה בהליך זה .

עוד הגיש ב"כ המבקש מסמך שנערך ע"י יצרן הנגרר, לפיו מבחינה פיזית בנוי הגרור להוביל מטען במשקל של 2,600 ק"ג, קרי יותר מהמשקל המקסימלי המותר לפי הרשיון ופחות מהמטען בפועל.

דיון והכרעה

עולה כי קיימת מחלוקת פוסקים בין ערכאות השונות בשאלה האם יש לראות את שני כלי הרכב כרכב אחד או כלי רכבים נפרדים .

נוכח הפסיקה הסותרת, ללא פסק דין מחייב, אני סבור שאני חופשי לבחור את הפסיקה, שלדעתי, קרובה יותר ללשון החוק ונכון יותר מבחינה משפטית.

ב-עמ"ת 56074-09-17 מ"י נ' פאוור למסחר (2008) בע"מ, קבעה כב' השופטת שלו כי יש לראות את הגורר והנגרר ככלי רכבים נפרדים.

סע' 57 (א) (1) לפקודת התעבורה קובע שאם הוביל אדם מטען ברכב, כאשר המשקל הכולל של רכב והמטען המובל בו .. רשאי השוטר למסור הודעה האוסרת את השימוש ברכב.

בסעיף 57 ג (א) לפקודת התעבורה ניתנת סמכות לבית המשפט לתת צו איסור שימוש שיפוטי כנגד הרכב שבו נעברה העבירה.

עיון בדו"ח שנמסר למבקש כאמור, אינו מראה כל קשר לרכב הגורר, שכלל אינו מוזכר בעובדות המפורטות של האישום, בהן כתוב כי העבירה בוצעה בגרור בלבד.

בהעדר כל התייחסות לרכב הגורר, ספק בעיני באם בית המשפט יכול לתת צו איסור שימוש שיפוטי לרכב שאינו מוזכר כלל בכתב האישום, ואינו הרכב שבו נעברה העבירה.

במצב עניינים זה, אני סבור שמבחינה לשונית ומשפטית, יש לאמץ את הפסיקה שב-עמ"ת 49813-09-17.

יש גם לקחת בחשבון כי במקרה דנן ,לא מדובר ברכב בכבד כמו משאית אלא טנדר, עם ארגז פתוח ועגלה.

עוד יש לקחת בחשבון כי שני הצווים ניתנו ע"י שוטר מבלי שנערך שימוע בפני קצין המשטרה.

אומנם, ניתנה סמכות לשוטר לתת הודעת איסור שימוש בגין משקל יתר לגבי הרכב, שבו הובל המשקל, ללא חובת שימוע בפני קצין, אבל סבורני כי כאשר מדובר באפשרות של מתן הודעת איסור שימוש נגד רכב נוסף שלגביו, לא נמצא משקל יתר, מן הראוי שהחלטה סופית תינתן ע"י קצין לאחר עריכת שימוע.

בפסק דין ב-רע"פ 1286/11 אמברם נ' מ"י נאמר כי " המחוקק ניסה לאזן בין הצורך להילחם בתאונות דרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים" ולכן, בהתחשב כי הסנקציה מכוונת נגד בעל הרכב ולאו דווקא הנהג, יש – לדעתי – להפעיל את הסנקציה באופן דווקאני, רק בהתאם ללשון מפורש בחוק ולא לפי פרשנות, שניתן להפרש לכיוונים שונים.

מכל המובא לעיל, אני סבור שלא היה מקום להורות על איסור שימוש כנגד רכב הגורר

מס' 87-974-72 ולכן , אני מורה על ביטול צו איסור השימוש נגד רכב זה, שישוחרר ממגרש האחסון לאחר שישולם דמי האחסון והמשטרה תחזיר את רשיון הרכב לבעלים .

יחד עם זאת, נוכח ראייה לכאורה הקיימת כנגד המשקל שהובל בגרור (עגלה) מס' 93-966-76 ,

אני מורה על השארת צו האיסור שימוש על כנו.

ניתנה היום, א' שבט תשע"ח, 17 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.