לפניי תביעה כספית מיום 9.1.18 ע"ס 22,233 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 7.9.15 בין רכב התובעת (רכב פרטי מתוצרת הונדה סיוויק ש.י. 2014 מ.ר. 5483731) לבין רכב הנתבעות (רכב פרטי/השכרה מתוצרת מאזדה CX-5 ש.י. 2015 מ.ר. 8097754). התביעה הוגשה והתבררה בסדר דין מהיר.

בימים 29.1.19 ו-12.2.19 נערכו בפניי שתי ישיבות הוכחות, שבהן נשמעו ראיות הצדדים, ובכללן עדויות שלושה עדים: מטעם התובעת – גב' ריקה שרם נאור, כנהגת רכב התובעת; ומטעם הנתבעות – מר אביחי עשר, כנהג רכב הנתבעות (שהעיד במפוצל בשתי השיבות בנסיבות המתועדות בפרוטוקול) וכן הנתבעת 1, כנוסעת רכב הנתבעות, שהיא גם אשת נהג רכב הנתבעות. בתום הישיבה האחרונה הוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב, וכל הצדדים אכן הגישו סיכומיהם, כולל סיכומי תשובה.

יצוין כי, תחילה, הסכימו הצדדים, כמקובל בתיקי נזקי רכב מסוג זה, על מתן פס"ד לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ללא נימוקים וללא גבולות, אך בהמשך, לבקשת הנתבעות, בהיעדר התנגדות התובעת ונוכח מהלך דברים יוצא דופן בעת ישיבת ההוכחות הראשונה, הוחלט ביום 31.1.19 כי פסה"ד יינתן במתכונת רגילה הנהוגה בסדר דין מהיר. בהקשר זה יצוין כי בתום הישיבה השנייה הודיע ב"כ הנתבעות על הסכמתו לחזור למתווה ההכרעה הראשון הנ"ל, אך בהחלטתי בתום אותה ישיבה קבעתי, כי, בנסיבות ולמרות הכוונה הטובה של ב"כ הנתבעות, ראוי שיינתן בתיק זה פס"ד מנומק.

דיון והכרעה

דין התביעה – להתקבל.

ממכלול הטענות והראיות עולה ברורות, כי המחלוקת היחידה הטעונה הכרעה שיפוטית בפס"ד זה מוסבת על שאלת נסיבות התרחשות התאונה ועל השאלה הנגזרת של מיהות האשם בנזיקין בהתרחשותה.

מן הראוי בנסיבות להציג באופן נרחב את גרסאות הצדדים והעדים.

גרסת התובעת ועדת התביעה

בסעיף 4 לכתב התביעה נרשם כך: "התובעת תטען כי ביום 07/09/15 או בסמוך לכך גרמו הנתבעות ו/או מי מטעמן לתאונת דרכים. שרם-נאור ריקה נהגה בהונדה ברחוב ברקוביץ בתל אביב, בשלב מסוים רצתה גב' שרם-נאור לפנות שמאלה על מנת להכנס לחניון גולדה אשר נמצא ברחוב. לפתע פתאום, במהלך הפנייה שמאלה של ההונדה, סטה הרכב הפוגע, אשר עמד בנתיב הימני, שהוא נתיב היציאה מהחניון, באדום לבן, למסלול הנסיעה של ההונדה פגע בה והסב לה נזק רב".

בטופס ההודעה (מוצג ת/1) על התאונה שנמסר לתובעת ושצורף לכתב התביעה נרשם: "נסעתי ברחוב ברקוביץ מכיוון מזרח למערב בנתיב שמאל בפניה שמאלה לתוך החניון ורכב צד ג' שעצר את רכבו בנתיב הימני במקום שאסור לחניה (אדום לבן) החל את נסיעתו בפתאומיות תוך כדי סטיה שמאלה ופגע ברכבי באופן שניגרם נזק לאורך כל הצד הימני של הרכב הנפגע שלי".

עדת התביעה (נהגת רכב התובעת) העידה כי בעת שנסעה קדימה לקראת הצומת שבו רצתה לפנות שמאלה לכיוון חניון גולדה, התנגש רכב הנתבעות בדופן ימין של רכב התובעת. העדה לא תיארה בעדותה את מצב רכב הנתבעות עובר לתאונה (האם נסע או עמד, והיכן היה בדיוק בכביש וביחס אליה), ומעדותה עולה שכלל לא הבחינה בו עובר לתאונה, אלא שמעה את רעש ההתנגשות ומכך הבינה שהייתה מעורבת בתאונת דרכים.

גרסת הנתבעות ועדי ההגנה

בסעיף 4 לכתב ההגנה נרשם כך: "מוכחש מכל וכל הנטען בסעיף 4 לכתב התביעה, על תתי סעיפיו. הנתבעות תטענה כי נסיבות התאונה שונות בתכלית מן המתואר ע"י התובעת. התאונה אירעה, עת רכב הנתבעות נסע בנתיב הימני כדין, כאשר לפתע, רכב התובעת סטה באחת וללא כל אזהרה את רכב הנתבעים ופגע בו".

בטופס ההודעה (מוצג נ/1) על התאונה שנמסר לנתבעת 2 ושצורף לכתב ההגנה נרשם: "היינו בנתיב הימני והאוטו השני חתך אותנו צמוד מידי ונכנס בנו".

עדי ההגנה (נהג ונוסעת רכב הנתבעות) מסרו גרסה דומה מאוד לגבי אופן התרחשות התאונה. שניהם העידו כי בעת שישבו שניהם ברכב הנתבעות, שעמד בצד ימין של הדרך קרוב למדרכה מימין (במקום אסור לחניה ששפת המדרכה בו צבועה אדום-לבן), התנגש רכב התובעת בנסיעתו ובסטייתו ימינה ברכב הנתבעות העומד.

כללי - על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית

על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993); בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן (פורסם בנבו, 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי (פורסם בנבו, 5.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי (פורסם בנבו, 16.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13)].

על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13)].

מן הכלל אל הפרט

לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת ועדת התובעת על פני גרסת הנתבעות ועדויות הנתבעות, כאשר הגרסה המועדפת הנ"ל מבססת אחריות בלעדית בנזיקין של הנתבעות (ושל נהג רכב הנתבעות) לקרות התאונה.

אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה, במצוות תקסד"א:

• מדובר במקרה לא קל להכרעה, מאחר שהצדדים והעדים מציגים גרסאות עובדתיות הפוכות, שלא ניתן ליישב ביניהן, ואין בנמצא ראיות אובייקטיביות או ניטרליות לחיזוק או להחלשה של איזו מהגרסאות/העדויות המתחרות. אך משימתי השיפוטית בפס"ד מנומק (להבדיל מפס"ד בלתי מנומק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט) היא להעדיף את אחת משתי הגרסאות המתמחרות ולקבוע פוזיטיבית כיצד התרחשה התאונה (בבחינת "אמת משפטית"), במידת האפשר ועפ"י מבחני מאזן ההסתברויות הנ"ל. סבורני שביכולתי ולכן גם מחובתי לעשות כן.
• בעת התרשמותי במשפט מכל העדויות שנשמעו בפניי, לא הותירה אף אחת מהעדויות רושם של עדות מהימנה באופן מיוחד, ואיני יכול לומר שזיהיתי באיזו מן העדויות אותות אמת (במובן המשפטי-ראייתי) באופן מובהק. במישור זה של ההתרשמות מהעדויות עצמן (לבדן), נותר אפוא ספק שקול. אך מניתוח הראיות הנוספות והמחדלים הראייתיים, התמונה משתנה.
• תמוה עד מאוד, שליבתה של גרסת ההגנה שהוצגה במשפט (הטענה כי רכב הנתבעות היה בעמידה מוחלטת וממושכת יחסית של מס' דקות עובר לתאונה ואף בזמן התאונה), לא קיבלה כל ביטוי בכתב ההגנה. בכתב ההגנה נרשם, כאמור לעיל, כי רכב הנתבעות היה בנסיעה בזמן התאונה. הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי אין לייחס חשיבות לגרסה הכתובה בכתב ההגנה, משני טעמים שונים: האחד – מדובר בטעות קולמוס; והשני - מאחר שכתב ההגנה מנוסח ע"י עו"ד שלא היה בזירת התאונה. אך קשה לקבל טענה זו כפשוטה. ראשית, עפ"י הדין הכללי, הגרסה בכתב טענות היא כן גרסה מחייבת שאף גודרת את מסגרת הדיון והמחלוקות; שנית, ביהמ"ש רוצה לקוות ולהאמין שכתב ההגנה נוסח לאחר שמנסחו שוחח עם נהג רכב הנתבעות (ולמצער עם הנתבעת 1 שגם בשמה הוגש כתב ההגנה), ולכן לא ברור כיצד ליבת הגרסה הנ"ל לא קיבלה כל ביטוי בכתב ההגנה, וראוי להזכיר שכתב ההגנה נתמך בתצהיר של עובדת בכירה של הנתבעת 2, שחזקה גם עליה כי בדקה גם היא את הגרסה, שבתצהירה הצהירה שזו גרסת אמת; שלישית, ב"כ הנתבעים לא הודיע ביוזמתו במהלך שני הדיונים שנערכו וגם לא בהודעה יזומה אפשרית לפני הדיונים, על טעות הקולמוס הנטענת ועל הגרסה החדשה הנכונה הנטענת; רביעית, שני ההסברים השונים הנ"ל לגבי מקור הגרסה הכתובה בכתב ההגנה אינם מתיישבים האחד עם השני, משום שאו שמדובר בטעות קולמוס (של מי שיודע מהי הגרסה הנכונה אך טעה בניסוחה), או שהמנסח לא יודע מהי הגרסה הנכונה, ואז אולי כלל לא טעה, אלא אולי ניחש או פירש כהבנתו את הרשום בטופס ההודעה.
• תמוה שגם בטופס ההודעה על התאונה שנמסר לנתבעת 2 (מוצג נ/1), שתוכנו הובא למעלה, לא נאמר דבר על כך שרכב הנתבעות היה בחניה ובעצירה מוחלטת (ועוד מתמשכת) בצד הדרך. לטעמי, עובדה לפיה רכב היה בעמידה בזמן תאונה היא עובדה מהותית מאוד, שלא סביר בעליל שתיעדר מדיווח רשמי על התאונה. שהרי, ברגיל, רכב עומד לא יכול לגרום לתאונה וודאי לא להתנגש ברכב אחר. תמיהה זו מתעצמת נוכח שתי העובדות הבאות: בעת עדותם של עדי ההגנה הם הרבו מאוד לתאר כי רכבם היה בעמידה, עד כדי תחושה שמדובר היה במעין מנטרה או בעדות מתוכננת ומגמתית. אז כיצד קרה שרק בביהמ"ש מודגשת עמידת רכב הנתבעות, ואילו בדיווח הראשוני והרשמי לנתבעת 2 הדבר כלל לא נכתב, ודאי לא במפורש?! ודבר נוסף – בפעם השנייה שהעיד נהג רכב הנתבעות בפניי, הוא הוסיף לגרסתו פרט עובדתי חדש לחלוטין, לפיו רכב הנתבעות היה "דומם" (משמע המנוע לא היה מונע ולכן לא נסע ולא יכול היה לנסוע). מדובר אפוא בעדות כבושה כפולה, גם לגבי הטענה שרכב הנתבעות עמד בחניה וגם לגבי כך שמנוע הרכב היה דומם. להבנתי ועפ"י ניסיוני, לו אכן כך היה במציאות, חזקה שהדברים היו מקבלים ביטוי מפורש, ואף מודגש, בטופס ההודעה על התאונה (מוצג נ/1) ואף בכתב ההגנה, שהרי עובדות נטענות אלו, לו יוכחו כנכונות, כמו מדברות בעד עצמן לטובת הנתבעות, ומכאן התמיהה הרבה שבאי-ציונן, לא בטופס ההודעה ולא בכתב ההגנה.
• עדת התביעה העידה באופן עקבי, שלא נסתר, כי בכוונתה היה לפנות שמאלה בצומת המדובר הנראה בתצלומים שהוצגו. לפיכך, סטייה ימינה דווקא של רכב התובעת (כגרסת עדי ההגנה במשפט) אינה סבירה, מה גם שאין חולק כי לפני רכב הנתבעות הייתה מדרכה, ולמעשה רכב התובעת לא יכול היה לפנות שם ימינה לאף מקום (אלא אם ברצונו לעלות על המדרכה או לחנות לצד המדרכה, לפני רכב הנתבעות, אך אפשרות זאת נראית בלתי סבירה בנסיבות).
• בעוד שנהגת רכב התובעת שמרה על התצלומים שצילמה ביום התאונה בזירת התאונה והציגה אותם כמוצגים ראייתיים, הרי שנוסעת רכב הנתבעות, שצילמה גם היא תצלומים ביום התאונה בזירת התאונה, לא שמרה על התצלומים ולא הציגה אותם. הניסיון השיפוטי שלי לימד אותי, כי עד שמתעד את זירת התאונה ושומר על התיעוד ומציגו, הוא עד שיש לו עניין רב יותר בהוצאת האמת לאור.
• לרכב הנתבעות נגרם נזק בתאונה, אך הנתבעת 2 (בעלת ומשכירת הרכב) לא הגישה תביעה נזיקית משלה בגין נזק זה. נכון הוא שמדובר בנזק קל (נזק זה נראה בעיקר בתצלומי הצבע שהגישה עדת התביעה), אך מאחר שמדובר ברכב השכרה חדש (משנת ייצור של שנת התאונה) ולאור העובדה הידועה היטב לכל העוסקים בתיקי נזקי רכב כי חברות השכרת רכב מגישות תביעות גם בגין נזקים פעוטים, תמוה מדוע הנתבעת 2 לא הגישה תביעה כזו ואף הודיעה (באמצעות ב"כ הנתבעת 2 בדיון הראשון) שאין בכוונתה להגיש תביעה כזו. מדובר להבנתי ובנסיבות כאינדיקציה ראייתית מסוימת (גם אם לא בעלת משקל רב) לחובתן של הנתבעות.
• לא נעלמה מעיני ההססנות המסוימת שגילתה עדת התביעה בעת עדותה במשפט, בעיקר בכל הנוגע לציור שהתבקשה לצייר כדי להמחיש את מקום התאונה ואת מנח הרכבים האחד ביחס לשני בעת התאונה. לאחר ניתוח מכלול הדברים, לא מצאתי שיש בהססנות זו כדי לשנות ממסקנתי הכללית הנ"ל, וניתן להניח לטובת העדה כי היססה מתוך התרגשות ומתוך רצון שלא להעיד על דברים שאינם בטוחה בהם, ובהקשר זה יש לזכור שהעדה, עפ"י עדותה ועפ"י השאלות שנשאלה, לא ראתה את רכב הנתבעות עובר לתאונה ולכן התקשתה לומר היכן בדיוק היה ומה בדיוק עשה עובר לתאונה וברגע התאונה.

סיכום

התביעה מתקבלת במלואה.

על הנתבעות לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. סך של 22,233 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 9.1.18 ועד יום התשלום המלא בפועל.
2. סך של 374 ₪ בגין מחצית ראשונה של אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 9.1.18 ועד יום התשלום המלא בפועל.
3. סך של 375 ₪ בגין מחצית שנייה של אגרת בית משפט שטרם שולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.
4. סך של 400 ₪, בגין שכר העדה בו חויבה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.
5. סך של 4,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.

הגזברות תפעל לגביית המחצית השנייה של אגרת ביהמ"ש שטרם שולמה.

ניתן היום, ט' אדר ב' תשע"ט, 16 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.