ניתנה ביום 14 מרץ 2018

בשם המבקשת: עו"ד אורית רענן

בשם המשיבה: עו"ד עדי בן-כוכב

ה ח ל ט ה

השופט רועי פוליאק

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת אופירה דגן-טוכמכר ונציגי הציבור מר איתן סלע וגב' ורדינה יריב; סע"ש 41468-09-15), בגדרו חויבה המבקשת לשלם למשיבה תשלומים שונים. תביעה שכנגד שהגישה המבקשת נדחתה במלואה.

הרקע לבקשה

1. המבקשת היא חברה העוסקת ביצור ובשיווק של כלי כסף וחפצי יודאיקה ומפעילה רשת חנויות. המשיבה הועסקה אצל המבקשת החל מיום 15.8.10, תחילה כמנהלת רשת החנויות בשכר בסך 20,000 ₪ (ברוטו) ובהמשך בתפקיד סמנכ"ל שיווק (דצמבר 2011) בגינו הועמד שכרה על סכום של 25,000 ₪. בחודש דצמבר 2012 קודמה המשיבה לתפקיד משנה למנכ"ל ובינואר 2013 מונתה למנכ"לית, אך חרף הקידום שכרה נותר ללא כל שינוי. עם זאת, בסמוך למועד המינוי לתפקיד משנה למנכ"ל, המשיבה החלה לקבל מדי חודש, בנוסף למשכורתה, סכום של 20,000 ₪ מחוץ לתלוש השכר. בין הצדדים קיימת מחלוקת בדבר מהות הסכום הנוסף. המשיבה טענה שמדובר בבונוס שהיה חלק משכרה, ואילו החברה טענה שמדובר בהלוואה שניתנה למשיבה.
2. ביום 20.3.14 המשיבה עברה אירוע מוחי לאחריו שהתה בחופשת מחלה לתקופות ממושכות. בסמוך לכך, הוגדלה משכורתה של המשיבה ל – 42,000 ₪ ואילו הסכום הנוסף הופחת ל – 10,000 ₪. ביום 15.5.14 הצדדים הגיעו להסכמה בדבר סיום עבודתה של המשיבה, לאחר משא ומתן שהתנהל בינה לבין מר יעקב מרדינגר, הבעלים של המבקשת. במסמך בן עמוד אחד, הנושא את הכותרת "סיכום פגישה", נקבע בין היתר כי העסקתה של המשיבה תסתיים ביום 30.9.14 וכי המשיבה תהיה זכאית ל"... כל תנאי העסקתה לרבות שכר, בונוס, הפרשות רכב וכד'" (להלן - הסכם סיום ההעסקה או הסכם הפרישה). סמוך לאחר חתימת הסכם הפרישה, המשיבה המשיכה בעבודתה, אולם בנסיבות שלא הובררו עד תום, החל מחודש יולי 2014 היא הפסיקה להתייצב במקום העבודה.
3. בתביעה שהגישה לבית הדין טענה המשיבה כי בהתאם להסכם הפרישה היתה זכאית לשכר (כולל בונוס ותנאים סוציאליים) עד ליום 30.9.14, בלא כל קשר לשאלת נוכחותה בעבודה, לרבות הסכום הנוסף (שסכומו הופחת, כמפורט לעיל, ל – 10,000 ₪) וכי היא זכאית גם להשלמת פיצויי פיטורים בהתאם למשכורתה האחרונה (42,000 ₪). המבקשת הגישה תביעה שכנגד לקיזוז חוב בסך של 345,000 ₪ בגין הלוואה שלטענתה ניתנה למשיבה.
4. בפסק הדין מושא הבקשה קיבל בית הדין האזורי את תביעת המשיבה בחלקה ודחה את תביעה שכנגד במלואה. להלן עיקרי פסק הדין בסוגיות הרלוונטיות לערעור המבקשת:

מהות התשלומים שמחוץ לתלוש השכר – לטענת המבקשת מדובר בכספי הלוואה בסך 345,000 ₪ שניתנו למשיבה לצורך הטיפול הרפואי בבנה. לטענת המשיבה מדובר בתשלום על חשבון בונוס שנתי שצריך היה לכלול בתלוש, ולא בהלוואה.

בית הדין האזורי העדיף את גרסת המשיבה. בית הדין נימק את קביעתו זו, בין היתר, בטעמים הבאים: טענת המבקשת שנתמכה בטבלה אקסל סתמית ללא הסכם הלוואה והסדרה להשבתה, מתיישבת עם גרסת המשיבה לפיה מדובר בתשלומי שכר (בונוסים), שנרשמו כהלוואה רק עד להסדרת הדיווח לרשויות המס, ללא כוונה לתבוע את השבתם; בהסכם סיום ההעסקה לא נכתב דבר אודות קיומו של חוב המשיבה למרות סכום לא מבוטל; המבקשת לא העידה את הבעלים, אשר מולו נחתם הסכם הפרישה (המבקשת, אשר העדה מטעמה – סמנכ"לית הכספים – לא נכחה במעמד ההסכמה על תנאי הפרישה וחתימת הסכם סיום ההעסקה, הסבירה את הימנעות הבעלים מלהעיד, במצב נפשי קשה בעקבות תקופת מאסר); בתלוש גמר החשבון שנמסר למשיבה בספטמבר 2014 נוכה משכרה סכום מפרעה בסך 11,000 ₪ בלבד, כאשר לא היה ספק שכרטסת הנהלת החשבונות ובה תשלום 345,000 ₪ היה בידיעת המבקשת; הטענה שהיה מדובר בכספים שנועדו לרכישת תרופות לבנה של המשיבה הועלתה ללא כל פירוט; למועד תחילת התשלום יש זיקה ברורה למועד קידומה של המשיבה למשרת משנה למנכ"ל בדצמבר 2012; הזיקה בין השכר לבין התשלומים שמחוץ לתלוש עולה בבירור מעיון בשכר המשיבה בחודשים פברואר-מאי 2014, כך כשהשכר המדווח היה 25,000 ₪ התשלום הנפרד היה בסך 20,000 ₪ ואילו כאשר השכר הועמד על 42,000 ₪ (לאחר האירוע המוחי שחוותה המשיבה) התשלום החודשי שמחוץ לתלוש הועמד על 10,000 ₪ בלבד; בהסכם סיום ההעסקה יש התייחסות מפורשת לזכאות המשיבה עד ליום 30.9.14 למלוא תנאי העסקתה לרבות "בונוס", שעה שהיא לא קיבלה כל בונוס בשנים 2013-2014, למעט התשלום ששולם לה מחוץ לתלוש שלטענתה הוגדר כ"בנוסו".

מטעמים אלה הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי מדובר בתוספת שכר (ולא בהלוואה שהיה על המשיבה להשיב), שלא היתה קשורה באופן אמיתי לביצוע כל תחשיב, ושצריך היה לכלול אותה בתלוש השכר. בית הדין האזורי הוסיף וציין, כי המשיבה, בהיותה עובדת בכירה, היתה מודעת לכך שתשלום הבונוס היה טעון הסדרה מול רשויות המס, דבר שלא מצא ביטוי בהסכם סיום ההעסקה.

תשלומים לפי הסכם סיום ההעסקה לחודשים יולי-ספטמבר 2014- נקבע כי ההסכם לא כלל דרישה מפורשת בדבר התייצבותה של המשיבה לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת, אלא חייב אותה לערוך תכנית עבודה שאכן הוגשה כבר בחודש יוני; גרסת המשיבה כי ההסכמה לעניין תשלום שכר העבודה עד לסוף ספטמבר 2014 לא הותנתה בהתייצבות לעבודה בפועל לא נסתרה ובעלי המבקשת שהיה צד להסכמה לא התייצב להעיד; בזמן אמת, כאשר המשיבה החלה להעדר מעבודתה, המבקשת לא הודיעה לה שהיא נדרשת להתייצב שאם לא כן המבקשת תמנע מלשלם את שכרה. בית הדין העדיף את גרסתה של המשיבה על פני גרסת המבקשת בדבר משמעות סעיף 4 להסכם, בו ניתן היתר למשיבה להגיע לראיונות עבודה מטעמי זהירות ועל מנת שלא תועלו כנגדה טענה כאשר יחסי העבודה מסתיימים רק ביום 30.9.14 ובטרם הוחלט להודיע לציבור על סיום העסקתה של המשיבה. בית הדין ציין כי אין זה דבר נדיר שבהסכמים לסיום העסקה של עובדים הכירים מסכימים הצדדים על תשלום שכר בהיקף של 3 חודשים מבלי שהעובד נדרש לבצע עבודה בפועל, זאת במיוחד כאשר בתמורה העובד מתחייב ליטול על עצמו מגבלות בתחום חופש העיסוק, כפי שנעשה במקרה דנן. כפועל יוצא מכך, נקבע כי המשיבה זכאית לתשלום שלושה חודשי שכר בצירוף תנאים נלווים: בונוס ופיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לגמל. בנוסף נקבע כי המשיבה זכאית להשלמת פיצויי פיטורים, שכן יש לחשבם לפי שכרה האחרון, ולא לפי חלוקה לתקופת העבודה (המבקשת אינה מערערת על החיוב האמור). לאור התוצאה, לא נעשה צו להוצאות.

הבקשה וטענות הצדדים

1. המבקשת טוענת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים, שכן שגה בית הדין בפרשנות ההסכם שנחתם בין הצדדים, ובכך שלא קבע כי המשיבה לא היתה זכאית לכל סכום משום שלא התייצבה לעבודה בפועל. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי מלשון ההסכם עולה שהיה על המשיבה להגיע למקום עבודתה ולבצע עבודתה בפועל עד למועד סיום העסקתה; לו היתה כוונת הצדדים כי המשיבה לא תופיע לעבודתה, הדבר היה מקבל ביטוי בהסכם סיום העבודה, ובמקרה כזה לא היה טעם בהוספת סעיף 4 להסכם, המאפשר למשיבה במהלך התקופה עד לסיום עבודתה לפעול לאיתור מקום עבודה חלופי; שגה בית הדין בכך שהחיל את החריג לכלל של קבלת שכר עבור ביצוע עבודה בפועל, ללא כל נימוק ומבלי שהחריג עיגון בהסכם. עוד נטען כי שגה בית הדין בכך שנתן משקל מכריע להיעדרויות של בעלי המבקשת מההליך, שנבעה ממצב נפשי קשה בו היה. כן נטען כי לא היה מקום לדחות את התביעה שכנגד בקובעו שלא ניתנה למשיבה הלוואה, לנוכח האמור במכתב סיום העסקה מיום 30.9.14, המהווה הודאה, כנטען, של המשיבה שקיבלה הלוואה.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. בקשר לכך נטען כי המשיבה היא אם חד הורית ומפרנסת יחידה, המטפלת בבנה המצוי בטיפולים רפואיים, כאשר לא אחת נהגה המבקשת לסייע בתשלומיהם. לטענת המבקשת, בנסיבות אלה, נוכח מצבה הכלכלי של המשיבה, קיים סיכון ממשי שאם יבוצע פסק הדין במלואו ולאחר מכן יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להיפרע מהמשיבה. לחלופין, מבוקש בית הדין להורות על עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין בכפוף להפקדת חלק מהסכום בקופת בית הדין.

1. המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי מדובר בניסיון נוסף מצד המבקשת להתחמק מתשלום זכויות קוגנטיות שנשללו ממנה עוד מחודש ספטמבר 2014 ואין הצדקה לעכב תשלומן לאחר שנקבע בפסק הדין שהיא זכאית להן. לטענת המשיבה, נוכח העובדה שהמבקשת ובעליה היו מודעים למצבה הרפואי הקשה, לא היתה כל דרישה שהיא תמשיך לעבוד בפועל, במיוחד לנוכח מינוי מנכ"ל מכהן שהחליף אותה, כשהיה עליה לבנות תכנית עבודה לארגון החברה בלבד. לגופם של דברים טוענת המשיבה, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה,ואין ממש בטענות בדבר מצבה הכלכלי. בקשר לכך נטען כי המשיבה עובדת כיום בחברה מסודרת, משתכרת שכר הולם, העומד בממוצע על סך של כ- 30,000 ₪ (ברוטו) לחודש, כך שיעלה בידי המבקשת לגבות את הכספים בחזרה ככל שתזכה בערעור. עוד נטען כי בנה של המשיבה, כיום בן 18, הינו חייל, וכבר נרפא ממחלה ממנה סבל. כן מציינת המשיבה שהיא מתנגדת להפקדת הסכום הפסוק בקופת בית הדין, מאחר שמדובר בעיכוב שלא לצורך.
2. המשיבה מוסיפה וטוענת כי סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי, והוא מבוסס על חומר הראיות שהוצג בפני בית הדין קמא ועל התרשמותו מהעדויות שנשמעו, כך שאין הצדקה להתערב בו. בקשר לכך נקבע, בין היתר, כי תכליתו של ההסכם ברורה וכוונת הצדדים ואומר דעתם שמלוא זכויותיה של המשיבה ישולמו לה עד ליום 30.9.14 עולה מלשון ההסכם ומנסיבות פיטוריה בשל מצב הרפואי שנכפה עליה; הטענה כי הבעלים נמנע מלהגיע לעדות בשל מצבו הנפשי לא עלתה במסגרת הראיות בבית הדין קמא וגם לא נתמכה בכל אסמכתא; המבקשת לא הציגה כל מסמך או עדות שיש בהן כדי לסתור את טענותיה של המשיבה בעניין תשלום הבונוס שהובטח לה; הראיה המכריעה כי מדובר בכספי בונוס (ולא בהלוואה) מעוגנת בסעיף 2 להסכם שבו נוקט מילה "בונוס"; יש לדחות טענה חדשה שהעלתה המבקשת בבקשה זו שבמכתבה מיום 30.9.14 שנשלח למשיבה נאמר כי יבוצע גמר חשבון, פרט "להלוואה" שקיבלה כביכול, שכן אין מדובר בראיה המעידה על לקיומה של הלוואה, שלא באה לידי ביטוי בהסכם סיום העסקה, ובמיוחד שעה שהמבקשת הסתירה את קיומה של תכתובות נוספות שהוחלפו בין המבקשת לבין עורך הדין הקודם של המשיבה בעניין; המבקשת לא הציגה דו"ח או תחשיב מטעמה בדבר להפרשות לקרן התגמולים.
3. בתשובה לתגובת המשיבה חזרה המבקשת על האמור בבקשתה וצירפה אישור רואה חשבון, שלא אתייחס לתוכנו משלא הוצג בפני בית הדין האזורי, כך שלא היה מקום לצרפו ללא קבלת אישור בית הדין.

דיון והכרעה

1. נקודת המוצא היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל ומותנה, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים (ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ - מוחמט סווחטורק (14.6.12)).

כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי, גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין, שכן ההנחה הינה כי אם המבקש יזכה בערעור יוכל לקבל חזרה את כספו. לפיכך, "עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו" (ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני (16.1.14); להלן: עניין מנורה). לצורך כך לא די בהעלאתן של טענות כוללניות אלא נדרשת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומבוססת, ככלל תוך תמיכתה בתצהיר (ע"א 2730/13 פלוני נ. פלוני (30.5.13)). דרך כלל אין מקום לעיכוב ביצוע "רק בשל העובדה שעסקינן בחיוב כספי בשיעור ניכר" (שם), ועם זאת "ניתן להניח כי כל אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכומים בסדרי גודל כה גבוהים, באם יכלה את הסכומים ששולמו בידיו בתקופה שבה ערעור על פסק הדין שמכוחו בוצעו התשלומים תלוי ועומד" (עניין מנורה).

1. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה בעיקרה בכפוף לעיכוב חלק מפסק הדין, כנגד הפקדת הסכום המעוכב, או ערבות בנקאית, בקופת בית הדין. להלן אפרט, בתמצית, טעמי ההחלטה:

מאזן הנוחות - על פני הדברים, הסכום שעיכובו מבוקש הוא סכום בלתי מבוטל של למעלה מ – 150,000 ₪ (בערכים נומינליים). כפי שפורט לעיל, גובה הסכום עשוי להוות שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו במקרה שפסק הדין ייהפך בערעור. המשיבה אמנם הצביעה על גובה השתכרותה, אך בהתחשב בגובה הסכום הפסוק, ככל שערעור המבקשת יתקבל, יהיה קושי מסוים בגבייתו. מנגד אין להתעלם מכך שמדובר בשכר עבודה שהמשיבה היתה זכאית לקבלו, לפי פסק הדין, לפני זמן רב.

סיכויי הערעור - על פני הדברים, סיכויי הערעור אינם גבוהים. בית הדין האזורי בדק וקבע, על יסוד התרשמותו מהעדויות וממכלול הראיות שהובאו לפניו, כי טענת המשיבה לפיה לא נדרשה להתייצב לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת, אלא רק לבצע תכנית עבודה, בשל מצבה הרפואי, לא נסתרה. מדובר בקביעות עובדתיות, שערכאת הערעור ככלל אינה נוהגת להתערב בה. על פני הדברים, אף הקביעה על מהות התשלום הנוסף היא קביעה עובדתית. עם זאת, היא מעוררת קושי נורמטיבי מסוים.

1. בנסיבות אלה, אני מורה על עיכוב סכום של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (כפי שהוצמדו הסכומים בסעיף 56 לפסק הדין), בכפוף להפקדה של הסכום המעוכב, או של ערבות בנקאית בנוסח שיאושר על ידי מזכירות בית הדין בגובה הסכום המעוכב, בקופת בית הדין עד לא יאוחר מיום 27.3.18.
2. סוף דבר – הבקשה נדחית בעיקרה, בכפוף לעיכוב ביצוע חלקי ומותנה כאמור בסעיף 11 של פסק הדין. המבקשת תישא, בהתאמה, בחלק מהוצאות ההליך ושכר טרחת פרקליטי המשיבה, בסכום (כולל) של 2,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ז אדר תשע"ח (14 מרץ 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.