בפניי בקשת התובע שלא למחוק את תביעתו בשל חוסר עילה, ואל מולה, בקשת הנתבע למחוק את כותרת תביעת הפינוי ולהעביר את התובענה לסדר דין רגיל.

התובע, שהוא בעל נכס מקרקעין, תובע את פינויו של הנתבע, השוכר, על דרך של תביעת פינוי בסדר דין מיוחד.

ברקע הדברים מספר הליכים אשר התנהלו בעניין הנכס: בת.א. 18862/01 תבע התובע-המשכיר את פינויו של הנתבע-השוכר מן הנכס שבמחלוקת וזכה בתביעה, לאחר מכן זכה בערעור (ע"א 42783-04-12), ואז פנה ללשכת ההוצאה לפועל לשם ביצוע הפינוי.

לאחר הדברים האלה ערכו הצדדים הסכם חדש המסדיר את יחסי השכירות ביניהם.

כאשר ביקש התובע המשכיר לחדש את ההליכים בתיק הוצל"פ 0321076-12-6, פנה הנתבע השוכר בתביעה כספית ולצו המונע את סילוק ידו מן הנכס (ת"א 57478-02-16).

בתיק זה, 57478-02-16, ניתן גם צו מניעה זמני האוסר על פינויו של הנתבע מן הנכס עד למתן פסק הדין.

התובע-המשכיר עתר במקביל בתביעה שבפניי (תא"ח 28197-01-18) בסדר דין מיוחד לפנות את הנתבע השוכר במספר טענות חלופיות, האחת היא כי צו הפינוי בתיק הוצל"פ 0321076-12-6 עודנו בתוקף וכי ההסכם לא ביטל אותו. השנייה היא כי גם אם ההסכם ביטל צו זה יש עילה לצו חדש שכן ההסכם הופר ובוטל.

דיון והכרעה

נראה כי למטרה זו הורה המחוקק את ההוראה האמורה בתקנה 53(א) לתקנות סדר הדין האזרחי.

תקנה זו מורה לנתבע המסתייע בנימוק שיש בו כדי לבסס תביעה שכנגד להגיש נוסף על כתב ההגנה, כתב תביעה שיקרא "כתב תביעה-שכנגד" ויפתח במספר ההליך בתביעה המקורית שהוגשה נגדו.

התובע-המשכיר לא נהג לפי תקנה מחייבת זו, ולפיכך עומדים בפני שני הרכבים שונים שני הליכים שונים, על כול התקלות הדיוניות וזהות הפלוגתאות העלולה לצמוח מכך.

לפיכך, מורה בית-המשפט לתקן פגם זה, ומורה כי התובענה בתא"ח 28197-01-18 תוגש כתביעה-שכנגד בת"א 57478-02-16בפטור מאגרה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המזכירות תסגור תיק זה.

ניתנה היום, כ"ד ניסן תשע"ח, 09 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.