בפני תביעת השבה חוזית ע"ס 20,000 ש"ח.

התובעים התקשרו עם הנתבע וחתמו ביום 29.1.17 על זכרון דברים לרכישת בית שבנה בצמוד לביתו בשערי תקווה.

התובעים טענו כי הנתבע הכין את זכרון הדברים מראש, וחלק מהתנאים הוספו במקום בכתב ידו. בהתאם לזכרון הדברים, התובעים מסרו לנתבע 10,000 ₪ כמקדמה/דמי רצינות. על פי זכרון הדברים היה עליהם לשלם בתוך 120 יום את מלוא מחיר הבית בסך 1,840,000 ₪. כמו כן, אם בתוך 90 יום לא ייחתם הסכם מכר אצל עו"ד, יוכל הנתבע לבטל ההסכם ולחלט את כספם. תנאי נוסף, שהוסף בכתב ידו של הנתבע, הוא כי אם לא ייחתם הסכם כאמור לעיל בתוך 90 יום, יוכלו התובעים לקבל ארכה בת 60 יום כנגד תשלום נוסף של 10,000 ₪. ואמנם, התובעים שילמו את הסכום הנוסף של 10,000 ש"ח וכנגד זאת התחייב הנתבע לחתימת חוזה עד ליום 15.9.17. לטענת התובעים, הנתבע התעלם מכך ולא פעל לחתימת החוזה: לא הוציא טיוטת חוזה מכר ע"י עו"ד מטעמו, כמתחייב על פי זכרון הדברים, ולא ערך טיוטת הסכם שיתוף.

נטען כי התובעים פנו אליו מס' פעמים על מנת להתחיל במו"מ ונדחו בתירוצים שונים. בתחילת נובמבר 2017 פנו אליו שוב ואז הודיע להם הנתבע כי החליט למכור את הבית לאחרים ולחלט את המקדמות שלהם, ולאחר השיחה הוציא להם הודעה עם שליח. התובעים השיבו לו בכתב ודרשו השבת כספם אך דבר הדואר ששלחו חזר כ"לא נדרש".

נטען כי זכרון הדברים כולל תנאים מקפחים, ובעיקר כי זכות הביטול ניתנה למוכר בלבד, וכי חסרים בו פרטים מהותיים כמו תנאי התשלום, תאריך למסירת הנכס, על מי יחולו הוצאות העיסקה, ומהם הבטחונות.

נטען כי הנתבע פעל לסכל את חתימת ההסכם כדי שיוכל לחלט את כספם של התובעים.

כן נטען, כי אי הוצאת טיוטת מכר יש בה ללמד כי הנתבע לא ראה בזכרון הדברים מסמך מחייב וכי לא התכוון לפעול לשכלולו לכדי חוזה אלא זיהה הזדמנות להתעשר על חשבון התובעים.

הנתבע טען, כי התובעים פנו אליו באמצעות מתווך באורנית. לאחר שראו את הבית, הודיעו לנתבע כי הם מעוניינים מאד ברכישתו, אך אינם יכולים לעשות כן בעיתוי הנוכחי כי עדיין לא מכרו את ביתם באורנית. בפגישה שנערכה ביניהם ביום 29.1.17 בבית התובעים, הוסכם כי הנתבע יתן להם אופציה לרכישת הבית בתמורה ל-1,840,000 ₪. הוסכם שהנתבע יקפיא את מכירת הבית ולא יציע אותו לצדדים שלישיים למשך תקופה של 90 יום. בתקופה זו התובעים היו צריכים למצוא קונה לבית שלהם ולהשלים את העסקה עם הנתבע בחתימה על חוזה מכר. בתמורה להקפאה שילמו לו התובעים 10,000 ₪, אשר הוסכם כי לא יוחזר לתובעים בכל מקרה בו לא יממשו את האופציה. התובעים דרשו וקיבלו בהסכם כי תהא להם זכות להאריך את האופציה ל-60 יום נוספים, בהם יקפיא הנתבע את המכירה, והוסכם כי אם יחליטו להאריך, ישלמו סך נוסף של 10,000 ₪. בירורים טלפונים של הנתבע עם התובעים העלו כי במהלך תקופת האופציה, לא מכרו התובעים את ביתם. תקופת המימוש של האופציה הראשונה חלפה ביום 23.4.17 והתובע המשיך להמתין. רק ביום 12.6.17, 5 חודשים לאחר חתימת הסכם האופציה, מימשו התובעים את זכותם להאריך את תקופת ההקפאה של מכירת הבית לתקופה נוספת. סוכם כי התקופה תימשך עד ליום 15.9.17 ובתמורה ישלמו 10,000 ₪ כאמור.

נטען, כי העובדה שבחלוף 5 חודשים ממועד חתימת ההסכם, שילמו התובעים לנתבע עבור הקפאה נוספת של מכירת הבית לצד שלישי לתקופה נוספת של 3 חודשים, שוללת את גרסתם כאילו המתינו לקבל מאת הנתבע הסכם מכר אשר לא הגיע.

ביום 22.9.17 התקשר הנתבע לתובעים לברר האם הם עומדים לרכוש את הבית, והם השיבו שאין ביכולתם כי עדיין לא מכרו את ביתם. בהתאם לכך, ומשחלפה תקופה של 8 חודשים מזכרון הדברים, מסר להם כי האופציה פקעה והוא מעמיד הבית למכירה לצד שלישי. במעמד השיחה או בסמוך אחריה לא ביקשו התובעים את כספם. ביום 14.11.17 נתקלה התובעת באקראי בשותף עסקי של הנתבע והשותף הבין מהתובעת כי היא עדיין סבורה שעומדת לה האופציה לרכישת הבית. שותפו עדכן אותו, והנתבע, כדי להעמיד את התובעים על טעותם, שיגר אליהם מכתב מיום 15.11.17 והבהיר כי האופציה כבר פקעה. הבית נמכר בתחילת חודש דצמבר 2017 בסכום של 1,835,000 ₪ כלומר נמוך ב-5,000 ₪ מסכום התמורה שסוכם עם התובעים. הנתבע גם נשא בדמי תיווך בסך 18,300 ₪, כאשר במסגרת ההסכם עם התובעים לא היה עליו לשאת בהם כלל. התוצאה היא שהקפאת הבית עבור התובעים למשך 8 חודשים גרמה לו להפסד של 23,000 ₪, ואילו הסכום ששילמו לו התובעים נמוך יותר.

הנתבע טען כי חוזה יש לקיים. הנתבע קיים את חלקו ולא מכר את הבית בתקופת ההקפאה וכאשר מכר ספג הפסדים, ועל כן התובעים אינם זכאים להשבה.

דיון

לעניין תוקפו של זכרון הדברים והטענות שהועלו לגבי תנאים מקפחים בו, מצאתי כי זכרון הדברים נערך על פי אומד דעת שני הצדדים לעריכתו, וכי לנוכח משך תקופת ההקפאה הארוכה (שתי האופציות) ובהתחשב בכך שהנתבע ויתר על זכותו להציע את הנכס לקונים אחרים במשך תקופה זו, וממילא המשיך לשאת בעלויות המימון של הבית (שעמד ריק לפני טופס 4 ולא נעשה בו שימוש כלשהו) מבלי לקבל את תמורתו, הרי שאין מדובר בתנאי מקפח אלא בהערכה של שני הצדדים על שוויה של תקופת ההקפאה לכל אחד מהם. גם לעניין הקביעה כי המוכר לבדו זכאי לבטל את ההסכם ולחלט את המקדמות במקרה של אי מימוש האופציות, לא מצאתי בכך תנאי מקפח מאחר שההקפאה נעשתה לבקשת הקונים עקב אילוציהם הכספיים, ואילו המוכר היה מוכן לקיים את ההסכם ולחתום על חוזה מכר מיידית.

לעניין הטענה שנטענה בחצי פה בעדות התובעת, כאילו התוספת בכתב יד אינה זכורה לה ויתכן שהנתבע הוסיף על דעת עצמו סעיף שכבר נמחק קודם, אני מקבלת את גרסת הנתבע, שהינה סבירה ואמינה, כי המחיקה וההוספה נעשו לנוכח רצונם של התובעים לקבל תקופת אופציה נוספת לאחר פקיעת האופציה הראשונה, ועל כן תוקן סעיף 9 ונכתב בסופו כי אי מימוש האופציה תוך 90 יום "יחייב את הקונה בתשלום מקדמה נוספת של 10,000 ₪, והיה ובעוד 60 יום מתום ה-90 יום כאמור לעיל לא יחתמו הצדדים על חוזה מכר יוכלו המוכרים לבטל הסכם זה והמקדמות בסך 20,000 ₪ לא יוחזרו לקונים".

מדובר במסמך קצר שנחתם בבית התובעים והם לא ביקשו לבטלו או לתקנו בכל שלב, אלא להפך – בהתנהגותם הסתמכו על הזכרון הדברים ומימשו את האופציה לתקופת הקפאה נוספת כנגד תשלום סכום נוסף של 10,000 ₪ בחודש יוני 2017 כנגד הקפאה ל-60 יום נוספים, כאשר הנתבע הלך לקראתם, מתוך רצון לממש את העיסקה, והאריך לבקשתם את תקופת ההקפאה עד 15.9.17 היינו לשלושה חודשים ולא לחודשיים. הסכמת הנתבע להאריך את שתי תקופות האופציה ללא תשלום נוסף, כך שבפועל עמדה ההקפאה על שמונה חודשים במקום על חמישה (!) מלמדת כי הנתבע היה מעוניין במימוש העיסקה ולא עמד על קוצו של יוד ואף לא דרש תמורה נוספת עבור הארכת ההמתנה.

לא מצאת יממש בטענה, שהינה בגדר הרחבת חזית, כי הנתבע לא חפץ במימוש העיסקה מאחר שרצה למכור את הבית לקונים דתיים. הוכח כי הנתבע ביקר בבית התובעים וידע כי אינם מנהלים אורח חיים דתי, ולמרות זאת התקשר עמם בזכרון הדברים ואף הלך לקראתם בהארכת שתי תקופות האופציה מעבר למתחייב.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים היתה בשאלה, מדוע לא נחתם חוזה מכר בין הצדדים. התובעת טענה כי פנתה אל הנתבע טלפונית מספר פעמים אך הוא דחה אותה בלך ושוב ללא נימוק כלשהו לדחיה. מנגד טען הנתבע כי פנה אל התובעים מספר פעמים ונענה כי טרם מכרו את ביתם ועל כן אינם מוכנים עדיין למימוש העיסקה, והיה נכון להמתין כפי שעשה משך שמונה חודשים, אך לאחר פקיעת תקופת האופציה השניה ומשפנה אליהם והשיבו כי טרם מכרו את ביתם ואינם יכולים לחתום על הסכם מכר, הודיע להם על הוצאת הבית למכירה בשוק.

גרסת הנתבע סבירה ומהימנה עלי הרבה יותר מגרסת התובעים. התובעת אישרה בעדותה כי את ביתם באורנית מכרו התובעים רק באפריל 2018 וכי רכשו בית אחר במקביל לכך. הדבר תומך היטב בגרסת הנתבע, לפיה הסיבה לאי מימוש העיסקה היה אי יכולתם של התובעים, זוג צעיר, לממן את רכישת הבית בטרם ימכרו את ביתם באורנית. כאמור, היתה זו הסיבה לבקשתם ל"תקופת הקפאה" מלכתחילה.

לעומת זאת, גרסת התובעים אינה סבירה. הם לא הראו מקורות מימון חלופיים שעמדו לרשותם לרכישת הבית בטרם מכירת ביתם, ולא הגיוני כי במשך תקופה כה ארוכה, לא זו בלבד שלא פנו אל הנתבע בכתב ולו פעם אחת בדרישה למימוש העיסקה ולחתימת הסכם מכר, בין במכתב התראה ובין בפניה לא פורמלית, אלא אף הוסיפו ושילמו 10,000 ₪ נוספים ביוני 2017, היינו חמישה חודשים אחרי זכרון הדברים, כדי לקבל תקופת הקפאה נוספת של 3 חודשים.

אני קובעת כי התובעים התחייבו ביודעין ומרצון לשלם לנתבע את המקדמות ע"ס 20,000 ₪ ולוותר על החזרתן במקרה שלא יהיה בידם לממש את העיסקה אחרי תקופת ההקפאה; כן אני קובעת, כי הנתבע נהג עמם בהגינות והאריך את ההקפאה מעבר למה שהתחייב כדי לאפשר להם לעמוד בעיסקה, אך הם לא הצליחו למכור את הבית בתקופה שהוסכמה ואף חודשים מעבר לה. משכך, היה הנתבע רשאי להעמיד את הבית למכירה בשוק ולחלט את המקדמות. הנתבע אף טרח לברר עם התובעים בתום תקופת ההקפאה השניה אם יש בידם לקיים את העיסקה ונענה בשלילה, ובכך נהג בתום לב בקיום ההסכם.

לפיכך אני דוחה את התביעה.

התובעים ישאו בהוצאות הנתבע בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ט, 04 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.