התובע השכיר לנתבע דירת מגורים. הנתבע עזב את הדירה לפני תום תקופת השכירות. בעלי הדין מאשימים זה את זה בהפרת ההסכם והגישו תביעות כספיות זה כנגד זה בקשר עם הפרת ההסכם.

עובדות רלוונטיות:

1. ביום 6/9/16 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות, לגבי דירה השייכת לתובע, הנמצאת בקיבוץ גשר הזיו, לתקופה של שנה, החל מיום 1/10/16.

הנתבע שילם דמי שכירות עד לסוף חודש 1/17.

במהלך חודש 3/17 ביצע התובע שיפוצים בדירה והחל מתחילת חודש 4/17 הושכרה הדירה לשוכר חליפי.

טענות התובע

1. לטענת התובע, ביום 17/12/16 הודיע לו הנתבע כי בכוונתו לעזוב את הדירה שאיננה מתאימה לו ולילדיו, אשר רגילים לרמת חיים גבוהה יותר. התובע מצדו, הבהיר לנתבע שעליו לדאוג להביא שוכר מחליף והסכים להראות את הדירה לשוכרים פוטנציאליים.

ביום 3/1/17 הודיע הנתבע לתובע על נזילת מים בכניסה לחדר השינה. בבדיקה שנערכה התברר כי צינור מים בדירה מעל (בה גר התובע) התפוצץ ותוקן. למרות זאת, פנה אליו הנתבע באותו יום וביקש ממנו לשחרר אותו מהחוזה באופן מידי, אחרת יתבע אותו בביהמ"ש.

ביום 10/1/17 הזמין הנתבע משאית הובלות, פינה את הציוד שלו מהדירה ולא חזר עוד לדירה. זאת מבלי למסור לתובע את המפתחות ומבלי לפנות חלק מהרכוש שהשאיר בדירה ובגינה.

עוד טוען התובע כי הנתבע לא שילם חלק מהמסים שהוא חייב לשלם בגין השימוש בדירה.

1. נוכח הנ"ל, טוען התובע כי הנתבע הפר את חוזה השכירות ועותר לחייב את הנתבע בתשלום הסכומים הבאים:

א. 4,000 ₪ כפול 8 חודשי שכירות = 32,000 ₪.

ב. פיצוי מוסכם עפ"י הסכם השכירות בסך 30,000 ₪.

ג. פיצוי יומי מוסכם בעד כל יום פיגור בתשלום התחייבויות הנתבע, למשך 30 יום (עד יום הגשת התביעה), בסכום כולל של 15,000 ₪.

ד. מסים וארנונה בסך 6,000 ₪ (לפי 500 ₪ לחודש למשך שנה) .

1. במקביל להגשת תביעה זו הגיש התובע לביצוע בלשכת ההוצל"פ, שני שיקים שמסר לו הנתבע, מראש, עבור דמי שכירות, על פי חוזה השכירות, על סך של 4,000 ₪ כל אחד, ושיק נוסף שקיבל לביטחון, על סך 15,000 ₪.

הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטרות (בתיק ת"ט 30598-01-18).

מכיוון שהשטרות שהוגשו לביצוע נמסרו לתובע עפ"י הסכם השכירות דנן, הוסכם בין הצדדים והוחלט על איחוד הדיון בשתי התובענות.

טענות הנתבע

1. הנתבע הכחיש שהחליט להפר את החוזה ולעזוב את הדירה בגלל שלא התאימה לצרכיו או לצרכי ילדיו. לטענתו, היו בדירה ליקויים חמורים שמנעו ממנו לעשות שימוש סביר בה. זאת בגין חדירת מי גשמים לתוך הדירה, אי תפקוד של דוד החימום והעדר מים חמים בתקופת החורף, רשתות חלונות לא תקינים, ועוד. לדבריו, התובע לא ביצע תיקונים דרושים בדירה על אף שהתחייב לעשות זאת.

בשלב מסוים כאשר השהות בדירה הפכה להיות בלתי נסבלת, הוא החליט לעזוב את הדירה ושכר צימר בקרבת מקום.

הנתבע מאשר כי אכן פרסם את הדירה להשכרה כדי לאתר שוכר חילופי.

התובע לא דאג לשפץ את הדירה ולהפוך אותה ראויה למגורים, מה שמנע איתור שוכר חילופי בהקדם.

1. הנתבע הגיש תביעה שכנגד, במסגרתה טען כי נגרמו לו ולילדיו עוגמת נפש קשה בסך של 30,000 ₪, וכן נזקים בשל הצורך לשכור צימר חליפי בסך של 16,800 ₪.

דיון והכרעה:

התביעה העיקרית

1. התובע עתר לחייב את הנתבע לשלם לו את מלוא דמי השכירות שהיה אמור לקבל על פי החוזה, במשך 8 החודשים הנותרים עד תום תקופת השכירות, בסך של 4,000 ₪ לחודש וסה"כ 32,000 ₪.

כאמור לעיל, לאחר שהתובע עזב את הדירה, התובע השכיר את הדירה לשוכר חליפי (החל מתחילת חודש 4/17), חודשיים בלבד לאחר שהפסיק לקבל דמי שכירות מהנתבע (ששילם עד סוף 1/17).

במהלך החודשיים הללו, במשך חודש אחד שלם, הדירה לא הושכרה כיוון שהייתה בשיפוצים מקיפים, על פי בחירתו של התובע לעשות כן.

דהיינו, הנזק בפועל שנגרם לתובע בגין הפסקת השכירות ע"י הנתבע, הוא אבדן של דמי שכירות לתקופה של חודש אחד בלבד בסך 4,000 ש"ח, ולא 8 חודשים כפי שנתבע.

1. התובע עתר לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי מוסכם בסך של 30,000 ₪, על פי סעיף 13 להסכם השכירות.

סעיף 13 להסכם השכירות, אשר קובע פיצוי מוסכם עבור הפרת סעיפים יסודיים לחוזה, מונה את כל סעיפי החוזה מ-1 עד 10, כסעיפים יסודיים שהפרתם מקנה זכות לפיצוי מוסכם. על פי סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, "תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה". הכנסת כל סעיפי החוזה המהותיים למניין הסעיפים שהפרתם מהווה הפרה יסודית, הינה תניה גורפת לכל דבר ועניין ולכן הינה חסרת תוקף. לא מצאתי כל נימוק סביר לקבוע כי כל סעיפי החוזה הם מהותיים.

בנוסף, אין כל יחס סביר בין הנזק הממשי שנגרם לתובע לבין הפיצוי המוסכם. דרישה לתשלום פיצוי בסכום של 30,000 ₪, עבור נזק בפועל של אבדן חודש שכירות אחד בלבד בסכום של 4,000 ₪, הינה בלתי סבירה בעליל, הן מנקודת מבט בעת חתימת החוזה והן בדיעבד.

על פי סעיף 8.ב. להסכם, רשאי הנתבע לעזוב את המושכר לפני תום תקופת השכירות, בתנאי של מתן התראה בת 90 יום מראש, ומציאת שוכר חדש, אחרת ישולמו דמי השכירות עד סוף תקופת השכירות. כלומר, הצדדים לקחו בחשבון אפשרות של סיום חוזה השכירות בהתראה של 90 יום ובתנאי של מציאת שוכר חליפי ולא ראו בכך הפרה של החוזה בכלל. לכן, יש לקבוע כי לו צפו הצדדים מקרה כזה בעת החתימה על החוזה לא סביר היה לקבוע פיצוי מוסכם כלל, בטח שלא לתקופה העולה על הפסדי שכר הדירה בפועל.

זאת ועוד, מהעדויות שנשמעו בפני התברר, כי הנתבע פעל לפרסום המושכר כדי להשיג שוכר חליפי ואף הצליח להביא למקום שוכרים פוטנציאלים. לא ברור אם השוכר החליפי ששכר את המושכר בסופו של דבר היה אחד מאלה שהנתבע הביא או לא. עם זאת, נוכח השגת שוכר חליפי לפני תום 90 יום מעזיבת הנתבע, מטרת סעיף 8.ב. לחוזה השכירות כאמור התממשה. לכן, כלל לא התקיימה הפרה של החוזה מצד הנתבע.

עוד אציין בעניין זה כי דרישת פיצוי מוסכם במקביל לדרישת דמי שכירות עד תום תקופת השכירות, מהווה דרישה לכפל פיצוי ואיננה ראויה, בלשון המעטה.

1. דרישת התובע לחייב את הנתבע בפיצוי יומי בסך של 500 ₪, בגין כל יום פיגור בתשלום התחייבויותיו חסרת בסיס בחוזה השכירות.

הסעיף היחיד בחוזה השכירות שמזכיר פיצוי יומי בסך 500 ₪, הינו סעיף 8.ג., אשר מתייחס לאי פינוי המושכר ולא לפיגורים בתשלומים.

1. בהתייחס לדרישת התובע לחייב את הנתבע לשלם עבור הוצאות מסים וארנונה, טען הנתבע בכתב ההגנה, כי ככל שקיים חוב על התובע להציג אסמכתאות בעניינו. התובע צרף חשבוניות לתצהירו ובסעיף 32 הצהיר כי הסכום המצטבר של ההוצאות ששילם במקום הנתבע, עבור תשלומים מסים, חשמל ומים, הגיע לסך של 3,472.9 ₪. הנתבע לא התייחס לעובדות אלה בתצהיר שהוגש מטעמו, לאחר הגשת תצהיר התובע ולא חקר את התובע בחקירה נגדית על עובדות אלה.

אשר על כן, אני מוצא כי חלק זה של התביעה כן הוכח.

1. לסיכום טענות התביעה, סך כל הנזק שהתובע הוכיח שנגרם לו כתוצאה מהתנהלות הנתבע עומד על חודש שכירות אחד בסך 4,000 ₪ והוצאות שונות כאמור בסכום כולל של 3,473 ₪, סה"כ 7,473 ש"ח.

התביעה שכנגד

1. אשר לתביעה שכנגד, מצאתי כי התנהלותו של הנתבע שכנגד (התובע) גרמה לתובע שכנגד (הנתבע) נזקים ועוגמת נפש של ממש.
2. התובע אישר בתצהירו כי היה עליו לבצע תיקונים כאלה ואחרים בדירה, לרבות תיקון רשתות, תיקון דלת מרפסת, ותיקון מתג מחליף חשמלי בחדר השינה. עוד אישר התובע כי הדייר הקודם בדירה התחייב לסתום חורים בקירות ולצבוע את הנדרש והוא לא עשה כן.

מהעדויות שנשמעו בפני התברר כי השלמת תיקון הליקויים בדירה הסתיימה רק ביום 21/11/16. כלומר, במהלך תקופה של כחודשיים לא בוצעו תיקונים שהיה צריך לבצע בדירה.

התובע תרץ את אי ביצוע התיקונים בכך שלא קיבל מפתח מהדייר הקודם, ובכך שהנתבע לא גר בדירה באופן קבוע במהלך תקופה זו. אינני מקבל תירוץ זה. היה על התובע לדאוג לקבל מפתח לדירה ולבצע את התיקונים הנדרשים עד תחילת חוזה השכירות ולא למעלה מחודש וחצי לאחר מכן.

1. מעדויות שני הצדדים הסתבר, כי הנתבע שכר את הדירה על מנת לאפשר לו להיפגש עם ילדיו. זאת נוכח היותו גרוש אשר מתגורר במרכז הארץ, כאשר גרושתו וילדיו מתגוררים בצפון הארץ. הוא היה אמור להיפגש עם הילדים ולגור איתם בדירה, בימים בהם הוא מגיע ממרכז הארץ בכדי להיות אתם. התובע הכיר עובדות אלו.

הוכח בפני, כי לפחות בחלק מהתקופה שלפני עזיבת הנתבע את המושכר, דוד החימום היה מקולקל ולא ניתן היה להתרחץ במים חמים. חוסר אפשרות להתרחץ בתקופת חודש דצמבר, בצפון הארץ בהחלט גורם לעוגמת נפש. זאת בעיקר כאשר מדובר במפגשים לא מרובים בין התובע לבין ילדיו שחיים בנפרד ממנו.

הוכח בפני כי לפחות במקרה אחד, אם לא יותר, הוצפה הדירה במים אשר נזלו מהתקרה והקירות והרטיבו חלקים נרחבים מהרצפה, כפי שנראה בתמונות שהוגשו לתיק ביהמ"ש. בין אם מדובר בפעם אחת בלבד בגין תקלה בצינור מים בדירה מעל, בה מתגורר התובע (כפי שטען התובע) ובין אם מדובר במספר פעמים כתוצאה מחדירת מי גשמים (כפי שטען הנתבע), כאשר נאלץ הנתבע להגיע לדירה עם ילדיו, באחד מימי החורף לדירה רטובה, ולהתחיל לנסות לנקות ולייבש אותה, הדבר גרם לו ולילדיו לעוגמת נפש.

1. הנתבע הצהיר בסוף השבוע שהגיע לבית רטוב כאמור, הוא נאלץ לשכור צימר חליפי כדי שיהיה לו מקום סביר לשהות עם ילדיו. העובדה שהנתבע שכר צימר חליפי לא עמדה במחלוקת ואישור על תשלום לאותו צימר הוצג ע"י שני הצדדים.

התשלום עבור הצימר, לפחות למשך סוף שבוע אחד עד שתוקנה הנזילה, בגין המצב התחזוקתי של הדירה, במקביל לתשלום דמי שכירות עבורה מהווה נזק שנגרם לתובע שכנגד בגין התנהלות הנתבע שכנגד.

1. אינני מקבל את הערכת התובע שכנגד לגבי עוגמת הנפש שנגרמה לו בסך 30,000 ₪ ולא את הטענה שיש לחייב את הנתבע שכנגד לשלם עבור דיור חליפי סך של 16,000 ₪, במקום דירה שנשכרה בסך 4,000 ₪ לחודש.

אני מעריך את עגמת הנפש שנגרמה לתובע בגין אי תיקון ליקויים בדירה במשך כחודשיים, ליקויים בדוד החשמל ונזילות מים כמור לעיל, ואת עלות שכירת צימר חליפי לסוף שבוע אחד בלבד, בסכום כולל של 4,000 ₪.

1. לפני סיום אציין, שלא עלה בידי התובע להוכיח שהנתבע עזב את הדירה מסיבה שלא מצאה חן בעיניו או בעיני ילדיו. טענות התובע בעניין זה התבססו על עדויות שמועה של דברים שנאמרו לו, ע"י אנשים אחרים, שלא זומנו לעדות בביהמ"ש.

טענה זו גם איננה מתיישבת עם העובדה שהנתבע כן עשה שימוש בדירה בחודשים אוקטובר עד סוף דצמבר.

העובדה שהנתבע שכר צימר חליפי במקביל ושילם כפל תשלומים, לפחות בחלק מהתקופה, מחזקת דווקא את הטענה שהוא נאלץ לעזוב את הדירה ולא להשתמש בה בשל מצבה.

לסיכום

1. סיכומו של דבר, באיזון התביעה והתביעה שכנגד, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 3,472.9 ₪. התשלום יבוצע בתוך 30 יום מהיום אחרת יתווספו לסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

נוכח דחיית רוב רובן של התביעה והתביעה שכנגד, ובהתחשב עם התנהלות הצדדים, כמות ומהות ההליכים שהתקיימו, לא יינתן צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

התביעה בת"ט 30598-01-18, נדחית ותיק הוצל"פ 524375-03-17 ייסגר.

הפיקדון שהפקיד התובע בסך 700 ₪, יוחזר לתובע באמצעות בא כוחו.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ט, 03 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.