לפני בקשה לביטול חלקי של פסק בוררות, שניתן, בחודש נובמבר 2017, על ידי הבורר אינג' אבי לוי – דים.

העובדות והנסיבות החיוניות להכרעה, מועטות למדי, ואביא להלן רק את ההכרחי, בתמצית, ובפשטות, ככל הניתן, על מנת שלא להקשות על הבנת ליבת הדברים.

המשיב רכש דירה מהמבקשת, שהיא חברה קבלנית לעבודות בניין.

בשל מחלוקת כספית שהתגלעה בין הצדדים, הגישה המבקשת כתב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המשיב, לבית משפט השלום באשדוד, וזאת ביום 25.11.12 (תא"ק 47234-11-12), ובו דרשה לחייבו בסכום של כ-49,000 ₪ וכן להורות על סילוק ידו מהדירה שנרכשה, בטענה שהוא (ורעייתו, שאותה עת היתה נתבעת נוספת בהליך), פלש לדירה, טרם שהחזקה נמסרה לו כדין, לפי הוראות ההסכם שבין הצדדים.

במסגרת הסדר פשרה, בתיק הנ"ל, שקיבל תוקף פס"ד ביום 21.5.13, הוסכם, שישולם למבקשת סכום של 40,000 ₪, וכי המבקשת חוזרת בה מתביעתה לפינוי, ו"הנתבעים יחשבו מחזיקי הדירה החל מיום 27.9.12... ".

המשיב הגיש תביעה, שבירורה עוכב, בשל קיום סעיף בוררות הסכמי בין הצדדים, ואשר נדונה, לבסוף, בפני בורר, ומה שנפסק הוא מושא הבקשה הנוכחית בפני. התביעה עסקה בשני נושאים: אי קבלת חזקה במחסן אשר, לפי ההסכם, נרכש, יחד עם הדירה, וללא תוספת מחיר. נטען, לגביו, שהוא נתפס בידי פולש, וכי המבקשת לא פעלה לפינויו, ונושא אחר – ליקויי בניה שונים.

המבקשת טענה, בפני הבורר, וזו גם עילת הבקשה הנוכחית, שאין לו סמכות להיזקק לסוגיית המחסן, באשר, קיימת הכרעה שיפוטית בכך, ומעשה בי- דין, משום, שעל פי ההגדרות ההסכמיות, והפרשנות החוזית הנכונה, המחסן הינו חלק אינטגראלי של הדירה. מעת שהוסכם כי המשיב נחשב כמחזיק הדירה החל מיום 27.9.12, רואים אותו גם כמחזיק המחסן מאותו יום. הסכם הפשרה, שקיבל תוקף פס"ד, מקים נגדו מניעה להוסיף ולטעון כל טענה, על כי, לכאורה, לא נמסר לו המחסן.

הבורר הנכבד דחה טענה זו, ופסק בכל העניינים שהובאו בפניו לדיון. הפסיקה הנוגעת לליקויי בניה אינה שנויה במחלוקת, ובמישור זה אין טענה כנגד אישור הפסק. ביחס למחסן, קבע הבורר, כי הוא לא נמסר פיזית למשיב, כשהוא פנוי מאדם וחפץ, וכי כבר לעת הדיון בתביעה הקודמת, בסדר דין מקוצר, היה המחסן תפוס על ידי פולש, שלא פונה בידי המבקשת, כצעד מקדים, שהתבקש, לצורך מסירת החזקה בו לפי ההסכם. הבורר הורה למבקשת לדאוג לאלתר לפינוי המחסן ולמוסרו בתוך 60 יום שאם לא כן, תצטרך לשלם פיצוי בסכום של 100 דולר לחודש, ועוד חויבה המבקשת בפיצוי חד פעמי גלובאלי, בגין אי המסירה עד מועד הפסק, בסכום של 3,000 דולר.

המבקשת עותרת לביטול הפסיקה הנוגעת למחסן, בהסתמכה על טענת מעשה בי -דין, והעדר סמכות הבורר לעסוק עוד בנושא זה, לאחר מתן פסק הדין, שאישר את הסדר הפשרה בתא"ק 47234-11-12.

נטען, שככל שהמשיב היה חפץ, לעת ההגעה להסדר, להחריג את טענותיו ביחס למחסן מהפשרה, ושלא לראותו כמי שקיבל חזקה בו ביום 27.9.12, היה עליו לדאוג לעגן זאת בצורה הדיונית הנאותה, ומשהדבר לא נעשה, אין לפצל, בניגוד להגדרות החוזיות, ופרשנות ההסכמים, ובאופן מלאכותי, בין הדירה גופה, לבין המחסן, שהוא, לכל דבר, חלק מהדירה, ברובד המשפטי.

המשיב טוען, שתביעת הפינוי, והסדר הפשרה, לא עסקו כלל במחסן, וכי, גם אותה עת, כאשר ניתן תוקף פס"ד להסדר שהושג, המחסן עדיין לא נמסר לו, ובעיית הפולש היתה תלויה ועומדת, וכי מעולם לא ויתר על זכותו לעניין זה.

אין חולק, שמהיבט סמכות הבורר, ככלל, להיזקק לסוגיית איחור במסירת המחסן (ופשיטא – גם בתרחיש של אי מסירה בכלל), שטר הבוררות, שבין הצדדים (נספח ה' להסכם), מעגן סמכות זו, בהיות הנושא עניין של "מועד מסירת החזקה בדירה". ברם – המבקשת טוענת, שבנסיבות הספציפיות, של קיום פסק דין חלוט בעניין מועד מסירת החזקה, ומשהמחסן אינו מוחרג מהדירה עצמה, שוב לא יכול היה הבורר ליטול סמכות להיזקק לכך ולהכריע בטענות שהעלה המשיב.

לאחר עיון בטענות ההדדיות, מסקנתי היא, שבפן הדווקני, וברוח של "יקוב הדין את ההר", יש ממש בטענות המבקשת, על כי המשיב לא דאג בשעתו, להחריג את עניין המחסן מהמחלוקת בפני בימ"ש השלום, ערב ההגעה לפשרה, וכי, ניתן לאמץ את הקונסטרוקציה המשפטית – פרשנית, שנטענה, לגבי הקמת מעשה בי דין לנדון, אולם, אף אם עומדת למבקשת עילת ביטול לחלק זה של פסק הבורר, יש לדחות את בקשתה, משלא נגרם עיוות דין, ולהיפך – העתרות לבקשה תביא לתוצאה לא נכונה ומקפחת. הסמכות לדחות בקשת ביטול, חרף קיום עילה כדין לכך, מעוגנת בסעיף 26 (א) של חוק הבוררות, תשכ"ח- 1968. הפעלת הסמכות, לפי הוראה זו, נעשית, אם בית המשפט "סבור שלא נגרם עיוות דין".

אנמק מסקנתי זו.

עיון בכתבי הטענות ובהתנהלות בפני בימ"ש השלום, בשעתו, מעלה, באופן ברור, שההתדיינות התנהלה סביב הפלישה הנטענת לדירה גופה, כלומר – לא סביב המחסן כלל ועיקר ( לצד המחלוקת הכספית לעניין התמורה). על כך, שהמשיב, מבחינתו, לא העלה על הדעת, שההתדיינות, וממילא – הסדר הפשרה, עוסקים גם במחסן, שאותה עת - כלל אין מחלוקת שלא הועמד לחזקתו בפועל, ניתן ללמוד מפשט הכתוב בבקשת הרשות להתגונן שהוא הגיש (ביום 15.1.13), שם נאמר, בסעיף 12, כי "...הנתבעים אינם חייבים דבר לתובעת, אלא להיפך. הצדדים חתמו על תוספת להסכם לפיה לא יחוייבו ... בגין השינויים בדירה, לדירה יצורף מחסן ללא תמורה נוספת, וכן ישנם ליקויים רבים בדירה, אשר התובעת אף טורחת לתקן את חלקם לבקשת הנתבעים, ועל כן הגשת תביעה זו אינה אלא ניסיון נואל של התובעת להתנער מאחריותה כלפי הנתבעים, וברצונה למנוע הגשת תביעה על ידי הנתבעים בגין הפרות החוזה על ידה". באשר לטענת הפלישה, נאמר, בסעיף 13 של אותה בקשה, כי "הנתבעים מצויים בדירה ברשות ובזכות. הנתבעים לא פלשו לדירה...". (ההדגשות אינן במקור)

מהאמור אנו למדים, כי המשיב ראה התנהלות סביב צירוף המחסן לדירה משום הפרת הסכם מצד המבקשת, ועילה לתביעה עתידית, שאותה הוא סבר שהמבקשת ניסתה למנוע, באמצעות הגשת תביעתה היא, וכי, ראה עצמו כמצוי בדירה "ברשות ובזכות". בה בעת, כפי שאנו יודעים, הוא גרס, שלא רק שהוא אינו מצוי במחסן, במובחן מהדירה, ב"רשות ובזכות", אלא, העלה טענות קשות על כך שהמחסן כלל לא נמסר לו, תוך הפרת ההסכם. ודוקו – הלך רוחו ואומד דעתו של המשיב, מוצאים ביטוי ברור במכתב עורך דינו, דאז, לב"כ המבקשת, ימים ספורים לפני שהוגשה תביעת הפנוי. במכתב מיום 15.11.12, נאמר, כי המשיב לא תפס חזקה בדירה, כפי שטענו נגדו, אלא, קיבל את המפתחות כדין ממהנדס הבניין, ועל כן, לא מדובר בפלישה, וכן, הוטח במבקשת כי "... על אף שבפועל מסירה פורמאלית טרם בוצעה אליהם, אין ביכולת (כך במקור), להעמיד לחזקתם ובעלותם מחסן בבניין, כפי שהתחייבה החברה כלפיהם, בהסכם המכר".

אני מקבל את גרסת המשיב ושיטתו, על כי, לא העלה על הדעת, ולא היה ער לכך, שאותה הבחנה ברורה, שהוא עושה, בין הדירה עצמה לבין המחסן המובטח, כפי שמשתקף, הן בתכתובת והן בבקשת הרשות להתגונן, אינה באה לביטוי לעת ההגעה להסדר הפשרה ועיגונו בפסק דין.

העדר עירנות ומודעות, לאפשרות, שהפשרה ,לפיה הוא יחשב למחזיק בדירה מיום 27.9.12, תתפרש כחלה גם על המחסן, הביאה אותו לחתום על ההסדר ולבקש עיגונו בפסק דין, ואין מדובר בפעולה מודעת או מניפולטיבית.

יתכן, שמדובר בהתנהלות לא זהירה מספיק, בטעות משפטית, או בתמימות גרידא, אולם, לא מדובר בויתור מודע ורצוני על הטענות לגבי המחסן, כפי שהוצפו בכתב התביעה, שהוא הגיש, לימים, ואשר נדון לבסוף בבוררות מושא ההליך כעת.

משמע – וכפי שתומצת לעיל, ונומק יותר בהרחבה בפסקאות האחרונות, בפן הדווקני – אין לשלול, שהמבקשת צודקת בכך, שניתן לראות בהסדר הפשרה כמי שמשתרע גם על המחסן, מכוח הגדרת "דירה" בהסכם ובנספחיו. ברם – לא זו היתה כוונת הצדדים, בזמן אמת, ולעת גיבוש הפשרה, בוודאי לא מצד המשיב, ואם זה היה אומד הדעת הסובייקטיבי של המבקשת, שנמנעה מלפרשו ולפרטו, בשעתו, וביודעין על כך, שהמשיב רואה בענין המחסן כעילה נפרדת המוסיפה ועומדת לו, הרי, פעלה בכך שלא בתום לב ובמניפולטיביות דיונית. וכפי שצוין כבר לעיל – מהפן של שיקולי העדר עיוות דין, והגעה לתוצאה צודקת וראויה - הימנעות מאימוץ טענת המבקשת, ומביטול חלק זה של פסק הבורר,

ישרת תכליות אלה. אם לא כן – המשיב יקופח, וימנע ממנו סעד, שלגופו נמצא, שראוי הוא לקבל, ושעליו לא ויתר, מרצון ומדעת, בהליך הקודם שהתנהל בין הצדדים.

משום כך – מצאתי, לעשות שימוש בסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 26 (א) של חוק הבוררות, ולדחות בקשת הביטול שהגישה המבקשת, למרות קיומה של עילה לכאורית לכך, לפי סעיף 24 (3) של החוק.

בנסיבות העניין, ומשמחדל של המשיב, או חוסר זהירות שלו, ושל באי כוחו, בהליך הקודם, תרם תרומה משמעותית למצב שנוצר, ולמרות התוצאה, שאליה הגעתי, איני מחייב המבקשת בהוצאות הליך זה.

ניתן היום, ג' סיוון תשע"ח, 17 מאי 2018, בהעדר הצדדים.