לפני תביעה לפיצוי התובע בגין נזק שנגרם לאופנוע שבבעלותו, (להלן: "האופנוע") בתאונה שהתרחשה ביום 6/6/17. המחלוקת בין הצדדים היא בסוגיית האחריות לתאונה.

על פי הנטען בכתב התביעה, בעת שרכב התובע על האופנוע בשולי ימין הדרך, לפתע רכב הנתבעים אשר נסע מימינו, סטה בפתאומיות ימינה לתוך שולי ימין הדרך ופגע באופנוע וכתוצאה מכך נלכד האופנוע בן רכב נתבע 1 למעקה הבטיחות בצד הדרך.

מנגד בכתב ההגנה, הכחישו הנתבעים את גרסת התובע וטענו כי במהלך הנסיעה, נתבע 1 נאלץ לרדת לשולי הכביש, לטענתם, אותת על כוונתו לרדת לשולים, הביט במראות ולא מצא כל מניעה לסטות לשוליים. אופנוע שנסע בשולי הכביש מאחוריו, ניסה לבלום ונעצר ברווח בין מעקה הבטיחות לרכב נתבע 1.

בדיון שנערך בפני, העידו הנהגים והוצג בפני סרטון המתעד את התאונה (להלן :"הסרטון").

על יסוד החומר שהונח בפני, לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים, צפיתי מספר פעמים בסרטון, עיינתי בכלל כתבי הטענות ושמעתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי האחריות לתאונה מוטלת על התובע, וזאת מהטעמים הבאים :

בראש ובראשונה מצאתי להעדיף את עדות נתבע 1 שהותירה עליי רושם מהימן על פני עדות התובע שלא הותירה בי רושם דומה. עדותו היה ברורה קוהרנטית ונתמכה בסרטון. נתבע 1 העיד בפני כי "שמעתי רעש לא ידעתי מה זה. הסתכלתי במראה אותתי ימינה וירדתי לשולים", וכן "בגלל ששמעתי רעש באוטו הסתכלתי במראה, אותתי וירדתי. הסתכלתי במראה ימנית. הבחנתי באופנוע רק שירדתי". (עמ' 3 שורה 7-8). שוכנעתי שנתבע 1 סטה עם רכבו לשוליים בשל צורך דחוף ומידי בכדי לבדוק תקלה אפשרית ברכב ועשה כן, בזהירות המתחייבת לאחר שהסתכל במראה, ראה שאין כל מניעה לעשות כן, אותת כנדרש ורק אז סטה לשוליים.

שנית, עדות נתבע 1 נתמכת בסרטון, ממנו עולה כי האופנוע נוסע בשולי הכביש, כברת דרך. ניתן לראות האופנוע נראה כשהוא עוקף מספר כלי רכב שנוסעים במהירות בנתיב הימני. עוד ניתן להבחין, במרחק משמעותי בהמשך הכביש, ברכב נתבע 1 מאותת וסוטה בהדרגתיות לשולי הכביש. או אז האופנוע הנוסע בשולי הכביש, במהירות, מגיח מאחורי רכב נתבע 1, ומשלא מצליח לבלום, נדחק האופנוע למרווח הצר שבין מעקה הבטיחות לחלק האחורי ימני של רכב נתבע 1.

בנוסף, תיאור התובע את אופן קרות התאונה אינו עולה בקנה אחד עם הסרטון. התובע העיד כי "הייתה שם תנועה איטית ולכן מתאפשר לנסוע בשוליים במהירות איטית" (עמ' 2 שורה 12") וזאת בניגוד לסרטון שם לא נראה פקק אלא, תנועה ערה של כלי רכב. הדברים נכונים אף ביחס לפרק הזמן שחלף לטענת התובע מהרגע שהבחין ברכב נתבע 1 מאותת וסוטה לשוליים, "זמן תגובה שלי היה 3-4 שניות" בעוד שזמן התגובה על פי הסרטון הוא כפול ועומד על 8 שניות (עמ' 2 שורה 17).

כמו כן, אינני מקבלת את טענת התובע לפיה "יש תקנות שאומרות שאני יכול לרכוב בשוליים" בהתאם להנחיות אגף התנועה הארצי, מדור תעבורה 24/10 "נסיעת רכב דו גלגלי בשול", הקובעת כדלקמן:

"לשם הבהרה והצורך ביישום עיקרון הזרמת התנועה לא ירשמו דוחות לרכב דו גלגלי בשל נסיעה בשול במצב של פקק/עומס תנועה כאשר התנועה מזדחלת לאיטה ובנסיבות שאין בהן בכדי לסכן את הרוכב ו/או שאר משתמשי הדרך ו//או לגרום להפרעה לתנועה".

מדובר בהנחיה פנימית בלבד, המאפשרות לשוטר להפעיל שיקול דעת ביחס לרישום דוחות תנועה לרוכבי דו גלגלי בגין נסיעה בשוליים בזמן פקק, ואין בה כדי לבטל את האיסור הקבוע בתקנות התעבורה בדבר נסיעה בשוליים. אינני מתעלמת מכך שרוכבי אופנוע נוהגים כדבר שבשגרה לרכוב בשולי הכביש ואולם מדובר בהתנהגות מסוכנת, המנוגדת לדין, רוכב אופנוע ככל כלי רכב אינו רשאי לנסוע על השוליים.

יתר טענות הצדדים לא נעלמו מעיני, ואולם אין בהם כדי לשנות ממסקנתי.

לאור כל האמור, מצאתי כי האחריות לתאונה מוטלת על התובע, ולפיכך התביעה נדחית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 15 יום לבית המשפט מחוזי מרכז- לוד.

ניתן היום, י"ט אב תשע"ח, 31 יולי 2018, בהעדר הצדדים.