בהתאם להסכמת הצדדים כאמור בפרוטוקול הדיון מיום 17.7.18, ניתן בזאת פסק דין עפ"י סמכותי שבסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

עיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את עדויות הנתבע ונציגת התובעת בדיון. התרשמתי כי הנתבע העיד מדם לבו כי הוא לא התכוון כלל לערוב לפירעון ההמחאה שהוא מסר לתובעת, כשליח. התרשמתי מעדותו הכנה של הנתבע כי הוא אדם קשה יום, שכיר, חסר אמצעים כלכליים, והוא נשלח כשליח בלבד לאסוף מהתובעת את רכב החברה בה הוא עבד, ולמסור לתובעת המחאה כתשלום עבור תיקון הרכב, וכי לא נאמר לו דבר בענין התחייבותו לשמש כערב לפירעון ההמחאה. אני מאמין לנתבע כי כל אשר התבקש הנתבע מנציגת התובעת לעשות הוא למלא את פרטיו בגב ההמחאה ולחתום, מבלי שנציגת התובעת הבהירה או הסבירה לו כי הוא ערב לפירעון ההמחאה. נציגת התובעת העידה כי היא לא זוכרת את אירוע החתימה של הנתבע על גב ההמחאה כערב וכי עדותה מתבססת על נהלים שהיא פועלת על פיהם ובמסגרתם היא נוהגת להסביר לחותמים בגב ההמחאות כי הם ערבים לפירעונם. נציגת התובעת העידה כי היא לא זוכרת, ספציפית, שהיא הסבירה לנתבע כי הוא ערב לפירעון ההמחאה. ברגיל, אכן חתימתו של אדם על מסמך מחייבת אותו. ברם, חתימה כשלעצמה איננה חזות הכל ושאלת התחייבותו של אדם מכח חתימתו כפופה למבחנים של גמירות דעת, בין היתר בהקשר של טעות, הטעיה ועושק, ואלו יכולים לבוא לידי ביטוי בניצול חולשתו וחוסר ניסיונו של חותם המסמך, ובנסיבות בהן תנאי התחייבותו אינם סבירים. מהתרשמותי מהעדויות הגעתי למסקנה כי לא היתה לנתבע גמירות דעת להתחייב בהתחייבות כלשהי בחתימתו על גב ההמחאה, הוא לא ידע כי בחתימתו הוא התחייב לערוב לפירעון ההמחאה וכי לא היתה לו כל כוונה - וגם לא היה לו כל ענין - להתחייב לפירעון ההמחאה. אני סבור כי התובעת פעלה בחוסר זהירות והיא ידעה, ולמצער היה עליה לדעת, כי הנתבע, במעמדו ובתפקידו כשליח בלבד לאיסוף הרכב, לא אמור להתכוון, להתחייב ולערוב לפירעון התשלום בגין תיקון הרכב. לאור האמור, אני דוחה את התביעה. כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ו' אב תשע"ח, 18 יולי 2018, בהעדר הצדדים.