1. מונחת לפניי תביעה כספית על סך של 16,417 ₪.

התובעת היא חברה העוסקת בליסינג וסחר רכב. הנתבע עוסק במכירת רכב.

1. על פי המתואר בכתב התביעה, בחודש מרץ 2017 סיכמו הצדדים על שיתוף פעולה ביניהם בעסקאות מכירת רכבים משומשים וחדשים והשכרתם תוך חלוקה שווה בשווה בעמלות. בחודש אפריל 2017 העבירה התובעת לידי הנתבע ולבקשתו רכב משומש מסוג פיאסטה שנת 2014 אשר בבעלות גב' כהן, ידידה אישית של מנכ"ל התובעת, לשם מכירתו. סוכם שהנתבע יעביר את כספי התמורה לגב' כהן. הרכב נמכר על ידי הנתבע בסוף חודש מאי 2017. ואולם, בניגוד למוסכם, הנתבע לא העביר לידי גב' כהן אסמכתא להעברת הבעלות ברכב לקונה ולא העביר את כספי המכירה. הרכב נמכר ב 46,000 ₪, כאשר מתוכם היה הנתבע אמור להעביר 40,000 ₪ לגב' כהן, לקזז 1,000 ₪ לעצמו תמורת השבחת הרכב ולהעביר לתובעת מחצית מהרווח, היינו סך של 2,500 ₪. הנתבע נדרש להעביר גם חשבונית מס על הרווח שלו, 2,500 ₪ - דבר שאף הוא לא נעשה. בזאת, הנתבע הפר את ההסכם בכך שהשאיר בידיו 40,000 ₪ במקום להעבירם לגב' כהן ולא הנפיק חשבונית מס כנדרש. משפניות התובעת אליו לא הועילו, נאלצה התובעת לשלם מכספה 40,000 ₪ לגב' כהן.

התובעת מונה מספר עסקאות מכר משותפות עם הנתבע אשר בהתאם לחישוב העמלות לאחר קיזוזים עם הנתבע, הגיעה לסכום התביעה שהיא עותרת לחייב את הנתבע: עסקת כבתי כפיר – רווח כולל 3,045 ש"ח, ספיר אילן – רווח כולל 8,785 ₪, שי ישראלי – רווח כולל 12,569 ₪, וכאמור עסקת גב' כהן – רווח כולל של 5,000 ₪. נוסף לכך היא מונה את עמלות התובעת והנתבע מעסקת שכירות רכב – 4,186 ₪. עסקה נוספת בוצעה מול גלובל אוטו, בה הנתבע המחה את זכות העמלות שלו לתובעת וזו הנפיקה חשבונית ע"ס 22,000 ₪. סיכומו של דבר, הנתבע חייב לתובעת במסגרת ההתחשבנות בעד העסקאות הנ"ל בתוספת הוצאות מימון כספי התמורה של גב' כהן - סך של 16,417 ₪.

כן טענה כי הנתבע לא הוציא חשבוניות מס עבור חלקו בעסקאות הנ"ל ועסקאות אחרות. בתחילת חודש יוני 2017 סיכמו הצדדים ביניהם שחובו של הנתבע לתובעת יעמוד על סך של 30,000 ₪ והנפקת חשבוניות ע"ס 17,000 ₪. הנתבע המחה, כאמור, את זכותו לתובעת בעסקת אוטומקס ע"ס 22,000 ₪ כחלק מתשלום החוב, אך לאחר מכן הפסיק למלא חלקו בהסכם.

1. הנתבע מנגד, מבקש לדחות את התביעה. לדבריו, מדובר בהתקשרות עסקית קצרה, במסגרתה היו "הבנות ג'נטלמניות" לפיהן במידה והנתבע הוא יוזם העסקה אז עמלת התובעת תעמוד על 20% בלבד. עוד הוסכם לטענתו שכל העסקאות תירשמנה באופן חשבונאי דרך התובעת אשר נמצאת בהפסדים דבר שיעזור לצדדים לקבל הטבות מס. הנתבע טוען לסכומים אחרים כתקבולים בגין העסקאות. כך לטענתו בעסקת כתבי כפיר נזקפו לזכות הצדדים 8,045 ₪, אילן ספיר – 8,785 ₪ , שי ישראלי – 12,569 ₪. סה"כ 29,399 ₪. כל העסקאות האמורות התבצעו עם לקוחותיו של הנתבע, ומשכך חלקה של התובעת אמור להיות 20% ולא 50%- היינו, סך של 5,880 ₪. בפועל, התובעת קיבלה לידיה את כל הסכום ומשכך אינו חב לה דבר. שכן, התובעת מחזיקה אצלה סך של 23,519 ₪ השייכים לו (לפי החלוקה האמורה 20%-80%). לאחר מכן, בסוף חודש אפריל 2017, הגיחה לעולם עסקת גב' כהן. הנתבע נתבקש על ידי מנכ"ל התובעת למכור רכב פיאסטה של מכרתו גב' כהן. הנתבע מכר את הרכב ב 45,000 ₪ לאחר שביצע בו פעולות השבחה על סך 1,500 ש"ח. הוסכם בין הצדדים שהסכום של 40,000 ₪ אשר גב' כהן אמורה לקבל בתמורה לרכב ייוותר בידי הנתבע, ובכך נותר חייב לתובעת סך של 16,481 ₪ (40,000 פחות 23,5199). הנתבע המחה לתובעת את זכויותיו אצל חברת גלובל אוטמס ע"ס 22,000 ₪. משכך, התוצאה היא אפוא שכעת התובעת היא זו שחבה לו 5,519 ₪ (22,000 פחות 16,481). בנוסף על כך, נותרה התובעת חייבת לתובע לטענתו גם עבור עמלות מעסקאות השכרת רכב בסך 3,348 - כך שסך חובה הכולל של התובעת לשיטתו עומד על 8,867 ₪.
2. ביום 13/11/2018 התיר בית המשפט (תחת המותב הקודם) לתובעת לצרף ראיה חדשה בדמות תמליל הקלטת שיחה בין הצדדים במפגש אותו ערכו בבית קפה בו שוחחו על העסקאות וההתחשבנות ביניהם.

התקיים דיון הוכחות ובתומו הצדדים ביקשו לסכם בכתב. התובעת הגישה את סיכומיה ואילו הנתבע, הגם שקיבל ארכה על פי בקשתו, זנח את סיכומיו.

1. התובעת בסיכומיה חזרה על בקשתה לחייב את הנתבע להנפיק לה חשבוניות. הנתבע אינו חולק על העסקאות אלא טוען לחלוקה שונה של הרווחים מהעסקאות המשותפות. בעוד התובעת טוענת שסוכם על חלוקה שווה בשווה, הנתבע גורס כי סוכם על חלוקה של 20% לתובעת ו- 80% לו. בניגוד לטענת הנתבע שמדובר בהסכם בעל פה המדבר על חלוקה 20-80, היא צירפה זיכרון דברים כתוב הקובע שחלוקת הרווחים תהיה בחלקים שווים, 50-50. גם תמליל השיחה מאשר זאת (עמ' 25 לקובץ התמליל , שורה 22-23). לא זאת בלבד. גם בעדותו בבית המשפט הודה שהחלוקה היא 50-50 והוא אשר רצה לשנות זאת ל 20-80. (עמ' 17 לפרוטוקול , שורה 23-27). הנתבע לא זימן אדם בשם חממה שלטענתו יכול לתמוך בגרסתו לעניין האחוזים, ולא בכדי.

כן טענה כי טענת הנתבע שסוכם לגבי עסקת הפיאסטה לא תהיה חלוקת רווחים איננה נכונה ואינה מתיישבת עם העובדות. אין שחר גם לטענתו שסוכם כביכול שכל העסקאות תתנהלנה תחת התובעת כדי "ליהנות" מהטבות מס בהיותה חברה מפסידה. מדובר בטענת סרק ואין לה הגיון חשבונאי מאחר וסכומי ההכנסה שלה (העמלה שהועברה על ידי הנתבע אליה) וההוצאה (התשלום ששילמה לנתבע לפי חשבונית שהיה אמור להוציא) - מתקזזים. לדבריה, התברר בחקירתו הנגדית של הנתבע שבתקופה הרלבנטית לא יכול היה להוציא מלכתחילה חשבוניות בהיותו עובד שכיר. מתמליל הקלטת השיחה בין הצדדים עולה שהנתבע ניסה לשדל את מנכ"ל התובעת להוציא חשבוניות על ידי גורם שלישי בניגוד לחוק אולם הלה דחה בקשה זו.

התובעת צירפה טבלה בה מפורטים העסקאות וסכומי הרווח בכל אחת מהעסקאות, לפי שיטת כל צד. בשורה התחתונה, לשיטת התובעת הרווחים הסתכמו בסך של 33,585 ₪ ואילו לפי הנתבע – סך של 38,585 ₪. ההסבר להפרש הוא, לטענתה, שהנתבע שלשל לכיסו 5,000 ₪ מעסקת גב' כהן מבלי לדווח על כך. על כן, ובהסתמך על חישובי הנתבע עצמו, התובעת זכאית לסך 19,292.5 ₪ שהם 50% מסך כל הרווחים הנטענים בכתב ההגנה, בעוד שלפי חישוביה מגיע לה רק 16,417 ₪.

מקום בו בית המשפט יבכר את שיטת החישוב שלה, הרי שיש לפסוק לטובתה 16,417 ₪ בתוספת ריבית והצמדה. היה ובית המשפט יפסוק על בסיס חישובי הנתבע דווקא, כי אז היא זכאית לסכום גבוה יותר – סך של 19,292 ₪.

דיון והכרעה

1. בפתח הדברים אעיר, כי אי התייחסות בית משפט לטענה זו או אחרת שעלתה במהלך הדיון אין פירושה התעלמות אלא כי בית המשפט אינו ראה צורך להתייחס לכך לשם הכרעתו, ובשים לב להערות האקטיביות של בית המשפט במהלך הדיון בנוגע להרחבת חזית שעלתה לראשונה לאחר כשנתיים ובית המשפט גם הכריע בדבר במהלך הדיון.

ולגופו של עניין.

הצדדים נקשרו ביניהם בחוזה לשיתוף פעולה בעסקאות מכר של רכבים משומשים וחדשים, והשכרתם.

על מנת שניתן יהא לקבוע מהו הרווח לו זכאית התובעת מהעסקאות אותן ביצעה עם הנתבע, יש לקבוע תחילה כיצד יחולקו הרווחים בין הצדדים מאותן עסקאות. דומה, כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לאופן חלוקת הרווחים. כך, בעוד שהתובעת טוענת שסוכם שהחלוקה היא בחלקים שווים 50-50, הנתבע טוען ל"הבנות ג'נטלמניות" לפיהן החלוקה היא 80% לטובתו ו-20% לתובעת.

להוכחת עמדתה צירפה התובעת תכתובת דואר אלקטרוני של מנכ"ל התובעת, מר רון מלכה, הממוען למר איתן שריקי, הוא הנתבע, מחודש דצמבר 2016. להודעת הדואר האלקטרוני צורף מסמך שכותרתו "מזכר הבנות איתן שריקי – קשת ליס" ובהודעה עצמה נכתב כי "מצורף ריכוז הסיכומים המסחריים לעיונך, שעל בסיסו נכין הסכם התקשרות מסודר". אומנם מדובר במסמך טיוטה בלבד, אולם הלה מעלה על הכתב את ההסכמות שעלו בשיחה בין השניים, עת מדובר במסמך שעל בסיסו ייערך החוזה בין הצדדים בעוד טענת הנתבע כי סוכם אחרת לא עוגנה בכתב.

עיון במסמך מעלה כי על פי תנאי ההתקשרות "יתרת התקבולים ממרכז הרווח יתחלקו שווה בשווה בין איתן לקשת ליס". כמו כן, צוין במפורש במסמך כי "כל הסיכומים מול אלבר יחתמו או יעלו על הכתב בין קשת לאלבר ויעמדו לרשות איתן לעיון בכל עת". לבסוף צוין כי "כל התשלומים לאיתן יהיו כנגד חשבונית מס".

אף אחד מהצדדים לא הציג הסכם בכתב המאשר את תנאי ההתקשרות עליהם סוכם ואשר הועלו על הכתב במסגרת הטיוטה האמורה, אך אין חולק כי ההתקשרות בין הצדדים החלה בחודש מרץ 2017, כשלושה חודשים לאחר אותה הודעת הדואר האלקטרוני. למעט אמירה מצד הנתבע כי היה הסכם ג'נטלמני לגבי שינוי העמלות מחלוקה שוויונית לחלוקה של 80% לטובתו, שלא ברור באיזה שלב סוכם, אם סוכם או שמא הציע זאת אולם לא ביצע קיבול מהצד השני (ולא ברור מדוע הצד השני יסכים ומהו האינטרס שלו להסכים להפחית חלוקת רווחים באופן שיקבל רק 20% לעומת 50% בזמן קצר יחסית של התקשרות עסקית ביניהם) –תוכנו של המסמך בכתב לא נסתר על ידי הנתבע ועיקרו חלוקה בחלקים שווים, ולא מצאתי הסבר ענייני מדוע תשונה החלוקה שגם הנתבע אישר כי כך סוכם תחילה ועל כן אני קובעת כי המסמך משקף את ההסכמות שבין הצדדים.

אעיר, כי מובנת לי תחושת הנתבע לפיה העסקאות כולן הן פרי יוזמתו – לשיטתו – ועל כן ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות שינוי של החלוקה השוויונית אולם לא ניתן לומר כי כך הוסכם בין הצדדים, ובשים לב לכך שהתובעת סיפקה את המערך הלוגיסטי לקיום העסקאות והמוניטין והנתבע היה בגדר "משווק חיצוני" או "סוכן" לייבוא עסקאות (דבר שאגב עולה גם מהקלטה 3 – עמ' 1, ש' 25) או "קבלן משנה" שלה- הרי שהעסקה הייתה משותפת לשני הצדדים. הנתבע אמור היה להביא לקוחות לרכישת רכבים אולם התובעת דאגה למימון והרכב והכנתו. הנתבע "משתמש ביכולת שלי לקנות מכוניות בזול, לממן לקוחות, להכין את הרכב" (עמ' 11, ש' 8-10). "האם איתן לא יכול לעשות העסקה בלעדיך מבלי להתחלק איתך?" ועל כך השיב נציג התובעת: "היה לו שווה כי אני מימנתי את הרכבים" (עמ' 11, ש' 14-15). "לא היה לו את הכסף, את המכוניות, לא הייתה לו הנחה טובה, לא הייתה לו יכולת תפעולית" (שם, ש' 18-19). גם אם נלך לפי גישה זו שהנתבע היה אך משווק חיצוני, היה זה אינטרס גם של התובעת ובפועל הצדדים הסכימו על שותפות 50%-50%.

1. אכן, לא די ב"זכרון הדברים" בכתב משנטען כי היו שיחות בע"פ סביב סוגיית העמלות – שלא הוכחש עצם קיומן על ידי מי מהצדדים ועל כן יש להידרש לכך. בתמלול שצורף, אומר נציג התובעת ("דובר 1") בקובץ ריאיון 004 SD בעמ' 3 לקובץ בשורה 22 : "חצי עמלה שלי. אני לא מוותר על עמלה" ועונה לו "דובר 2" – הנתבע :"אה, אתה לא מוותר?". בהמשך אותו ריאיון בעמ' 5 אומר דובר 1 (התובע): "חצי מזה שלי" ועונה לו הנתבע – דובר 2 :"אני אחליט כמה מתוך זה שלך. לא –". בשלב זה אומר התובע – דובר 1 :"ולמה שאתה תחליט? הרי היה סיכום בינינו" ועונה לו דובר 2 – הנתבע :"כי היה סיכום שאתה לא תעבוד עליי".

מתמליל השיחה עולים שניים. האחד, הנתבע כלל לא הכחיש כי הייתה קיימת הסכמה בינו לבין התובע לפיה החלוקה היא בחלקים שווים. הנתבע לא רק שלא הכחיש קיומו של הסכם קודם בין הצדדים בנוגע לחלוקת הרווחים, אלא אף אישר את דבר קיומו של ההסכם והתייחס לכך שאומנם על פי ההסכם הצדק עם התובע בנוגע לחלוקת הרווחים אלא שלטענתו התובע הפר את ההסכם בכך ש"עבד עליו" ולכן ההסכמות ביניהם אינן תקפות. זה מחבר לנקודה השנייה שעולה מהשיחה – החלוקה השונה, שלא נקב הנתבע בשיעורי החלוקה, היא פרי החלטה חד צדדית שלו ולא "הסכמות ג'נטלמניות". אעיר, כי הסכם ג'נטלמני – גם אם לרוב הוא בע"פ – הוא מתבסס על הכבוד של כל אחד מהצדדים בקיומו. היינו, כי הוא לא אכיף בדין אלא מחייב רק כעניין שבכבוד אולם לא הוכח בפניי שנכרת כזה הסכם – לא כדין ולא בכבוד ועל כן ההסכם בדמות זכרון דברים – הוא הגובר.

אך בכך לא סגי. כאשר הנתבע עומת עם ההקלטה לפיה הודה פעמיים בכך ששיטת החלוקה היא בחלקים שווים, השיב כי היה בכוונתו לשנות את החלוקה (עמ' 17 בש' 26) ואישר ש"רון (נציג התובעת-א"מ) רכש הרכבים מאלבר כדי שנקבל הנחה, הוא לא מימן את זה. הלקוחות שלי שילמו וקיבלו את הרכבים וקשת ליס (התובעת-א"מ) מגישה להם חשבונית ומהרווחים מתחלקים 50-50" (שם, ש' 30-32). היינו, הנתבע אישר כי החלוקה הייתה בחלקים שווים אלא שהוא, במהלך תקופת ההתקשרות, לא היה שבע רצון מחלוקה זו ולכן ביקש לשנות אותה – על דעת עצמו, באופן חד צדדי, לא בהסכמה. דווקא רצונו לשנות את החלוקה מלמד על כי החלוקה אותה עת הייתה בחלקים שווים, ולא כשיטתו המתוארת בכתב הגנתו שכך הוסכם בין הצדדים.

הנתבע טען כי עדות לכך שסוכם שהחלוקה לא תהיה שוויונית היא באישור דבריו על ידי מר אבי חממה אליו פנה הנתבע על מנת שיסייע לגשר בין הצדדים וכן להנפיק חשבונית עבור התובעת. ברם, הוא לא זימן את מר חממה לעדות ולא צירף תצהיר עדות שלו. יתר על כן: הוא לא ראה צורך לעשות כן (בעמ' 17 ש' 20). הלכה היא, כי הימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הוצג המסמך, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה מקימה למעשה, לחובתו של הנמנע, חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובתו (ראו ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד(4) 595; ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פד"י (1) 239, 245). הלכה זו יסודה בניסיון החיים ובשכל הישר: "הרוצה לשכנע בטענותיו, וישנן ראיות העשויות לסייע בכך – יופיעו הראיות מיד" (ראו לעניין זה את רע"א 7933/15 פישר נ' מילוא תמיר (13.12.15) בפסקה ח').

סיכומו של דבר –עיון בטיוטת ההסכם, תמליל ההקלטה וחקירת הנתבע המעוגנת בפרוטוקול הדיון מלמדים כי התובעת עמדה במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי והוכיחה כי חלוקת העמלות היא בחלקים שווים.

1. כעת יש לבחון את הרווחים שנותרו מכל עסקה.

עסקת כפיר כבתי

מנספח 1 לכתב התביעה עולה כי התמורה הכוללת בעסקה עם כפיר כבתי עמדה על 220,000 ₪, מסכום זה יש לנכות 5,000 ₪ לבקשת הנתבע (עקב היותו חייב לכפיר כבתי סכום זה בגין עסקה קודמת) כך שסכום העסקה עמד על 215,000 ₪ ואליו יש להוסיף כ- 1,000 ₪ נוספים בגין רכישת אביזרים, כך שסכום המכירה עמד על 216,955 ₪. מסכום זה יש לנכות את שווי העסקה עם אלבר בסכום של 212,434 ₪. סה"כ הרווח מהעסקה לתובעת ולנתבע יחד הוא 3,045 ₪ כאשר יש לשקלל את אותו קיזוז בסך 5,000 ₪ שבין הנתבע לכפיר כבתי. אציין כי לשיטת הנתבע, בכתב הגנתו, מעסקה זו נזקפה לזכות הצדדים עמלה בגובה של 8,045 ₪ (הכוללים את אותם 5,000 ₪ אותם קיזז הנתבע אל מול מר כפיר כבתי). כך שיש לחלק את העמלה בסך 8,045 ₪ בחלקים שווים, סכום של 4,022.5 לכל אחד.

באשר ליתר העסקאות, הרי שמקריאת כתבי הטענות, אין מחלוקת כי הרווח בגין העסקה בעניינו של מר אילן ספיר עמד על 8,785 ₪; הרווח בגין העסקה בעניינו של מר שי ישראלי עמד על 12,569 ₪ והרווח שנותר בגין עסקאות השכרת הרכב עמד על 4,186 ₪.

עסקת הפיאסטה

המדובר בעסקה למכירת רכב משומש בבעלות פרטית, הרכב נקנה מהגב' כהן בסכום של 40,000 ₪ והתובעת היא שהעבירה מכספה שלה את הסכום לגבב' כהן, משהנתבע עיכב את הכספים בידיו והוא לא מכחיש זאת ואף אישר זאת פוזיטיבית. הנתבע טען כי הרכב נמכר על ידו בסכום של 46,000 ₪ ובניכוי הוצאות של 1,000 ₪ יוצא כי הרווח עומד על 5,000 ₪ בלבד. התובעת איננה מכחישה את רכיב ההשבחה אלא טוענת כי הנתבע חייב בסכום של 40,000 ₪ - הוא התמורה בגין מכירת הרכב - שלא הועברה לידי התובעת עבור גב' כהן.

הנתבע בכתב הגנתו מציין כי הייתה קיימת הסכמה ביחס לסכום של 40,000 ₪ כי יוותר בידיו של הנתבע על חשבון כספים אותם התובעת הייתה חבה כלפיו, כך שסך הרווח בגין עסקה זו עומד על 5,000 ₪ בלבד. ואולם, חישובו כי התובעת חבה לו 40,000 ₪ היא על בסיס הנחה כי שיעור החלוקה ביניהם הוא 80%-20%, ולא היא.

1. התובעת הסכימה כי פסק הדין יבוסס על חישוביו של הנתבע המופיעים בכתב הגנתו, אשר אליהם יש להוסיף ריבית והצמדה כחוק. סכימת כל הרווחים המצוינים לעיל מוליכה למסקנה כי שווי הרווח הכולל עומד על סכום של 38,585 ₪, כאשר בחלוקה לחלקים שווים, הסכום אליו זכאית התובעת עומד על 19,292.5 ₪. התובעת לא חולקת על כך כאמור (הגם שלשיטתה הסכום עומד ע"ס של 16,417 ש"ח). לאחר שהובהר מהו סכום הרווחים אשר התקבלו מהעסקאות השונות ומהי דרך החלוקה שיש לנקוט בה בעת חישוב חלוקת הרווחים בין הצדדים, יש לבחון אלו סכומים התקבלו בידי התובעת על חשבון הרווחים והעמלות ואלו התקבלו על ידי הנתבע, ולאחר ביצוע קיזוז בין השניים יאותר מהו החוב הכספי הקיים בין הצדדים (בשים לב לכך שהנתבע טוען כי אף התובעת עודנה חבה לו ועל כן יש לדחות את התביעה).
2. במהלך ישיבת ההוכחות הודה נציג התובעת כי לא שילם לנתבע עבור העסקה עם מר אילן ספיר (בעמ' 12 ש' 1-3). בהמשך הודה כי לא שילם לנתבע עבור עסקת הפיאסטה (שם בש' 11-12 – אם כי לא היה צורך לשלם משהנתבע גרף את כל הסכום) כאשר לבסוף הודה לאחר זמן כי לא שילם לנתבע דבר (בעמ' 12 ש' 34-35), אך נימק זאת בכך שהנתבע לא העביר לו חשבוניות לתשלום. על דבריו אלה חזר גם בהמשך חקירתו (עמ' 13 ש' 20).

אם כך, עולה כי בגין 3 העסקאות הראשונות: העסקה עם כפיר כבתי, העסקה עם אילן ספיר והעסקה עם שי ישראלי, לא שילמה התובעת לנתבע ולו את מחצית הרווח המגיעה לו, גם לשיטת התובעת, זאת למרות שהכספים היו מצויים אותה עת בידי התובעת. על כן, מקום בו בסיכומיה ציינה כי היא "שילמה לו את הכסף" דומה כי הכוונה שהיא שילמה לו באמצעות הקיזוז שהוא ביצע דרך עסקת הפיאסטה. אעיר בהקשר זה, כי צודקת התובעת שלא יכולה הייתה לשלם לו כחברה בע"מ מקום בו לא הנפיק לה חשבוניות כמוסכם ויתר על כן: על פי דין. היה מנפיק – הייתה משלמת. מקום בו לא הייתה משלמת חרף החשבוניות שהנפיק עבורה – כי אז השאלה הייתה לגמרי אחרת. הנתבע תרם במחדלו לכך שלא קיבל את כספו ומשלא צלח "לכופף" את התובעת, הוליך אותה לעסקה נוספת מבלי להודיע לה את כוונתו ומכר את הרכב שמסרה לו ולא שילם דבר תמורתו – לא ללקוחה ולא התחלק ברווחים ואף לא דיווח על כך – כהמשך ליתר העסקאות - לרשות המס. איני מקבלת את טענתו כי "העסקה שלו של הפיאסטה הייתה דרך יחידה לקבל את הכספים" (עמ' 5, ש' 34). הנתבע באופן עקבי התחמק מלספק חשבוניות בטענות שונות שאף אחת מהן איננה מתקבלת על הדעת.

נציג התובעת נחקר בעניין זה ונשאל: "נראה לך הגיוני שבמשך חודש וחצי עשיתם עסקאות ולא שילמת לו שקל אחד?" ועל כך השיב: "הוא לא הביא חשבוניות. אם הייתי הולך למס הכנסה הוא היה יושב בכלא"...(עמ' 12, ש' 34-35). באיזו דרך רצה הנתבע שישולם לו על ידי חברה בע"מ עת הוא שותף עסקי לרווחים (להבדיל משותף בחברה)?

ודוק; גם אין בידי לקבל את טענת הנתבע כי הוא לא התכוון להיות שותף של נציג התובעת "אם החברה שלו בהפסדים" (עמ' 17, ש' 32-33) – דבר שחזר עליו בעדותו כדי להציג עצמו כמי שלא זקוק לתובעת כדי לקיים את העסקה אולם אין לכך כל נפקות שעה ששורה קודם לכן הודה ש"מהרווחים מתחלקים חצי חצי" (ש' 32).

אודה כי ככלל, תחושתי איננה נוחה משני השחקנים בפרשה ותום לב הוא לא הדגל המנחה אותם בפרשה זו – מי יותר, מי פחות. אולם, מכל מקום, וזה העיקר - הסכום הכולל של הרווחים בגין עסקאות אלה עומד על 29,399 ₪ (מבלי להחשיב בשלב זה את עסקאות ההשכרה ובעסקת הפיאסטה) מהם זכאי הנתבע למחצית, היינו הנתבע היה זכאי לסכום של 14,699.5, הנמצאים ברשות התובעת.

לאחר ביצוע עסקת מכירת הפיאסטה, הודה הנתבע בכתב הגנתו כי קיזז על דעתו סכום של 40,000 ₪, וזאת מבלי להודיע על הקיזוז, זאת משסבר כי בכך יש להשיב לו את הכסף המגיע לו מידי התובעת. אעיר, כי הנתבע הציג את הותרת הכספים בידו כהסכמה בינו לבין התובעת בדיוק כפי שהציג את ההסכמה בינו לבין התובעת לעניין שיעור חלוקת הרווחים: 80%-20% אולם בדיון התברר לפניי שאין מדובר כלל בהסכמה אלא בהתנהלות חד צדדית של הנתבע. כך ביחס לרווחים, דבר שכבר העמיד בסימן שאלה את טענתו לגבי הסכמת התובעת כי סך של 40,000 ₪ יוותרו בידיו כאות לחובה כלפיו ולמעשה הנתבע הוליך שולל את הנתבעת בכך שנתן לה להאמין כי תבוצע חלוקה ביניהם ביחס למכירת הפיאסטה כשמלכתחילה לא התכוון לחלק עמה את הרווח ויותר מזה: לא לשלם ללקוחה באופן שהתובעת תוציא מכיסה. הנתבע לא הודה בכך מיד אלא לאחר שבית המשפט חקר ושאל כדי להבין את "פשר ההסכמה" הנטענת ובית המשפט הביע את מורת רוחו בהתאמה (עמ' 6, ש' 8-14). יכול וצודק הנתבע בתחושתו כלפי התובעת שחש שנציג התובעת "עבד עליו" והחליט עקב כך לשנות את כללי המשחק ולחטוף לידיו את ההגה. אולם תיקון עוול אינו באמצעות גרימת עוול. לו הייתה התובעת יודעת כי הוא אינו מתכוון להתחלק ברווח ויותר מזה – למכור את הרכב ולשלשל לכיסו את הכספים במקום להעבירם בנאמנות ללקוחה, הרי שברי שלא הייתה מאפשרת לו למכור את רכב הפיאסטה. היא לא ציפתה ל"תרגיל" שנקט בו נגדה. תחת העדפתו לתבוע את התובעת הוא בחר לבצע קיזוז עצמי באופן חד צדדי – הן באי העברת הרווח, הן באי העברת כספי התמורה כך שהתובעת תוציא מכיסה והן ביחס לחלוקת העמלות.

משמעות הדבר היא, שהנתבע חב לתובעת סכום של 40,000 ₪ הוא סכום תמורת עסקת הפיאסטה אשר היא הוציאה מכיסה ומסכום זה יש לנכות סך של 14,699.5 ₪, אשר הוא חלקו של הנתבע ברווחים הקודמים לעסקה זו.

היינו, בשלב זה ולאחר ניכוי חובה של התובעת כלפי הנתבע, כעת הוא נותר חב כלפיה סך של 25,300.5 ש"ח (הפחתת סכום הרווחים לו הוא זכאי בשל חלקו ברווחי עסקאות העבר (14,699.5 ש"ח) מסכום מכירת הפיאסטה (40,000 ש"ח).

ביום 25.6.17 הועבר לידי התובעת סכום של 22,000 ₪ מחברת אוטומקס על שמו של הנתבע, לכיסוי חובו של הנתבע כלפי התובעת. נציג התובעת בחקירתו לא הכחיש קבלת סכום זה (ר' בפרוטוקול בעמ' 13 ש' 14-18). באמצעות העברה זו, חובו של הנתבע פחת ובשלב זה הוא עומד על 3,300.5 ₪ בלבד כלפי התובעת.

כמו כן, לתחשיב זה יש להוסיף כי היו עסקאות נוספות שעניינן השכרת רווחים והוסכם כי הרווח בגין עסקאות אלה עומד כאמור על 4186 ₪, כאשר חלקו של הנתבע עומד על 2093 ₪. התקבול בגין ביצוע עסקאות השכרת הרכבים הגיע לידי התובעת ועל כן מסכום החוב הכולל, העומד בשלב זה על סכום של 3300 ₪, יש להפחית סכום של 2093 ₪, הוא חלקו של הנתבע ברווחים, המצוי בידי התובעת. אי לכך, בסופו של דבר התובעת זכאית מהנתבע להחזר של 1207 ₪ + 2500 ₪ רווח מעסקת הפיאסטה (אותו יש להוסיף), היינו – סך של 3707 ₪.

אציין כי לא בכדי ביקשתי מהתובעת להבהיר את סוגיית קיזוז 22000 ₪ שקיבלה כהמחאת זכות. לטענתה, סך של 16417 ₪ הוא לאחר קיזוז המחאת הזכות, אולם היא לא פירטה בסיכומיה כיצד הגיעה לסכום לאחר קיזוז של 22000 ₪ משהסתמכות על כתב תביעתה מלמד אחרת (שם ציינה 18803 ₪ לא כולל מע"מ ועם המע"מ מדובר ב-22000 ₪) משהתוצאה איננה 16417 ₪ מבחינה חשבונאית ובית המשפט ניסה להפוך שוב ושוב בחישובים אולם לא צלח להגיע לסך לו עותרת התובעת. עיון בסעיפים 15-17 לסיכומיה מלמד כי היא מסתמכת על חלוקת הרווחים בלבד –19292.5 ₪ לפי גישת הנתבע ו-16417 ₪ לפי גישת התובעת עת היא מבססת זאת עמוד קודם לכן בטבלה ערוכה אולם באותה הטבלה הסכום של 22000 ₪ נעדר מהטבלה משהנתבע אך סיכם את הרווחים בסכום האמור דלעיל טרם הפחתה. הרי לגישתו, הוא לא חייב כלל לאחר הפחתה אלא היא חייבת לו.

יוער, כי הסכום הנ"ל (3707 ₪) לא כלל את ה-5000 ₪ שהופחתו באופן מלא לחובת הנתבע בגין עסקת כבתי. זאת, הואיל ובסיכומיה התובעת זנחה את טענתה בדבר המחלוקת בין הצדדים היחס ל-5000 ₪ משהיא קיבלה את חישובי הנתבע ולמעשה ראתה אותם כחלק מהרווח באופן שהרווח בעסקת כבתי עמד על 8045 ₪ ויש לחלוק בחלקים שווים. על כן, אם נסכם נקודה זו:

8045 ₪ עבור עסקת כבתי

8785 ₪ עבור עסקת ספיר

12569 ₪ עבור עסקת ישראלי

5000 ₪ עבור עסקת פיאסטה

4186 ₪ עבור השכרה

סך הכל : 38585 ₪ רווחים מתוך כלל העסקאות. חלקו של הנתבע ברווחים הוא מחצית: 19292.5 ₪.

הנתבע לקח לכיסו 45000 ₪ מעסקת הפיאסטה.

התובעת קיבלה 22000 ₪ מחברת אוטומקס בשם הנתבע.

על כן, 45000 ₪ (חוב) פחות 19292.5 ₪ (זכאי) מותיר חוב לנתבע של 25707.5 ₪ ומתוך זה יש להפחית 22000 ₪ ששולם על ידי אוטומקס ונותר חייב 3707.5 ₪.

אעיר, כי התובעת חולקת בכתב תביעתה בנוגע לסך של 5000 ₪ מעסקת כבתי משלגרסתה היא זכאית למלוא הסכום של 5000 ₪ מתוך ה-8045 ₪ ולא למחצית סך של 5000 ₪ וכן מחצית מהיתרה (כעמדת הנתבע שלשיטתו זכאי ל-2500 ₪ מתוך 5000 ₪ כחלק מרווח מעסקת כבתי מלבד מחצית מ-3045 ₪) משלטענתה 5000 ₪ הופחתו לנתבע משהוא היה חב את אותם 5000 ₪ למר כבתי עצמו מעסקה קודמת שאינה קשורה בתובעת (משאם הפחיתו למר כבתי 5000 ₪ מסכום העסקה בשל כך שהנתבע חייב למר כבתי מעסקה קודמת 5000 ₪ ולכן הפחית למר כבתי את אותם 5000 ₪ שניתן היה לקבל כרווח לחלוקה בין התובעת לנתבע ומשהנתבע לכאורה קיבל לידיו בעסקה קודמת 5000 ₪, לכן לשיטת התובעת לא מגיעה לנתבע 2500 ₪ ויש גם להפחית לו מעסקה קודמת סך של 5000 ₪ מלאים).

בעדותו מסר נציג התובעת: "בעסקת (כ)בתי אני קיזזתי לו 5000 ₪ שהוא קיבל מעסקה אחרת שלא קשורה אליי" (עמ' 9, ש' 17-18)...."מתוך העסקה של כבתי קוזז לו 5000 ₪ שאיתן קיבל מקדמה. בתוך חודש וחצי הוא ידע את זה והוא אהב לעבוד מהיר ושחור. עד היום לא ראיתי חשבוניות. מי שעובד לפי החוק נותן חשבוניות ומי שלא, עובד בשחור. שילמתי לו 5000 ₪ שהוא קיבל ישירות מכפיר כבתי....על עסקת כבתי הוא היה צריך להחזיר לי כי כל העסקה של כבתי זה היה 8000 ₪ ולכן הוא קיבל ביתר 1000-2000 ₪" (עמ' 11, ש' 32-36 ועמ' 12, ש' 1. הדגשה שלא במקור).

עולה מדברים אלו שמדובר אך בתוספת של 1000-2000 ₪ גם לשיטתו של נציג התובעת ולא 7500 ₪ (2500+5000 ₪) כפי שיוצא בפועל לפי חישוב התובעת כדי להגיע לסכום שהגיעה – שכן, לפי שיטת התובעת בסעיפים 7.7.6 ו- 7.7.7 לכתב התביעה על פי הנתונים שהיא מסרה: סכום כלל הרווחים הוא 33585 ₪; הנתבע חב 50,000 ₪ (45000 ₪ בגין עסקת פיאסטה וכן 5000 ₪ שקוזז בעסקת כבתי בגין חוב של הנתבע ללקוח) והוא זכאי לטעמה לסך של 16792 ₪ כאמור בסעיף 7.7.7. לכתב תביעתה, כאשר יש להפחית גם לשיטתה סך של 22000 ₪ (כולל מע"מ), כי אז הוא נותר חייב לה 11208 ₪.

ואולם, גישתו של נציג התובעת ברורה ונכונה ולכן יש להפחית את הקבלה ביתר של הנתבע בעניין זה וזאת על ידי החזרה לקופה המשותפת וחלוקה מחדש – שוויונית.

נמחיש זאת בדרך הפשוטה: 5000 ₪ נכנסו "נקי" לכיס של הנתבע. מעסקת כבתי היה רווח של 3045 ₪. יוצא, שהנתבע קיבל 5000 ₪+1522.5 ₪ =סה"כ מעסקה זו קיבל 6522.5 ₪ בעוד התובעת קיבלה רק 1522.5 ₪. לכן, הנתבע יחזיר לקופה המשותפת את ה-5000 ₪ וכל צד יחזיר את ה-1522.5 ₪ ויחד יתקבלו 8045 ₪ אותם יש לחלק באופן שוויוני כך שהנתבע כבר לא קיבל 6522.5 ₪ אלא 4022.5 ₪ ולמעשה החזיר את שקיבל ביתר אליהם מפנה נציג התובעת בעדותו עת מסר כי הנתבע קיבל ביתר כתוצאה מכך סך של 1000-2000 ש"ח– סך של 2500 ₪.

על כן, אין בידי לקבל טענה זו של התובעת לפיה יש להפחית 5000 ₪ מלאים (אם כי דומה כאמור כי זנחה זאת כאמור בסיכומיה), משאם הופחתו 5000 ₪ אין משמעותם כי היא שילמה עבורו למר כבתי 5000 ₪ אלא 5000 ₪ ירדו מהקופה המשותפת ויש להשיבם לקופה המשותפת וכפועל יוצא לחלק בין הצדדים בסכום.

כן אציין, כי בעת שחרור פסק הדין, תגובת התובעת להחלטתי מיום 28.1 בנוגע לחשבוניות שקיבלה הוגשה משככל הנראה לא נצפתה בו ביום בו הגישה את התגובה הקודמת וצוין כי זו קיבלה 19000 ₪ כולל מע"מ מאוטומקס ולא 22000 ₪ והפנתה לעמ' 34 שם אכן נראה בבירור 19000 ₪ (כאשר הסכום היה 20,000 ₪ ואכן כדבריה נתנה זיכוי ע"ס של 1000 ₪) אולם עמוד לאחר מכן, עמ' 35, מופיעה החשבונית שמסרה על סך של 3000 ₪ ויחד אלו מהווים 22000 ₪, כפי שאף מסרה בסיכומיה עת ציינה כי החישוב לדבריה הוא לאחר הפחתה של 22000 ₪ (מספר שהיא נקבה בו) וכן במענה לשאלת בית המשפט בדבר הפחתת 22,000 ₪ לא השיבה כי מדובר ב-19000 ₪ אלא ציינה כי הסכום המבוקש על ידה הוא לאחר הפחתת סך של 22000 ₪.

על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 3707 ₪ (קרן) וכולל ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה סך של 4529 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 850 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 3000 ₪ (הוצאות ריאליות בתיק שהתקיימו בו שתי ישיבות ובשים לב לסכום התוצאה). סך הכל ישלם הנתבע לתובעת סך של 8379 ₪ תוך 30 יום מהיום.

סוגיות הנפקת החשבוניות

1. הנתבע בחקירתו נשאל "האם הוצאת חשבונית מס לחברת אוטו מקס (החברה ממנה הומחתה הזכות לתובעת-א"מ)....אז נתת חשבונית מס?" וענה: "אני לא משיב". לא בכדי התערב בית המשפט בחקירה באומרו: "המענה לשאלה היא כבר ברורה מהעדות עצמה..." (עמ' 17, ש' 3-14).

במהלך הדיון מיום 28.10.20 הנתבע לא הכחיש כי לא הוציא חשבוניות מס בעצמו כי אם טען כי מר אבי חממה אמור היה להוציא חשבונית על שמו הואיל ובאותה עת הוא היה שכיר ולא יכול היה להוציא חשבוניות בשמו, כלל ועיקר (עמ' 16 ש' 25-27). בהמשך, לאחר שמכר רכב ולא יכול היה להוציא חשבונית, ביקש הנתבע להיעזר בחברת "אוטומקס" על מנת שזו תוציא חשבוניות בשמו. לא ברור אלו חשבוניות הוציא/יוציא מר חממה ואוטומקס שניתן לייחס לעסקאות העבר ולהזדכות עליהן. מכל מקום, חשבונית שהוציא או היה מוציא מר חממה - ובהנחה והוציא משעל שהנתבע היה לספק את הראיה והלה לא סיפק ומשכך חלה הלכת קופל שהוזכרה לעיל ביחס לחזקה הקיימת מקום בו לא הוצגה ראיה שיש להציגה – כי אז מדובר בחשבונית שהיא ממילא פיקטיבית. כן לא ברורה טענתו של הנתבע כי היה שכיר ולכן לא היה יכול להוציא חשבוניות מס משהוא היה שותף עסקי של התובעת ולא עבד כשכיר אצלה ומדובר בהכנסה נוספת להיות שכיר ועל כן היה עליו לפתוח תיק אצל רשויות המס ולהנפיק כדין חשבוניות מס. לולא כן, כיצד דיווח על העסקאות למס הכנסה? וכיצד התובעת אמורה לרשום את ההכנסות בספריה? יכול ולאחר קיזוז הכספים באמצעות עסקת רכב הפיאסטה די בהוצאת חשבונית על ההפרשים אולם משמעות הדבר כי העסקאות, לרבות זו, לא דווחו לרשויות המס כשהרווח של הנתבע גבוה יותר מתשלום ההפרש לתובעת ואל מול זאת, התובעת כאילו הרוויחה את הסכום המלא של כלל העסקאות עת בפועל הרוויחה רק מחצית - דבר שפוגע לה ביכולת להזדכות מול רשויות המס. בזאת, צודק ב"כ התובעת המלומד שהבהיר כי כל זמן שהנתבע אינו מוסר חשבוניות מס לתובעת בגין סכומים ששולמו (גם אם על דרך הקיזוז, משזו המשמעות בפועל) הוא גורם נזק לתובעת בכך שהכנסת התובעת גדולה מזו שהייתה בפועל משאין חשבונית נגדית על חלק מסכום ההכנסה. זאת, בזמן שהיא כן הנפיקה חשבונית למשלם.

עולה תהייה אם הנתבע התכוון לפתוח תיק אצל רשויות המס מלכתחילה עת בעדותו מסר כי התכוון לשנות חלוקה לפי 80%-20% ובכך "יהיה שוויוני וכך נהנה על הדרך לא לשלם מס על הרווחים" (עמ' 17, ש' 24) הואיל והתובעת היא חברה מפסידה וכשהעסקאות יירשמו בפנקסיה החשבונאיים היא תזכה להטבות מס באופן ש-20% עם ההטבות התיאורטיות שתקבל, היה וכאשר תפנה לרשויות המס ואכן יאושר לה – דבר התלוי בצד ג', אלו יהיו שווים ל-80% שיקבל לאלתר. כאמור, איני רואה סיבה מדוע התובעת תסכים לחלוקה לא שוויונית באופן שלא תקבל את כספה בפועל אלא רק הוא – 80%, ואילו היא אולי תקבל בעתיד הטבות מס באופן שיביא אותה לנקודת המוצא של הנתבע וגם לא בהכרח מדובר ב-80% (הנתבע טען זאת בעלמא מבלי לבסס דוגמת חישוב איך הגיע ל-80%) ומקובלים עליי הסברי התובעת כי לא יהיו הטבות מס משההכנסות וההוצאות יתקזזו.

ודוק; גם אם נקבל את טענתו של הנתבע כי התובעת היא חברה בהפסדים, הרי שגם אם היא לא משלמת מס לאותה שנה, הרי יש יש הפסד רעיוני בכך שהוא מונע ממנה להגדיל את ההפסד הקיים שיועבר לשנים הבאות . כך, גם אם לא נותנת דבר בהיבט המס השנה הרי שבעוד שנה או שנתיים תהא לה הכנסה חייבת לצורך מס ותוכל לקזז את אותה הוצאה משהפסד עסקי ממילא ניתן להעביר קדימה עד שתהא הכנסה חייבת במס. רוצה לומר, כי אי הנפקת החשבוניות מהווה נזק לתובעת גם אם היא לא משלמת מס השנה או לאותה שנה.

מכל מקום, אם נלך לפי שיטת הנתבע, הרי שמדובר בחוזה למראית עין כלפי רשויות המס גם ביחס אליו, כך שבוודאי לא מצופה שבית המשפט ייעתר לסעד המבוקש על ידו לבצע חלוקה לא שוויונית על מנת להונות את שלטונות המס. מה גם, שבהסבר זה, עולה כי הנימוק שחש "שעבדו עליו" ולכן יש לבצע חלוקה אחרת (כאמור בכתב ההגנה וראו לעניין זה תשובתו בחקירתו – עמ' 16, ש' 28-30)–נשמט, משיוצא מדבריו כי הוא פעל כך בכוונת מכוון לאחר ששקל בכובד ראש הסבר ענייני מדוע לבצע חלוקה אחרת מהמוסכם – לא כי הונו אותו אלא במטרה להונות את הרשויות.

כך או כך, הנתבע מודע היה לכך שעליו להנפיק חשבוניות וגם אם נלך לפי שיטתו, הוא לא הוציא חשבוניות ולא דיווח למס הכנסה על הכנסותיו (מעבר לאמור במסמך בכתב, ראו גם הקלטה 1 – ש' 8). לאורך כל השיחות שהוקלטו נציג התובעת דורש חשבוניות. הנתבע בעקביות מתחמק מהוצאת חשבונית וכאמור, הטענה כי הוא שכיר איננה רלוונטית. הוא עצמו מודע לכך באומרו: "יכולתי לפתוח עוסק מורשה או חברה, אם היינו מגיעים להסכם בשיחות בינינו הייתי פותח את החברה שלי ומוציא לו חשבוניות" (עמ' 16, ש' 28-30). אולם גם אם לא הגיעו להסכם ביניהם, לפי שיטתו של הנתבע, הוא קיבל בפועל כסף על ידי כך שלא שילם את אותם 40,000 ₪ +2500 ₪ רווח התובעת (מלבד הרווח שלו 2500 ₪). אין חולק כי הוא לא הוציא חשבונית על סך של 45000 ₪ ולא דיווח לרשויות המס. התובעת, אל מול זאת, כן הנפיקה חשבונית ללקוחות שקיבלו את הרכבים שהתובעת מימנה עם הרכישה מאלבר תחת הנחות (עמ' 17, ש' 30-32).

1. על פי רשויות המס יש להוציא חשבוניות כדין על עסקאותיו החייבות במס והסדר מסוג זה שנקט הנתבע המבטא קיזוז חובות כספיים - לא מהווה עילה לביטול חובתו לפעול בהתאם לחוקי המס.

על כן, וכפועל יוצא מהנפסק, מ"ששווי הנושא" הוא חשבוניות עבור עסקאות שמחצית העמלה עבורן מסתכמת בסך של כ-20,000 ₪ והתובעת באמצעות תביעה זו במסגרת הקיזוז בפועל בין העסקאות לבין עסקת רכב הפיאסטה משלמת לנתבע – כי אז על הנתבע להנפיק לה חשבוניות עבור כל העסקאות שהוזכרו לעיל: כפיר כבתי, אילן ספיר, שי ישראלי, השכרה מאלבר, לרבות העמלה בגין עסקת הפיאסטה וכן חשבוניות מס נגדיות בגין עמלות מחברת אוטומקס - כמתחייב על פי דין.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ח שבט תשפ"א, 31 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.