לפניי תביעה על סך של 200,000 ₪ שהתובעים טוענים כי מגיעים להם מאת הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") עקב כישלון עסקה, שבמסגרתה ביקשו התובעים לרכוש מאת התובע ואחיו דירה, שירשו האחרונים מהוריהם המנוחים.

רקע עובדתי ויריעת המחלוקת

1. הנתבע הוא אחד משבעה אחים שירשו בחלקים שווים את הוריהם המנוחים, יהודה וחנה יפרח ז"ל, ובכלל זה את הזכויות בדירה המצויה ברחוב נתן אלבז 3 בשדרות (להלן: "היורשים", "ההורים" ו"הדירה", בהתאמה).

לענייננו יש להזכיר בשמותיהם שניים מהיורשים האחרים, הגב' אסתר פרידמן (להלן: "אסתר") ומר מיכאל יפרח (להלן: "מיכאל").

1. התובעים הם בני זוג שביקשו לרכוש את הדירה, ולצורך כך הסתייעו בשירותיו של הנתבע 2 (להלן גם "עו"ד יפרח"), עורך דין במקצועו ובשירותיו של הנתבע מס' 3, מתווך במקצועו.
2. ביום 12.01.2014 חתמו התובעים על הסכם מכר ביחס לדירה, שערך עו"ד יפרח (להלן: "ההסכם", נספח א' לתיק ראיות התובעים), כאשר הצדדים לו הם התובעים כרוכשים, ומצד שני שבעת היורשים.

מצד היורשים חתמו על ההסכם כל היורשים למעט מיכאל ואסתר.

1. התמורה בגין הדירה נקבעה בהסכם על 415,370 ₪, פורטו בו תנאי התשלום וכן נקבע בו כי החזקה בדירה תימסר לתובעים עד ליום 15.05.2014 כנגד תשלום מלוא התמורה.
2. במעמד חתימת התובעים על ההסכם, הם נדרשו להפקיד בידי עו"ד יפרח 10% מתמורת הדירה, היינו סך של 41,573 ₪ וכן שילמו למתווך, הנתבע מס' 3, סך של 30,000 ש"ח.
3. ביום 14.03.14 ניתן צו ירושה ביחס לעזבון ההורים, שקבע כי העיזבון יחולק בין היורשים בשווה.
4. התובעים טענו כי על אף שצו הירושה הוצא כאמור עוד במרץ 2014, משך תקופה ארוכה הם הוטעו לחשוב כי הצו טרם הוצא, ובעטיה של הטעיה זו המתינו זמן רב לחתימת יתר היורשים על ההסכם ולביצועו.
5. עוד טענו התובעים כי במעמד חתימתם על ההסכם, אישר להם הנתבע להתחיל בתיקונים בדירה ופינוי פסולת. לעניין זה הפנו התובעים למסמך בכתב יד מיום 12.01.2014, קרי מיום חתימתם על ההסכם, שלפיו הנתבע מאשר לתובעת להתחיל בתיקונים בנכס ופינוי פסולת (צורף כנספח ג' לתיק הראיות מטעם התובעים).
6. התובעים טענו בנוסף כי הנתבע יצר בפניהם מצג שלפיו עסקת המכירה היא עובדה מוגמרת וכי יש להמתין אך ורק להוצאת צו ירושה, ולאחר מכן לחתימת כל היורשים.

בפועל, כך נטען, התברר כי אסתר ומיכאל מסרבים לחתום על ההסכם.

1. במהלך חודש מאי 2015, כשנה ו – 4 חודשים לאחר חתימת התובעים על ההסכם, התובעים פנו לעו"ד יפרח במטרה שיזרז את השלמת העסקה, קרי את חתימת כלל היורשים על ההסכם, וזה האחרון הוציא ביום 04.06.2015 לכלל הצדדים הנדרשים לחתום על ההסכם זימון לפגישה במשרדו, לצורך השלמת חתימות והמצאת צו הירושה. התובעים לטענתם לא ידעו גם במועד זה על כך שצו הירושה אכן קיים.
2. הפגישה הנזכרת נקבעה ליום 18.06.15 במשרד עו"ד יפרח, אולם אף אחד מן היורשים לא התייצב לפגישה. בעקבות כך פנו התובעים אל כלל היורשים במכתב מיום 30.06.2015 (נספח ה' לתיק ראיות התובעים) ובמענה למכתב זה מסרו להם אסתר ומיכאל, באמצעות עו"ד רות רפאלי (להלן: "עו"ד רפאלי"), שהם מתנגדים לכל הליך המכירה, כאשר לטענתם הם הודיעו על כך מבעוד מועד לנתבע.
3. התביעה הנוכחית הוגשה כנגד שלושת הנתבעים, כאשר נטען בה כי "הסכם המכר בטל מעיקרו עקב סיכולו ע"י הנתבעים ו/או מי מהם" וביחס לנתבע מס' 2, עו"ד יפרח, נטען גם לרשלנות בעריכת ההסכם ולמצג שווא. ביחס לנתבע 3 נטען כי עליו להשיב לתובעים את הסך של 30,000 ₪ ששולם לו כאמור. ביחס לנתבע, נטען כי יחד עם הנתבע מס' 2, גרם לתובעים נזק, כפי שיפורט להלן, ועל כן עליו לשלמו להם.

לעניין נזקיהם, שאותם ביקשו להשית על הנתבעים, נטען כי התובעים זכאים לקבל מהנתבעים את הסך של 200,000 ₪, לפי החלוקה הבאה:

סך של 120,000 ₪ כפיצוי בגין ההפסד הכלכלי הישיר שנגרם עקב אי השלמת העסקה מצד המוכרים, קרי ההפרש בין שוויו של נכס דומה לבין התמורה שנקבעה בהסכם.

בנוסף טענו התובעים לכך שהם זכאים לפיצוי בסך של 80,000 ₪ עקב הפסד כלכלי הכרוך באיבוד זכותם לקבל סיוע ממשלתי במימון בניית ממ"ד בנכס.

לתמיכה ברכיבי נזק אלו, צירפו התובעים חוות דעת שמאית שערך השמאי יניב ביליה ביום 25.10.15.

בנוסף, טענו התובעים שיש לחייב את הנתבע מס' 3, להשיב להם את הסך של 30,000 ₪ שקיבל, כאמור.

לגבי הסך שקיבל עו"ד יפרח, 41,537 ₪, צוין בכתב התביעה שזה הושב להם, קודם להגשתה.

1. כל אחד מהנתבעים הגיש כתב הגנה נפרד, כאשר הנתבע, טען בעיקרי הדברים כי מסר בפירוש למתווך – הנתבע 3, שיש לקבל את הסכמת כלל היורשים למכירת הדירה וכן הבהיר לו שהוא אינו מוסמך לפעול בשמם של יתר האחים. הנתבע הדגיש שחתימתו על ההסכם הייתה אך ורק בשמו שלו בלבד. הנתבע הטיח טענות שונות במתווך, נתבע מס' 3, על כך שלא יצר קשר עם מי מהאחים ולא קיבל אישור לייצגם במכירה. כן טען הנתבע שעו"ד יפרח לא פעל כעורך דין סביר בכך שהמשיך להתקדם בעסקה, על אף שלא קיבל אישורם של יתר האחים וכן טען כי ההסכם עצמו נוסח ברשלנות, בכלל זה תיאור שגוי של הדירה והימנעות עורך הדין מהתליית עצם כניסת ההסכם לתוקף ברישום כלל האחים כבעלי הזכויות בדירה. הנתבע הוסיף כי עוד קודם להחתמתו על ההסכם, הודיעו אסתר ומיכאל לנתבע מס' 2 שהם אינם מסכימים למכירה והדבר לא מנע מעו"ד יפרח לזמן את הנתבע לחתום על ההסכם. הנתבע ציין עוד כי עו"ד יפרח הציג מצג שקרי שלפיו האחים כולם מסכימים למכירה. ביחס לתובעים טען הנתבע כי העסקה לא יצא אל הפועל, התובעים לא העבירו את התמורה בהתאם להסכם, שכלל לא נחתם על ידי כלל היורשים והם אף ישבו בחוסר מעש למעלה משנה, עד אשר פנו לנתבע מס' 2, כפי שצוין לעיל.

עו"ד יפרח בכתב הגנתו, טען בין היתר, כי לא היה זה מתפקידו לערוב להתחייבויות הצדדים ולכך שהעסקה אכן תבשיל. לדבריו הוא לא היה צד להליכי המו"מ וכל תפקידו היה לנסח ולהחתים את הצדדים על גבי ההסכם. לדבריו אין שחר לטענה כאילו הציג מצג שווא כלשהו, ועמד על כך שהפגישה במשרדו התכנסה רק לאחר שהצדדים גיבשו את ההבנות ביניהם.

עו"ד יפרח טען כי אסתר ומיכאל חזרו בהם מהסכמתם לעסקה בשלב מאוחר, וכי התובעים, משיקוליהם, בחרו להמשיך ולהמתין, על אף שיכלו להסכים על ביטול ההסכם בסמוך לאחר עריכתו. עו"ד יפרח הצטרף לעמדת התובעים לעניין זה שהנתבע הציג עצמו כמי שפועל בשם כלל היורשים, אולם בד בבד, ציין עו"ד יפרח, כי הבהיר לתובעים שבכל מקרה יהיה צורך לקבל את הסכמת כלל היורשים, והדבר אף מצא ביטוי במפורש לסעיף 16 להסכם.

1. בכל הנוגע לנזק שנטען על ידי התובעים, צירף הנתבע חוות דעת מטעמו שנערכה על ידי השמאי אלי סידאווי, שלפיה לא חל שינוי בשווי הדירה בין ינואר 2014 לבין מאי 2014 (שבמהלכו נקבע מועד המסירה ע"פ הסכם). בנוסף, במסגרת חוות דעת נוספת שערך השמאי סידאווי, נקבע כי עד לחודש אוקטובר 2015 ההפרש בשווי הנכס, לעומת מועד ההסכם, עמד על הסך של 56,000 ₪ בלבד.
2. קודם להגשת התביעה הנוכחית, הגישו התובעים תביעה בביהמ"ש המחוזי, נגד שבעת היורשים, שבמסגרתה עתרו לאכיפת ההסכם (ת.א. 25305-11-15). בסופו של יום, התביעה בביהמ"ש המחוזי נדחתה בהסכמה, אך זאת תוך שביהמ"ש קובע שאין בדחייתה כדי למנוע מהתובעים לנקוט בהליך נוסף בביהמ"ש השלום, כפי שנעשה במסגרת ההליך דנן.
3. במסגרת דיון שהתקיים ביום 05.11.2020 ניתן בהסכמה פסק דין הדוחה את התביעה ביחס לעו"ד יפרח וביחס לנתבע מס' 3 ניתן בהסכמה פסק דין שחייב אותו להשיב לתובעים את הסך של 30,000 ₪, ששולמו לו כאמור.

התביעה נותרה אפוא להכרעה ביחס לנתבע בלבד.

1. הצדדים הגישו את העדויות בתצהירים, כאשר מצד התובעים הוגשו ת­צהיריהם של התובעים עצמם ומצד הנתבע – הוגש תצהירו שלו ושל הגב' אסתר פרידמן. כן הוגש תצהיר מצד עו"ד יפרח, עוד קודם לדחיית התביעה כנגדו.

בדיון ההוכחות הוסכם על הוצאת תצהירו של התובע מן התיק ונחקרו יתר המצהירים הנ"ל, השמאי מטעם הנתבע וכן עו"ד רפאלי.

דיון

1. לאחר בחינת טענות הצדדים, מצאתי שדין התביעה להידחות.
2. אין למעשה מחלוקת שההסכם, לא התגבש לכדי הסכם מחייב שהרי ברור שבהעדר חתימה של כלל היורשים אין כל תוקף למכירת הדירה.

לא זו אף זו, בסעיף 16 להסכם, נכתב במפורש "חוזה זה ייכנס לתוקפו רק עם חתימת שני הצדדים לו". בהינתן שאסתר ומיכאל לא חתמו על ההסכם, ברור שמצד המוכרים טרם הושלמה החתימה ועל כן הוא לא נכנס לתוקף.

בנוסף, התובעים עצמם, בכתב התביעה, ביקשו שביהמ"ש יקבע שההסכם בטל מעיקרו, בשל "סיכולו" על ידי הנתבעים, ועל יסוד זה טענו כי לתובעים קמה עילת פיצוי בשווי הנזק שפורט לעיל.

1. יש לציין כי על פניו השימוש בביטוי "סיכול" בכתב התביעה, אינו מתאים לסיטואציה הרלוונטית. משהתביעה סולקה ביחס לנתבעים 2 ו – 3 לא ברור על יסוד מה מבקשים התובעים שביהמ"ש יקבע שההסכם "סוכל" על ידי הנתבע, שהרי הנתבע דנן הוא מי שחתם על ההסכם ואין כל ראיה או ראשית ראיה לעובדה שנקט בפעולה יזומה כלשהיא על מנת למנוע את חתימת כלל היורשים על ההסכם. בנוסף, "סיכול" על פי ס' 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשלא-1970, עניינו במתן פטור מפיצויים לצד שהפר חוזה תקף, כאשר מדובר בנסיבות "שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים...". בעניינינו, מובן כי לא ניתן להסכים על כך שההסכם מעולם לא נכרת ולא הפך מחייב, ובד בבד לטעון כי סוכל.
2. התביעה נגד הנתבע יכולה אפוא לכל היותר להתבסס על טענה למצג שווא רשלני, או להטעיה מצד הנתבע במהלך הזמן שטרם חתימת התובעים על ההסכם ובמהלך החודשים שלאחר מכן, או לחוסר תום לב בשלב המו"מ. במסגרת כתב התביעה לא נטענו באופן מפורש טענות אלה כנגד הנתבע, ברם מתוך התיאור העובדתי שבתביעה, ובפרט הטענה למסירת מידע לא נכון מצד הנתבע לתובעים, כאמור, ניתן לרקום את ההגדרה המשפטית הנ"ל של העילה כנגד הנתבע.
3. אכן, כפי שצוין, ביום 12.1.14, הוא יום חתימת ההסכם על ידי התובעים, הנתבע חתם על המסמך נספח ג' לראיות התובעים שבמסגרתו אישר להם להתחיל "בתיקונים בנכס ופינוי פסולת", ולא מן הנמנע שבמועד זה הוא אכן הניח והאמין שבסופו של דבר יתרצו כלל היורשים לחתום על ההסכם.

עם זאת, הנחה זו איננה יוצרת יש מאין אחריות מצד הנתבע לכך שיתר היורשים אכן יחתמו בפועל על ההסכם ואיני סבור שיש בה משום מצג שלפיו הנתבע הוא נציג מוסמך של כלל היורשים, או מי שמוסמך לחתום על ההסכם בשמם. בסופו של יום, העסקה התנהלה באמצעות בא כוח, הנתבע 2, ולא כל היורשים חתמו על ההסכם. הדעה שלפיה על הנתבע לשאת באחריות לכך שאסתר ומיכאל לא חתמו על ההסכם, היא דעה מרחיקת לכת עד מאוד שאיננה מקובלת עלי.

עסקה לרכישת דירת ירושה מטבעה כרוכה בשיתוף פעולה מצד כל היורשים ומי שמתקשר בעסקה לרכישת דירה כזו, יודע, ולכל הפחות צריך לדעת, שעל מנת להשלים את העסקה יש צורך בשיתוף פעולה מלא מצד הצדדים.

1. ודוק, במסגרת עדותה, התובעת 2 חזרה והדגישה כי נמסר לה שהעסקה מתעכבת עקב ההמתנה לצו הירושה של ההורים. התובעת חזרה וציינה כי מי שמסר לה זאת היה דווקא עוה"ד יפרח, הנתבע 2 (עמ' 21, שו' 13-16, שו' 21). רק בהמשך העדות הוסיפה התובעת את הנתבע כמי שגם הוא מסר לה שההמתנה היא לצו הירושה (עמ' 22, שו' 11), מבלי שידעה לנקוב במועד מסוים שבו נמסר לה על ידי אשר המידע האמור, והרושם הוא שעיקר המידע נמסר לה, לשיטתה, על ידי עו"ד יפרח. לבד מן העדות שבעל פה של התובעת, אין לפניי ראיות כלשהן על הצגת מצג שכזה בפני התובעים.
2. על פי עדות עו"ד יפרח, אסתר היא מי שנטלה על עצמה לעסוק בהוצאת צו הירושה (עמ' 30, שו' 3 ואילך) ואין כל טענה שלא כך היו פני הדברים, שאף עולים מן הבקשות למתן צווי ירושה שהוגשו במהלך הדיון (סומנו במ/1. עקב תקלה לא נסרקו, והוגשו על ידי ב"כ הנתבע ביום 28.7.22). במסמכים שבתיק ואף בראיות, אין כדי לגבש מענה לשאלה מי היה זה שמסר לעו"ד יפרח, ככל שכך אכן היה, כשיטת התובעים, שהוצאת צווי הירושה מתעכבת, בה בעת שאלו הוצאו עוד ביום 14.3.2014 – חודשיים לאחר חתימת ההסכם על ידי התובעים, ובוודאי שאין בהם כדי לגבש מסקנה שאשר הוא זה שאחראי לאותו מידע מוטעה שהזין את התובעים, וגרם להם, לשיטתם, להוסיף ולהמתין עד בוש להשלמת העסקה.

יוזכר כי בכתב התביעה גופו (סעיף 27) בחרו התובעים לייחס באופן מפורש רק לעו"ד יפרח, ולא לנתבע, רשלנות בעריכת ההסכם, מצג שווא והתנהלות לקויה לאחר חתימתם על ההסכם. גם בכך יש לחזק את המסקנה כי לא על הנתבע יש להטיל את האחריות לכך שהתובעים התבססו על מידע מוטעה בעניין צו הירושה של ההורים.

1. במסגרת עדות עו"ד יפרח ציין הלה שלא הייתה לו היכרות מוקדמת עם אף אחד מהצדדים (זהות שם משפחתו של עו"ד יפרח לשם משפחת היורשים, מקרית). עו"ד יפרח ציין כי הראשון שפנה אליו ביחס לצורך בניסוח הסכם מכר לדירה, היה הנתבע מס' 3, (עמ' 29, שו' 3; עמ' 32, שו' 16). לגבי הנתבע ציין עו"ד יפרח כי זה אמנם הציג עצמו בתחילת הדרך כמי שבא בשם כל האחים אבל הדגיש שהבהיר לו שיש לקבל את הסכמתם המפורשת לפני החתימה (שם, שו' 11).

עו"ד יפרח עמד על כך שכל המעורבים, לרבות התובעים, ידעו היטב שאין כל תוקף להסכם ללא חתימת כלל היורשים (עמ' 32, שו' 23, 31 ועוד).

עו"ד יפרח העיד שיצר קשר עם כלל האחים היורשים, קודם לחתימה לרבות הגב' אסתר, שלבקשתה נשלח ההסכם בפקס, כאשר בדיעבד התברר כי דובר במס' הפקס של עו"ד רפאלי (סעיף 19 לתצהירו).

ביחס לתובעים, עמד עו"ד יפרח על כך שהוא הבהיר להם שיש צורך בחתימת כלל היורשים (עמ' 29 שורה 32). לאחר מכן, טען עו"ד יפרח, הגיעה אסתר למשרדו וזו שיתפה אותו בהתלבטותה לגבי הוצאת צו ירושה וביקשה לדחות את חתימה על גבי ההסכם, עד לקבלת צווי הירושה (עמ' 30 שורות 8 ואילך). עו"ד יפרח אישר במענה לשאלת ב"כ הנתבע, כי כל הצדדים לעסקה הבינו שאין לה כל תוקף לפני חתימת כלל היורשים, לרבות התובעים וחזר והדגיש שלשם כך אף נוסף סעיף 16 להסכם (עמ' 32 שורות 21 ואילך).

עו"ד יפרח בתצהירו ציין כי קיבל הסכמה עקרונית של כלל היורשים לעסקה ורק לאחר מכן החל בניסוח סופי של ההסכם ויתר המסמכים הנדרשים (סעיף 19ד לתצהיר), ובכך למעשה תומך באפשרות שאכן, בסמוך לחתימת ההסכם הייתה סיבה טובה להניח כי זה כלל היורשים יחתמו ויעשו את ההסכם למסמך מחייב.

1. לאור האמור, אני יוצא מנקודת הנחה שהנתבע יצר אצל התובעים את הרושם שהוא מוביל את העסקה בשם כל היורשים, וכי הוא מצוי עם היורשים האחרים בקשר וכן שיקף לתובעים את הבנתו שכלל היורשים יחתמו על ההסכם וכי זו רק שאלה של זמן. עדות עו"ד יפרח מלמדת על כך שגם הוא התרשם שאסתר ומיכאל מצויים בתמונה וכי ככל הנראה יחתמו על ההסכם. עם זאת, כאמור, בפועל – לא כך היו פני הדברים.
2. כפי שצוין לעיל, מעת חתימת התובעים על ההסכם, הם המתינו קרוב לשנה ו – 4 חודשים מבלי לנקוט בכל פעולה, מבלי להוציא כל מכתב שבמסגרתו מובעת מורת רוחם מהעיכובים. המתנה זו לא הייתה סבירה כלל וכלל. ככל שהתובעים אכן ביקשו להשלים את רכישת הנכס, ניתן היה לצפות שיפעלו בתוך זמן סביר לבירור הסיבה שבעטיה הדברים מתעכבים. התובעים אמנם טענו כי נמסר להם שהעניין מתעכב עקב המתנה לצו ירושה ואולם גם אם נכונים הדברים, אין בהם כדי להצדיק את משך ההמתנה. בנוסף, לא ברור כלל מדוע לא פנו התובעים לבא כוחם, היינו לנתבע מס' 2, בעניין זה וזאת עד לחודש מאי 2015.
3. התמונה המצטיירת היא אפוא שהנתבע אכן יצר רושם שעמדתו משקפת את עמדת כלל היורשים, ואף מסתבר כי האמין בכך בזמן אמת, אך לא ניתן לראות בכך משום התחייבות לשאת באחריות לכך שמי מהיורשים הודיע על התנגדותו למכירה. בכל מקרה, משחלפו חודשים מעת החתימה הראשונית, היה על התובעים לנקוט בפעולה על מנת לברר את פשר העיכוב. יוזכר כי על פי ההסכם מועד מסירת הדירה המתוכנן היה 15.5.2014. התובעים לא פנו בכתב למאן דהו והמשיכו להיתלות בעסקה לאורך חודשים ארוכים, עד כדי שנה ומחצה בקירוב.

אוסיף בהקשר זה, כי גם אם אקבל את הטענה שהנתבע מסר לתובעים בתחילת הדרך מידע לא מדויק בעניין הסכמת כלל היורשים לחתום על ההסכם, עם חלוף הזמן הסיבה שבעטיה המשיכו התובעים להמתין לחתימת כלל היורשים ולהיתלות בעסקה הייתה אותו מידע מוטעה שלשיטתם קבלו לעניין צווי הירושה של ההורים. ממילא, בהינתן שלא הנתבע היה אחראי למידע המוטעה שהתובעים קבלו לשיטתם בעניין צווי הירושה של ההורים, כפי שצוין לעיל, אזי עם חלוף השבועות ולכל היותר החודשים הראשונים שלאחר חתימתם על ההסכם לא ניתן לקבל טענה המטילה על הנתבע את האחריות לנזקים שנגרמו כתוצאה מהמשך ההמתנה.

1. באמור יש די כדי להביא לדחיית התביעה, ולמעלה מהצורך אוסיף היבט נוסף שבו יש כדי להצדיק את התוצאה.
2. כפי שציינתי שני הצדדים הגישו חוות דעת שמאיות. עם זאת, רק הנתבע דאג להתייצבות השמאי מטעמו לדיון ההוכחות. השמאי מטעם התובעים לא התייצב לחקירה, על אף שב"כ הנתבע עמד על חקירתו. לאחר הדיון, הודיעו התובעים כי הם מוותרים על חוות הדעת מטעמם וממילא נותרה לפנינו רק חוו"ד השמאי מטעם הנתבע.
3. הקביעה שלתובעים נגרם נזק בדמות ההפרש בין מחיר הדירה בינואר 2014 לבין מחירה בהמשך היא קביעה שבמומחיות, ובוודאי שאיננה מצויה בידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש. ממילא בהיעדר חוות דעת כלשהי, לבד מחווה"ד מטעם הנתבע, אזי הנזק שנגרם לתובעים, יכול לעמוד, לכל היותר, על הסכומים שקבע השמאי מטעם הנתבע.

כפי שצוין, המומחה קבע כי ביחס לתקופה שמינואר 2014 ועד למאי 2014 – לא נרשמה כל עליה במחיר השוק של הדירה. ודוק: קביעת מועד היעד של השומה לחודש מאי 2015 מתבססת על כך שבהסכם נקבע שביום 15.05.2014 תשולם יתרת התמורה (בסך של 373,833 ₪) וכנגד מסירת החזקה בדירה לידי התובעים. מועד זה, 4 חודשים לאחר החתימה של התובעים על ההסכם, הוא המועד שלכל המאוחר בו היה על התובעים לדעת שישנה בעיה עם העסקה. אין לפניי כל ראיה על כך שהתובעים פעלו באופן כלשהו, לברר מה מעכב את השלמת העסקה, היינו חתימת יתר היורשים עליה, ומכל מקום איני סבור שממועד זה ואילך יכלו התובעים לטעון לכך שהמשך המתנתם להשלמת החתימות, מצדיקה פיצוי בגין נזק כזה או אחר שעלול להיגרם להם במשך הזמן. משקבע השמאי מטעם הנתבע כי ביחס לפרק זמן זה לא נגרם כל נזק בדמות עליית מחיר השוק של הדירה, אזי יש לקבוע כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את הנזק.

על כן, גם אם היה מקום לייחס לנתבע עוולה של הצגת מצג שווא רשלני, או הטעיה במו"מ, התביעה הייתה נדחית בשל העדר ראיות מספקות בהיבט של הנזק. יוזכר בהקשר זה כי התובעים כללו בתביעתם אך ורק פיצוי בגין נזק כספי גרידא, ולא תבעו פיצוי בגין נזק שאינו של ממון. משלא נתבע ראש נזק זה, הוא לא נבחן.

1. בכל הנוגע לטענה לזכאות של התובעים לפיצוים בגין איבוד זכות מימון לבניית ממ"ד – טענה זו לא הוכחה כלל וכלל.

ראשית, גם טענה זו חייבה הגשת שמאות ומשמשכו התובעים את חווה"ד השמאית מטעמם, אזי הוציאו מהתיק גם את הראיה היסודית שעל בסיסה הוגשה התביעה לפיצוי ביחס לממ"ד.

מעבר לחווה"ד השמאי מטעמם, לא הגישו התובעים כל ראיה שהיא לביסוס הטענה ולזכאות לפיצוי ביחס לממ"ד. יתרה מכך, גם בתצהירים מטעמם – לא מצאו התובעים לנכון לפרט את הטענה למעט אמירה כללית, לקונית ובלתי ממוסמכת שלפיה בעת הרלבנטית "ניתנה זכאות לבעלי נכסים צמודי קרקע למימון ממ"ד על ידי המדינה/הרשות המקומית ותוקף הזכאות האמורה פג עוד טרם הגשת התובענה לביהמ"ש המחוזי" (סעיף 25 לתצהיר התובע, שהוצא מהתיק, וסעיף 26 לתצהיר התובעת).

ממילא גם ביחס לממ"ד – דין התביעה להידחות.

1. אציין כי בפי הצדדים היו טענות נוספות, אולם היות שבאמור די כדי להביא לדחיית התביעה, לא מצאתי מקום להרחיב בטענות נוספות אלה, לאחר שמצאתי שאין בהם כדי להשפיע על התוצאה.

סוף דבר

תוצאת כל האמור היא שאני מורה על דחיית התביעה.

התובעים ישלמו לנתבע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 25,000 ₪.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ד' אב תשפ"ב, 01 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.