27 יוני 2018

1. בפנינו בקשת הנתבעת לסילוק התביעה כנגדה על הסף, מחמת התיישנות ובהעדר עילה.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התובע הועסק על ידי הנתבעת, חברת כוח אדם, בתקופה שבין 1.12.1989 ועד 30.4.1992, בה הוצב על ידי הנתבעת לעבודה בעיריית בני ברק. מיד עם סיום עבודתו באמצעות הנתבעת, המשיך התובע בהעסקה ישירה על ידי עיריית בני ברק, עד לפרישתו לגמלאות ביום 12.2.17.
2. בכתב התביעה, אשר הוגש כנגד הנתבעת וכנגד עיריית בני ברק, מפרט התובע את תביעותיו כנגד הנתבעות, כאשר בין היתר, טוען הוא כנגד אי-הכללת תקופת עבודתו בנתבעת בוותק שחושב לו לצורך הפנסיה התקציבית ו/או לצורך פיצויי פיטורים והפרשות פנסיוניות לפנסיה צוברת, עבור אותה תקופה.
3. לטענת הנתבעת, אשר עלתה במסגרת כתב ההגנה ובקדם המשפט שהתקיים ביום 14.6.18, משהסתיימה תקופת העסקתו של התובע אצלה ב-30.4.1992, הרי שחלה התיישנות הן על תביעתו לפיצויי פיטורים והן על תביעתו להפרשות לפנסיה צוברת. בנוסף, כל טענותיו של התובע לעת סיום עבודתו, צריכות להיות מופנות למעסיקתו האחרונה ולפיכך, התביעה כנגד הנתבעת נעדרת עילה.
4. התובע השיב לבקשה במהלך קדם המשפט וטען כי הבקשה הועלתה שלא כדין במסגרת כתב ההגנה ולא כבקשה נפרדת, לבקשה לא צורף תצהיר התומך בעובדות עליהן היא מבוססת ובנוסף הבקשה לא הוגשה 60 ימים לפני קדם המשפט כנדרש. כל אלו מצדיקים דחיית הבקשה. אף לגופה - דין הבקשה להידחות, שכן עיריית בני ברק ממאנת להכיר בתקופת העסקתו של התובע באמצעות הנתבעת כנושאת זכויות לפנסיה תקציבית, פנסיה צוברת, או אף לפיצויי פיטורים. משכך, חייבות הנתבעות יחד ולחוד בסעדים הנובעים מעילות אלו. מכיוון שזכותו של התובע לסעדים האמורים, קמה במועד סיום עבודתו, הרי שלא חלה התיישנות על תביעתו.

הכרעה

1. לא מצאנו פגם באופן העלאת הבקשה. הבקשה הועלתה כטענת סף במסגרת כתב ההגנה והנתבעת חזרה עליה במסגרת קדם המשפט. לא היה כל צורך בצירוף תצהיר לבקשה, באשר היא נסמכת על עובדות שאינן במחלוקת, כפי שפורטו גם בכתב התביעה (שהן – תקופת העסקתו של התובע בנתבעת; שיבוצו בכל אותה תקופה בעיריית בני ברק והמשך העסקתו ברציפות ובמישרין על ידי עיריית בני ברק).

לפיכך, טענותיו של התובע כנגד אופן העלאת הבקשה נדחות בזאת.

1. לגופם של דברים - בכתב התביעה עותר התובע לסעדים הבאים:

א. הפרש בגין הפסד פנסיה תקציבית עבור תקופת העסקתו באמצעות הנתבעת, בסך 100,980 ₪.

ב. פיצוי בגין פנסיה צוברת ותשלום פיצויי פיטורים עבור תקופת העסקתו באמצעות הנתבעת, בסך 27,480 ₪.

ג. הפרשי שכר בגין הפחתת שעות עבודה שלא כדין, בסך 24,299 ₪.

ד. פיצוי בגין ביטול תוספת משמרת עבור ניהול אזור שיכון ה', בסך 119,952 ₪.

ה. פיצוי בגין אי מתן דרגה, בסך 30,000 ₪.

ו. "פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב המוגברת", בסך 20,000 ₪.

ז. פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ₪.

1. כעולה מסעיף 106 לכתב התביעה, כל הסעדים האמורים לעיל נתבעים משתי הנתבעות (יחד ולחוד), למרות שמפירוט כתב התביעה ברי, כי רק האמור בסעיפים א' וב' לעיל יכולים להיות מופנים כלפי הנתבעת, מה גם שמדובר בסעדים חלופיים ולא מצטברים (שהרי ברי שהתובע אינו יכול להיות זכאי לפנסיה תקציבית ולפנסיה צוברת/פיצויי פיטורים עבור אותו שכר ואותה תקופת עבודה).
2. באשר לסעד של הפסד פנסיה תקציבית – הרי שזה אינו יכול להיות מופנה כלפי הנתבעת כלל, באשר אין מדובר במעסיק המחויב בתשלום פנסיה תקציבית, כך שככל שהתובע ימצא זכאי לסעד זה, הוא אינו יכול להיות מופנה כלפי הנתבעת, אלא כלפי עיריית בני ברק בלבד.

אף שהתובע לא הפנה בטיעוניו להוראות חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996 ראוי לציין, כי עסקינן בתקופת העסקה אשר קודמת לתיקון מס' 1 לחוק, אשר בו נקבע לראשונה בסעיף 13 כי "תנאי העבודה, ובמקום שיש בו הסכם קיבוצי - הוראות ההסכם הקיבוצי, החלים על עובדים במקום העבודה שבו עובדים גם עובדי קבלן כוח אדם, יחולו, לפי הענין, על העובדים של קבלן כוח האדם המועסקים באותו מקום עבודה, בהתאמה, בין היתר, לסוג העבודה ולותק בעבודה אצל המעסיק בפועל" (תיקון מס' 1, תוקן בס"ח תש"ס מס' 1748 מיום 28.7.2000 עמ' 247). עובר לתיקון זה לחוק, קבעה הוראת סעיף 13 לחוק, כי הוראות הסכם קיבוצי החלות על עובדים המועסקים במקום עבודה שבו מועסק עובד קבלן, יחולו גם על עובד הקבלן המועסק באותו מקום עבודה תקופה העולה על שלוש שנים, למעט הוראות הנוגעות בקביעות בעבודה (פורסם ס"ח תשנ"ו מס' 1578 מיום 21.3.1996 עמ' 201).

במקרה הנדון, הועסק התובע פחות מ-3 שנים על ידי הנתבעת, זאת מבלי שאנו נדרשים להמשיך ולבחון את שאלת זכאותו של התובע לפנסיה תקציבית עבור תקופת העסקתו באמצעות חברת כוח אדם, גם לאחר התיקון האמור לחוק, שאלה שאין אנו נדרשים לה בשלב הנוכחי.

1. מכאן, שתביעת התובע לפיצוי בגין העדר פנסיה תקציבית כנגד הנתבעת, נעדרת עילה – הן מן הטעם שהנתבעת אינה מחויבת בתשלום פנסיה תקציבית לעובדיה והן מן הטעם שסעיף השוואת הזכויות על פי חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, בנוסחו הנוכחי, לא חל בתקופה הנדונה.
2. באשר לתביעה החלופית, להפרשות לקרן פנסיה ולפיצויי פיטורים עבור תקופת העסקתו של התובע בנתבעת, הרי שהיא התיישנה זה מכבר, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, שכן חלפו למעלה מ-7 שנים, מאז סיים התובע עבודתו בנתבעת. ככלל, תביעה לפיצוי חלף הפרשות לקרן פנסיה מתיישנת בחלוף 7 שנים הממועד בו היו אמורות ההפרשות להתבצע ותביעה לפיצויי פיטורים מתיישנת בחלוף 7 שנים ממועד סיום יחסי העבודה. הנתבעת העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה והתובע לא טען אחרת. התובע אף לא העלה כל טענה שיש בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות לפי החוק.

טענתו של התובע, כי עילת התביעה קמה לו ביום סיום עבודתו בעיריית בני ברק, נכונה ביחס לתביעה כנגד עיריית בני ברק, אך לא ביחס לנתבעת, שכן עילת התביעה לפיצויי פיטורים מהנתבעת, קמה במועד סיום עבודתו אצלה וראה, בסעיף 1(ב) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד):

"עובד שעבר ממקום עבודה למקום עבודה אצל אותו מעסיק ונתחלפו המעסיקים במקום העבודה הנוכחי, זכאי לקבל פיצויי פיטורים מהמעסיק הקודם בעד תקופת עבודתו אצלו או במקום העבודה הקודם כאילו פוטר העובד ביום חילופי המעסיקים כאמור; קיבל המעסיק החדש כאמור על עצמו, על פי התחייבות בכתב כלפי העובד, את האחריות לפיצויי הפיטורים שהיה העובד זכאי לקבלם מהמעסיק הקודם כאמור, יהיה המעסיק הקודם פטור מתשלום הפיצויים ויראו לענין חוק זה את תקופת עבודתו של העובד אצל המעסיק הקודם או במקום העבודה הקודם כאילו עבד במקום העבודה הנוכחי."

מכאן, שזכותו של התובע לפיצויי פיטורים מהנתבעת, קמה לכל המאוחר ביום חילופי המעסיקים ולא ביום סיום עבודתו בעיריית בני ברק. אין באמור כדי לגרוע מהצורך לברר את זכותו של התובע לתבוע ממעסיקו האחרון (עיריית בני ברק) פיצויי פיטורים עבור כל תקופת עבודתו הרצופה באותו מקום העבודה, וטענתו זו תתברר במסגרת התביעה מול עיריית בני ברק.

סוף דבר

1. על יסוד האמור לעיל, מכוח תקנה 44(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, אנו מורים על מחיקה על הסף של התביעה לפיצוי חלף פנסיה תקציבית מהנתבעת. מכוח תקנה 45(א)(3) לאותן תקנות, אנו מורים על דחייה על הסף של התביעה כנגד הנתבעת לפיצויי חלף הפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים.
2. משכך – התביעה כנגד הנתבעת מסולקת בזאת על הסף.

למען הסר ספק – התביעה כנגד עיריית בני ברק תמשך בהתאם להוראות שינתנו בנפרד.

1. התובע ישא בהוצאותיה של הנתבעת בסך 3,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, י"ד תמוז תשע"ח, (27 יוני 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.