בפני תביעה כספית על סך של 33,500 ₪, כאשר בכתב התביעה מבוקש סכום הפיצוי לצרכי אגרה, והתאמת ההליך לתביעה קטנה.

למען סבר האוזן, המדובר בתביעה שעניינה ברשלנות מקצועית נטענת של הנתבע, שהינו עורך-דין במקצועו.

רקע ובתמצית טענות הצדדים

1. הנתבע, עו"ד שי רוסינסקי (להלן: "הנתבע"), ייצג כעו"ד את התובע, מר מאיר מלכי, ואת החברה שבבעלות הנתבע – א.מ.מ. מבנים – בטון ופלדה בע"מ ואח' נ' אח' (להלן: "החברה"), בהליך משפטי – ת.א. 42103-05-13 שהתנהל בפני כב' השופטת הדס פלד (להלן: "ההליך המשפטי").

במסגרת ההליך המשפטי, התובע והחברה הגישו תביעה בגין עבודות בנייה שלא שולמו, הנתבעים שם הגישו תביעה שכנגד.

בין לבין, בהליך המשפטי, בית המשפט מחק את התביעה ואת ההודעה לצד שלישי שהגישו התובע והחברה, מחק את כתב הגנתם בתביעה שכנגד, וקיבל את התביעה שכנגד.

הוגשה בקשה לביטול ההחלטות, כאמור, וביום 16.05.2017 ניתנה החלטת ביטול, אך בית המשפט פסק הוצאות בסך של 37,500 ₪ (להלן: "ההחלטה" ו/או "החלטת הביטול" ו"ההוצאות", בהתאמה), כנגד הנתבע והחברה, כתנאי לביטול ולהמשך קיום ההליכים (סך של 12,500 ₪ נשוא החלטות מימים 03.12.2015 ו – 20.11.2016, והוצאות נוספות בסך של 25,000 ₪ נשוא החלטת הביטול).

בסופו של יום ההוצאות שולמו, הנתבע פוטר, הייצוג עבר לעו"ד אחר, ומכאן התביעה.

1. לטענת התובע, כתוצאה מהתנהלות רשלנית של הנתבע ומחדליו, נפסקו ההוצאות. שכן, בהחלטה מתוארת אזלת יד מתמשכת מטעם הנתבע, והתעלמות מדעת מהחלטות בית המשפט העולה לכדי רשלנות מובהקת. התובע מתאר כי לאורך כל הדרך, דווח "שהכל בשליטה", ולא העלה על דעתו שהתקבלו החלטות בעניינם, ושניתן פסק דין כנגדם. רק לאחר שהתקבלה החלטת הביטול, ובשל הצורך לשלם את ההוצאות, טרח הנתבע להעביר את ההחלטה לידיעתו.

הנתבע טען בהליך המשפטי, כי המחדלים אירעו בשל מצבו הרפואי, אולם לא הציג אישורים מתאימים למועדים הרלבנטיים כאמור בהחלטה, ואף לא דיווח מעולם לתובע כי הוא סובל מבעיות רפואיות.

מהחלטה עולים מחדלים דיוניים ביניהם – אי התייצבות לדיון של עו"ד וכתוצאה מכך התובעים; אי קיום החלטות בית משפט; אי הגשת תצהירים במועד; אי הגשת כתבי בית דין במועד; אי העברת מסמכים בזמן לצד השני חרף צווי בית המשפט; בחלק מההחלטות הנתבע צפה בנט המשפט ובחלקן לא; העדר התייחסות להעברת תיק לעו"ד חלופי; המחדלים פורטו בכתב התביעה, במסגרת סעיפים 12-33. לפיכך, טוען התובע כי ראוי שיפוצה במלוא גובה ההוצאות בהן חויב, קרי בסך של 37,500 ₪, אולם לצרכי אגרה והתאמת ההליך לתביעה קטנה, תובע סך של 33,800 ₪ (צ"ל – 33,500 ₪. ראו סעיף 41 לכתב התביעה). כן מבקש כי בית המשפט יפסוק הוצאות ויתן דעתו הן לרכיב עוגמת הנפש.

1. הדיון נקבע ליום 25.07.2018. במערכת הממוחשבת, הוגש כתב הגנה ביום 23.07.2018. הנתבע טוען כי כתב ההגנה לא הוגש באיחור, והסביר בדיון כי כתב ההגנה הוגש בפועל ביום 04.07.2018, ומפנה לחותמת "נתקבל". הנתבע שטח הסבר מסוים שקשור בהמצאה (ר' פרוטוקול בעמ' 6 ו – 7). יצוין, חותמת ה"נתקבל" שהומצאה לבית המשפט, הינה העתק ולא מקור, ומתעורר בלבי הספק האם מסמך זה גובר על מועד ההגשה, כפי שמופיע במערכת נט המשפט.
2. לגופם של דברים, הנתבע - במסגרת כתב ההגנה מכחיש את טענות התובע, כלפיו. טוען כי לא ברור מה עילת התביעה נגדו. מחד, התביעה נסמכת על החלטת בית המשפט, אולם לא ברור האם התובע מילא אחריה, והאם קמה לו עילה לתבוע. כמו כן, לא ברור האם יש עילת תביעה נוספת, ולגבי העילות הקיימות עולה כי הן לא כומתו, לא הובהרו ולא נתמכו.

לדבריו, התביעה הוגשה בחוסר תום לב. הנתבע טוען כי הצדדים היו בקשרי ידידות הדוקים ונפגשו לא אחת בנושאים הקשורים לייעוץ שניתן לתובע, לרבות בתביעה נוספת, אשר נדחתה הודות לייצוגו.

הנתבע טוען כי מסר לתובע את מלוא החומר בהליך המשפטי, התובע היה מעודכן, לפרטיו. עוד מוסיף כי הדיון שהיה קבוע, היה ידוע לתובע; הנתבע טוען בהקשר זה כי הוא ביקש לדחות את מועד הדיון, התובע הודיע שיגיע כל עוד לא נדחה הדיון, אולם התובע עשה דין עצמי ולא התייצב.

אשר לטענה לפיה התובע לא היה ער למצבו הרפואי, טוען הנתבע כי הם שוחחו רבות והתובע ידע היטב כי בין חודש מרץ 2015 לחודש דצמבר 2016 עבד ימים ספורים.

כמו כן, בנוגע להחלטה שחייבה בהוצאות, טוען הנתבע כי בסופו של יום החליט התובע שלא להגיש בקשת רשות ערעור, ובכך לא עמד בנטל הקטנת הנזק.

1. לדיון שהתקיים בפניי ביום 25.07.2018, התייצבו התובע והנתבע. בדיון, העלה הנתבע טענה לפיה התובע טוען לנזק, אולם אינו מציג כל ראיה לפיה שילם את סכום ההוצאות. מכל מקום, הוסיף כי אפילו אם הסכום שולם, מדובר בהוצאה עליה "הזדכה" במע"מ. עיקר טענתו - הבסיס של התביעה, קרי – עצם החיוב, לא באה אל העולם ולפיכך, דין התביעה להידחות.
2. ביום 30.07.2017, הגיש התובע כתב תשובה לכתב ההגנה. לטענתו, כתב ההגנה לא הומצא לו ולמעשה גילה במועד הדיון שיש כתב הגנה שהוגש באיחור. לשיטתו, כתב התביעה הוגש בעצם בשמו ובשם החברה, ביחד ולחוד, כך שהחיוב בוודאי הוטל גם עליו בנפרד, ואילו לא היה משולם, היה נתבע באופן אישי. מכאן - היות שחויב גם באופן אישי, קמה לשיטתו, זכות תביעה אישית. בנוסף, התובע צירף קבלה לעניין התשלום. לטענתו, הקבלה יצאה הן על שמו. לפיכך, היות והוא בעל החברה, זכותו לעתור גם בשמו. עוד מוסיף, כי היחסים הכספיים בינו לבין החברה אינן מעניינו של הנתבע, ומצהיר כי החברה לא תתבע את הנתבע בעתיד.

באשר לטענה לפיה הזדכה במע"מ בשם החברה, טוען כי מדובר בהוצאות משפט, אין חיוב במע"מ, מפנה לקבלה שבנספח א', וטוען כי לא יצאה חשבונית מס. כמו כן הפנה להחלטה, וציין כי תשלום ההוצאות היווה תנאי להמשך ההליך. ההליך המשפטי קבוע ליום 02.10.2018, ובעצם גם הדבר מהווה הוכחה שמדובר בתשלום ששולם.

1. היות וכתב התשובה בצירוף החשבונית הוגשו לאחר הדיון, ועת ההליך שבפניי היה בשל למתן פסק-דין, הועבר כתב התשובה לתגובת הנתבע, בתוך 3 ימים.
2. תגובה מטעם הנתבע הוגשה ביום 30.08.18. הנתבע טוען, בין היתר, שמדובר במסמך שהוגש ללא אישור בית המשפט. עוד מוסיף כי לא ברור כיצד מוגשת תשובה לאחר תום ההוכחות והסיכומים. הנתבע טוען שמדובר בשינוי ובהרחבת חזית. לטעמו, הקבלה זויפה ושם התובע הוסף לאחר הוצאת החשבונית. כמו כן, ההמחאה לא צורפה.

הנתבע גורס כי התובע בעצמו אינו יכול לתבוע, אלא רק החברה. לחילופין, אם נקבל את גרסת התובע, לפיה הוא והחברה שילמו יחד, הרי שהתובע זכאי לתבוע רק מחצית. לשיטתו, התובע לוקה בחוסר אמינות, שכן בעדותו טען ששילם לבדו ולא החברה, ואולם כעת הוא טוען ששילמו יחד. הנתבע מוסיף כי מכל מקום, אל לו לתבוע גם מחצית זו, שכן התובע אמור לתבוע תביעת השבה מהחברה. עת החברה לא שילמה והופטרה מהחוב, הן הנתבע בעצמו פטור. הנתבע מפנה לכך שעת חייב אחד הופטר, אזי גם השני הופטר.

הנתבע מלין על כך שהתובע הסתיר מסמך מהותי שהיה בחזקתו. הלכה למעשה, התובע תיקן את תביעתו, וכרך עניין הקשור במומחיות. עוד חוזר על כך שהתובע נמנע לערער ולהילחם בזמן אמת, וכעת מגיש תביעה זו. לשיטתו, אין ליתן גושפנקא לתובע בתביעת רשלנות, וזאת לאחר שבחר על דעת עצמו שלא לערער.

עוד טוען הנתבע כי מדובר בהחלטה ובעניין שלאחר ייצוגו. החלטת בית המשפט אינה מהווה מעשה בית דין בנוגע אליו, הוא לא היה צד בתיק ולכן אין השתק.

1. תגובת הנתבע הועברה לתשובה. אולם עד לכתיבת שורות אלה, טרם התקבלה. לאחר שהמתנתי כי ההחלטה תומצא, ותוגש תשובה, אולם זו לא התקבלה, מצאתי לנכון כי אין להמתין עוד לתשובה, ולהלן הדיון.

דיון והכרעה

1. השאלה המרכזית הדורשת הכרעה – האם יש לחייב את הנתבע, שהינו עורך דין, ברשלנות בייצוגו בהליך המשפטי של הנתבע, ועקב כך להורות לנתבע לשאת בהוצאות שנפסקו במסגרת ההחלטה, אם לאו.

כבר עתה אומר, שלאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי, סבורני כי דין התביעה להתקבל, ולהלן נימוקיי בתמצית, כמצוות תקנה 15 (ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.

רשלנות מקצועית – המסגרת הנורמטיבית

1. למען סבר האוזן, חובותיו של עורך-דין נובעים משני מקורות:

המקור החוזי- הבסיס העיקרי לחבות עורך-דין כלפי הלקוח הוא בהסכם שביניהם. החובה מבוססת על תנאי ההסכם במפורש או מכללא, לפיו נדרשת מעורך-הדין זהירות ומיומנות במקצועו; לגבי התקשרות זו חל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 וכן חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א- 1970.

המקור הנזיקי- מחייב כל בעל מקצוע בזהירות כלפי מי שעלול להיפגע מפעילותו, כאשר הבסיס הנורמטיבי לחיוב זה נובע מסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס אדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

1. על עורך-דין מוטלת החובה, ככל בעל מקצוע אחר, לנהוג כלפי לקוחו בנאמנות, מיומנות וזהירות, אולם מעורך-דין דרש המחוקק סטנדרט התנהגות רם יותר הנובע מעצם הגדרת ומהות תפקידו.
2. במישור הנזיקי, התנהלות של עורך-דין נבחנת בשני מישורים. האחד, עוסק במישור האחריות של עורך-דין, האם התרשל כלפי לקוחו. השני, מישור הנזק, הבוחן מה הנזק שנגרם ללקוח בגין הרשלנות.
3. אם מסתבר כי עורך-הדין התרשל וכי רשלנותו גרמה ללקוח נזק, אז זכאי הלקוח לתבוע את עורך-הדין. הרשלנות המקצועית כדין כל רשלנות אחרת בדיני הנזיקין, מבוססת על שלושה יסודות: חובת הזהירות, הפרת החובה, וגרימת נזק בגין ההפרה.
4. ועוד, סעיף 54 לחוק לשכת עורכי-הדין קובע:

"במילוי תפקידיו יפעל עו"ד לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות ויעזור לבית המשפט לעשות משפט".

ונפסק:

"היחס שבין עורך הדין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע, והוא סומך על עוה"ד כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כישרונו ויכולתו" (ר' על"א 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י' 1720, 1730 א).

1. מבלי להכביר מילים, החובה המוטלת על עורך-דין היא למיומנות משפטית מקובלת, וכן הימנעות ממעשים ו/או מחדלים, אשר עורך-דין סביר ונבון היה נשמר מפניהם באותן נסיבות. למשל, רשלנותו של עורך-דין מוכחת, אם מתברר כי לא הייתה לעורך-הדין המיומנות הדרושה והמקובלת, או אם למרות מיומנותו הוא נמנע מלהשתמש בה.
2. ומן הכלל אל הפרט – ראשית, הנני להפנות לעיקרי הדברים בהחלטה שניתנה בפני כב' השופטת הדס פלד:

בחינת השיקולים בבקשה להארכת מועד ובבקשה לביטול ההחלטות עצמן, כי אין בפי המבקשים טעמים המצדיקים את האיחור בהגשת הבקשות. המבקשים היו מודעים להחלטות בית המשפט ואף לא נטען אחרת, אלא שהסיבה בגינה לא הוגשו הבקשות במועד וההחלטות לא קוימו הינה לטענת המבקשים, מצבו הרפואי של בא כוחם (הדגשה שלי נ.ב).

בהחלטתי מיום 20.11.16 נימקתי מדוע אישורי המחלה אשר צורפו ע"י ב"כ המבקשים, אינם תומכים בטענה, כי נמנע מהמבקשים לקיים החלטות בית המשפט בכל המועדים הרלבנטיים. אכן התנהלות המבקשים מגלה התעלמות מדעת מהחלטות ומצווים שניתנו, וזלזול בהליכי ביהמ"ש. אורכות שניתנו לא הועילו והוצאות שנפסקו לא שולמו ואף לא היה בפסיקתם, כדי לרפא את מחדלי המבקשים".

(סעיפים 30 ו- 31 להחלטה).

1. צא ולמד - המחדלים תוארו בפירוט במסגרת ההחלטה, ואף הייתה התייחסות למצבו הרפואי של הנתבע, אשר לא הצדיקה את ההתנהלות.
2. התובע העיד ביחס להתנהלות הנתבע כדלקמן –

"אני רוצה לציין שהאיש לא עשה דבר בתיק . שכרתי את שירותיו של הנתבע מהרגע הראשון הוא לא התייחס לתיק. התיק בוטל באשמתו. זה לא הופיע בתביעה הנוכחית. וויתרתי והמשכתי איתו היות והוא הגיע הומלץ על ידי רו"ח שלי. התקופה הארוכה של ניסיונות להבין מה קורה. יגיע הזמן כל הזמן אלה התשובות.

בסופו של דבר חוייבתו בסכום של הוצאות בערך 37,000 שח מול הצד השני שאני תבעתי הוא עשה נזק אדיר. התביעה היגעה למצב אני קיבלתי לשלם של 37,000 שח לערך והשופטת מפרטת את מספר הפעמים שהוא לא הגיש ניירת לבית המשפט. הוא לא טרח לענות. הסיבה היחידה שתבעתי אותו בתביעות קטנות. הייתי צריך לתבוע אותו במאות אלפי שח.

(ר' עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 4-11).

1. ועוד, מההחלטה עולה כי ניתנו הזדמנויות רבות כדי לתקן את המחדלים, ורק לאחר שכלו כל הקיצין, ניתנה ההחלטה. וכן, על מנת שלא לחסום את זכות הגישה לערכאות, ניתנה החלטת הביטול, אולם בסיפא שלה – הותנה הביטול בחיוב בהוצאות על סך כולל של 37,500 ₪.
2. מנגד, טוען הנתבע כי כל החלטה שהתקבלה אצלו – הועברה לתובע. לגופו של עניין מוסיף כי היו מספר החלטות שלא הומצאו לו (ר' עמ' 6, שורות 21-23). בהקשר זה השיב לבית המשפט, בין היתר ובשורה התחתונה, כי עליו לבדוק מה לא הומצא לו (ר' בעמ' 6, שורות 25-30).

עוד מוסיף הנתבע כי התובע היה מודע למצבו הרפואי, ולכך שלא עבד תקופה ארוכה (ר' בין היתר עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 20-21 וגם נ/2, נ/3).

1. יודגש, הנתבע לא הביא אסמכתאות או ראיות כלשהן לפיהן פעל באופן סביר, וכי העביר את החלטות בית המשפט לתובע. נהפוך הוא, הוא בא בטרוניה לתובע מדוע לא הציג את אישורי המשלוח מבית המשפט (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 8). בהקשר זה השיב התובע, ובצדק! כי נתן לנתבע את יפוי הכוח.

החלטת בית המשפט וטענות התובע עומדות על כנן ללא עוררין. הנתבע לא סתר את טענות התובע, ולא הביא ראייה של ממש על מנת שתבסס את טענתו כי פעל בהליך המשפטי כעורך- דין סביר, כפי שמצופה ממנו. הנתבע לא הביא ראייה כלשהי לפיה עדכן את התובע בהליך המשפטי, כדבעי, ואילו התובע הוא זה שבחר להתעלם מהחלטות בית המשפט.

גם שנשאל התובע באשר למצבו הרפואי של הנתבע, השיב ב"רחל בתך הקטנה":

"עדיין לא שייך. הוציאו לך כרישי דם. זה לא אומר שאתה לא אמור להתייצב לבית המשפט".

(עמ' 4 לפרוטוקול שורה 32).

ובהמשך העיד התובע, שאם היה יודע שמצבו הרפואי של הנתבע אינו מאפשר לו להתייצב לדיונים בבית המשפט, אז היה מגן על עצמו (שם, עמ' 5 לפרוטוקול).

1. וישאל השואל – מה האינטרס של תובע, המגיש תביעתו לבית המשפט, שלא לקיים את מצוות החלטות בית המשפט, למשל – בהתייצבות בפני בית המשפט.
2. הנתבע בחר לשים יהבו בטענה שאין המדובר במעשה בית דין לגביו, ושההחלטה אינה יכולה לשמש השתק, או אף ראשית ראיה. בהקשר זה אציין, שהמצב העובדתי הוא כזה שעסקינן בהחלטה חלוטה, שלא הוגש עליה ערעור.
3. הנתבע טוען כי המליץ לתובע להגיש ערעור. הנתבע מפנה את התובע, בהקשר זה ל נ/1 – תכתובת בין הצדדים המעידה לדבריו, על כך שהתובע הוא זה שהנחה אותו לא להגיש ערעור, ולכן לא פעל על מנת להקטין את הנזק. משכך, סבור הנתבע כי אין ליתן גושפנקא לתביעה זו המוגשת נגדו, עת התובע בחר מדעת שלא להגיש ערעור.

התובע טוען בעדותו, כי לא ערער על ההחלטה, מכיוון שהנתבע לא המליץ לו להגיש ערעור וביקש ממנו לשלם את ההוצאות בדחיפות (ר' עמ' 3, שורות 12-14).

לטענת התובע, הוא שילם את הסכום, משום שחויב על-ידי בית המשפט, ללא קשר להגשת בר"ע (ר' עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 25-26 ובעמ' 4 שורה 2).

1. התובע מסביר כי נוצר מצב לפיו היה עליו לשלם את סכום ההוצאות בהקדם וללא שהות יתרה, וזאת בכדי לצמצם נזקים. ראו -

"לשאלת בית המשפט, את ההודעה שקיבלת לגבי התשלום של הנתבע, האם הוא ייצג אותך אני משיב שכן. הוא לא המליץ לי להגיש ערעור. אמר לי תשלם את זה בדחיפות. ניסיתי לקבל דחיה של יומיים הייתי צריך להתחנן בשביל לשחרר את הכסף.

ש. אני מפנה אותך להודעת וואטסאפ מיום 13.6. לפני מועד תשלום ההוצאות אחרי שיחות. המסמך הזה, אני אומר לך לפי דרישתך אני לא מגיש ברע על ההוצאות .

המסמך מסומן נ/1.

ת. מה שאתה אומר זה חוטא לאמת.

ש. אני כתבתי לך שאיני מגיש ברע כפי הנחייתך ואתה אומר לי אל תעשה כלום. איך אתה אומר לבית המשפט שבכלל לא רציתי לערער בשבילך זה לא על הפרק .

ת. יש פה ניסיון בוטה אני ניהלתי עם הנתבע 4 שיחות בנדון. הוא ידע על המצב שאני צריך לשלם את הקנס לפחות ימים לפני שהוא הודיע לי. ובהתייעצות עם עו"ד אחר החלטתי לשלם משום שהמשמעות אחרת שאם לא יהיה לי עיקול.

ולשאלה, שאני הנחיתי את הנתבע לא להגיש ברע, אני משיב, בכל מקרה הייתי צריך לשלם את התשלום בין אם מגיש ברע או לא, לא היה זמן. לא ידעתי מה זה ברע. העו"ד שהתייעצתי איתו אמר לי במפורש הדיון עצמו איך הגענו למצב הזה, שבמשך שנה וחצי הוא לא מדווח לי על התיק".

(עמ' 25, שורות 12-28).

וגם –

"שילמתי את ההוצאות האלה. האישור לא כאן .הנתבע הודיע 6 שעות לפני מועד תום התשלום שאני אמור לשלם. התקשר אלי בטלפון בהול".

(עמ' 2, שורות 18-19).

1. אכן, מ- נ/1 עולה כי התובע מבקש לא לעשות דבר, עד לפגישה בינו לבין הנתבע. יחד עם זאת, מעיון בהתכתבויות לא מצאתי כי הנתבע המליץ לתובע להגיש ערעור על ההחלטה, וכי טען כי יש סיכוי לתובע במסגרת הליך הערעור. לטעמי, אם אכן היה סבור הנתבע כי ההוצאות שנפסקו, נפסקו במסגרה החלטה מוטעית, הוא זה שהיה צריך להראות כי המליץ לתובע על הגשת ערעור, ושלטיעוניו יש בסיס, כך שניתן יהא להעלותם בערעור . ברם, הנתבע לא עשה כן.
2. כמו כן, התרשמתי מעדותו של התובע כי הוא שילם את ההוצאות, ללא קשר להגשת בר"ע, כאמור, וזאת בכדי למזער נזקים ולמנוע הטלת עיקול. עוד עולה כי מימד הזמן היה קריטי. לא הוצגה בפניי ראייה של ממש, ולא השתכנעתי כי הנתבע המליץ לתובע, "בזמן אמת" להגיש בקשת רשות על ההחלטה, וכי סבר כי לבקשה יש סיכוי של ממש.
3. לאחר שבחנתי את ההחלטה, שהינה כאמור החלטה חלוטה, ואת התנהלות הנתבע, סבורני כי הנתבע התרשל במילוי תפקידו. יודגש, המדובר בהליך משפטי שנפתח במאי 2013, וההליך התאפיין במחדלים חוזרים ונשנים, אשר חורגים מהתנהלות סבירה, והביאו, בקשר סיבתי הדוק, לתשלום ההוצאות. גם אם לנתבע היו נסיבות רפואיות, מן הראוי היה שיתן את הדעת ליכולתו/מסוגלותו לנהל את ההליך.
4. באשר לנזק – קרי החיוב על-סך של 37,500 ₪; התובע טוען כי שילם את הסכום משיק אישי שלו כפי שיובא כאן, כדלקמן (בין היתר ראו עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 25-26);

"ש. מי שילם את ההוצאות ?

ת. אני שילמתי. אני הבעלים של החברה.

ש. אם כך למה את החברה לא תבעת?

ת. אני בשם החברה.

ש. אתם חוייבתם ביחד ולחוד למה אתה משלם במקום החברה ?

ת. אני והחברה חד הם.

ש. האם הזדכית על התשלום ברושיות (צ"ל – "ברשויות") המס ?

ת. אין לי מושג. העברתי לרו"ח.

ש. התביעה אינה נכונה אם הזדכיתי לפחות חצי מהסכום ?

ת. אני לא יודע. אני קבלן בניין. עיסוקיי בטון ובלוקים לא בדקתי אם הזדכו או לא. לא עלה על דעתי. אני שילמתי מכספי 37,000 שח ומשהו, בשיק אישי שלי. באופן מיידי יש לי חשבונית. לא הגשתי לאף מקום. החשבונית נמצאת אצל עו"ד מולכו".

(עמ' 4, שורות 4-15 לפרוטוקול).

1. הנתבע שם יהבו בטענה כי נטל ההוכחה רובץ לפתח התובע, וכי עליו להראות ששילם בפועל את הסכום. לדבריו, טענת התובע לפיה שילם את התשלום ביום 14.06.2017 ואין לו קבלה, אינה הגיונית. לשיטתו, קבלה לא הוצגה ועצם התשלום לא הוגש, ולכן בסיס התביעה, שהינה עצם החיוב – לא נולד. גם אם נניח ששילם, הרי שהזדכה וסכום התביעה ממילא אינו עומד על הסכום שבגינו הוגשה התביעה.
2. כאמור, בסופו של יום, צורפה קבלה לכתב התשובה, לנתבע ניתנה הזכות להגיש תגובתו ביחס אליה.
3. אמנם הקבלה הוצגה באיחור. יחד עם זאת, עסקינן בתביעה קטנה וסדרי הדין גמישים. כידוע, בית המשפט אינו כבול לסדרי דין נוקשים ולדיני הראיות הנוהגים (ר' בין היתר בר"ע 4125/02 דרש נ' בן חמו (נבו, 21.12.2002). מעיון בקבלה עולה כי יצאה קבלה לפיה נתקבל מהחברה ומהתובע סכום ההוצאות, וצוין שהתקבול אינו חייב במע"מ. כמו כן, מצוין על גבי הקבלה כי מדובר בפסיקת ההוצאות בתיק שבנדון.
4. הנתבע טוען לזיוף הקבלה, אולם טענה זו הובאה "לחלל", ללא כל ביסוס, ודינה להידחות.
5. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, סבורני כי הוצגה אסמכתא מהימנה ומספקת לתשלום. ביחס לטענת הקיזוז או הזדכות במס, לא ראיתי לנכון לקבל את טענות הנתבע בעניין. מדובר בהוצאות משפט, ולא הובאה לפתחי ראיה לכך שמקזזים הוצאות משפט לצרכי מס. מהקבלה עולה כי מדובר בתקבול שאינו נושא מע"מ. אשר על כן, טענת הנתבע בעניין זה נדחית.

1. לטעמי, משהתובע שילם את ההוצאות, בשמו ובשם החברה, והוא תובע רק בשמו, ניתן לראות בכך תשלום אשר נעשה ביחד ולחוד, ושבגינו התובע זכאי להחזר ההוצאות. בהקשר זה אפנה לסעיף 55 לחוק החוזים (א) (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), לפיו שניים שחייבים ביחד ולחוד, רשאי נושה לדרוש את קיום החיוב משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד. מכאן – משהתובע שילם את סכום ההוצאות, כפי שמופיע בקבלה, זכאי הוא לתבוע את סכום ההוצאות בו נשא הוא והחברה. הגם, שהצהיר בכתב התשובה כי החברה לא תתבע בגין תשלום ההוצאות שנפסקו בענייננו (סעיף 7 לכתב התשובה).

גם טענת הנתבע כי החברה הופטרה ויש לפטור גם אותו, אין בה ממש. שהרי המדובר בחיוב ביחד ולחוד, והנושה לא מחל על החוב (ראו סעיפים 55 (ב) ו- (ג) לחוק החוזים).

1. לאור האמור, נחה דעתי שהתובע עמד בנטל הרובץ לפתחו להוכיח את תשלום ההוצאות.
2. בסעיף 42 לכתב התביעה התבקשו הוצאות בגין ההליך ובהתחשב בעוגמת הנפש הרבה. סבורני, כי יש לפצות את התובע בסכום כולל של 33,500 ₪, אשר הינו הסכום המקסימלי.

סוף דבר

1. לאור המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת והנתבע ישלם לתובע סך של 33,500 ₪ בתוספת הוצאות משפט על סך של 1,000 ש"ח. הסכום הכולל ישולם תוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתוך 15 ימים מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ט, 04 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.