בפניי תביעת התובעים להורות על פינוי וסילוק ידם של הנתבעים ממבנה המצוי בנחלה מס' 4 במושב שזור (להלן: "הנחלה") אשר הוגדר בהסכם שכירות כ"צימר בן שתי יחידות בשטח של 50 מ"ר" (להלן: "יחידת הדיור") ואשר בו מחזיקים הנתבעים ומתגוררים בו מאז חודש 7/2016.

רקע והשתלשלות העניינים:

1. הנתבעים מתגוררים ביחידת הדיור על בסיס הסכם שכירות שנערך בינם לבין אחיו של התובע 1, שם טוב פרג'י (להלן: "שם טוב"), ביום 1.9.16, אשר העתק ממנו צורף לתצהיר התובע 2 (להלן: "הסכם השכירות"). ההסכם קבע תקופת שכירות ראשונה מיום 1.7.16 ועד ליום 31.12.18 (18 חודשים, למרות שבהסכם נרשם שזה 14 חודשים), ותקופת אופציה למשך שנתיים נוספות.

בכותרת ההסכם נרשם כי שם טוב עורך את ההסכם בשם אמו גב' אסתר פרג'י.

2. התובע 1, כמו שם טוב, הינו בנם של משה ואסתר פרג'י ז"ל, אשר היו רשומים כבעלי זכויות בנחלה עד למועד פטירת האב משה, שאז עברו הזכויות בנחלה באופן מלא על שם אסתר פרג'י ז"ל (להלן: "המנוחה").

האם המנוחה נפטרה ביום 22.9.16 (דהיינו 3 שבועות לאחר מועד עריכת הסכם השכירות).

3. שנים לפני פטירתה, עוד במהלך שנת 2009, חתמה המנוחה על מסמכים המעידים על כך שהתובעים מונו להיות בנים ממשיכים בנחלה ומסמכים אלו, אשר אומתו ואושרו על ידי עורך דין, הועברו לוועד ההנהלה של האגודה, אשר ביום 26.5.10 דן בפניית המנוחה ואישר את קבלתם של התובעים כבנים ממשיכים בנחלה.

בהמשך לכך, הועברו המסמכים הנדרשים לסוכנות ולרשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") וביום 4.1.11 הודיעה רמ"י כי רשמה את הודעת המנוחה אודות קביעת התובעים כבנים ממשיכים בנחלה (ראה נספחים ב' – ו' לתצהיר התובע).

4. על פי הראיות שהובאו בפניי, לרבות הודאת התובע במהלך עדותו, מינוי התובעים כבנים ממשיכים בנחלה, לא הובא לידיעת מי מאחיו של התובע עד לאחר פטירת האם, ובאופן ספציפי, לא הובא הדבר לידיעת אחיו שם טוב.

5. במהלך שנת 2015 עבר התובע אירוע מוחי קשה בגינו איבד את כושר תפקודו העצמאי ובמהלך תקופה ארוכה היה מאושפז, לרבות בבית חולים לוינשטיין ובשל כך, בין היתר, לא התגורר בנחלה ולא היה מודע למתרחש בנחלה.

6. בחודש 9/16 כאמור לעיל נחתם הסכם השכירות המעניק לנתבעים את זכות השכירות ביחידת דיור, כנגד תשלום דמי שכירות בסך 1,800 ₪ לחודש, כאשר על הנתבעים לשאת בתשלום חשמל, גז ועלות חיבור לכבלים תוך ציון שביחידה מותקן שעות חשמל פנימי, המודד את הצריכה ביחידה (כאשר הצרכן הראשי הינו המחזיק בנחלה כולה).

7. לאחר פטירת האם פנה ב"כ התובעים, בחודש 1/17, למשרדי הסוכנות בעניין העברת הזכויות בנחלה לתובעים כ"בנים ממשיכים" ובהמשך לכך, פנתה הסוכנות לרמ"י והודיעה על כוונתה למסור את הנחלה לחזקת התובעים מכח היותם "בנים ממשיכים". בתגובה לכך וכעולה מתעודת עובד ציבור שהמציאה הגב' איריס ורד מטעם רמ"י (נספח יא3 לתצהיר התובעים) רמ"י השיבה לתובעים במכתב מיום 25.5.17 בו ציינה כי לצורך השלמת העברת הזכויות בנחלה, יש לפעול להסדרה של מבנים שונים הקיימים בנחלה לרבות אורווה ששופצה ומשמשת לבית מגורים שני בנחלה, היא יחידת הדיור בה מדובר.

8. אין מחלוקת בין הצדדים כי עד ליום 25.10.17, מועד בו נשלח לנתבעים מכתב הדורש מהם לפנות את המושכר (להלן: "מכתב הדרישה" - נספח ד' לתצהיר התובע), לא הובעה התנגדות של התובעים לשימוש הנתבעים ביחידת הדיור, חרף העובדה כי דמי השכירות בגין אותה תקופה, לא שולמו לידיהם.

9. לאחר פטירת המנוחה וככל הנראה בסמוך למועד משלוח מכתב הדרישה לנתבעים, נתגלעה בין התובע לבין שם טוב מחלוקת באשר לזכויות בנחלה כאשר בסמוך למועד זה (מועד מדויק לא הוברר בהליך זה) התברר לאחים ולאחיות של התובע, לרבות שם טוב, כי התובעים טוענים לזכויות בנחלה מכח היותם "בנים ממשיכים".

בשל כך, נתגלע סכסוך בין התובעים לבין שם טוב אשר בגינו גם נפתח הליך בבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 11771-09-18) אשר בו מבקשים התובעים הצהרה כי הם זכאים להירשם כבעלי הזכויות בנחלה ומבקשים לחייב את הרשויות הרלוונטיות לבצע את הרישום כמבוקש.

ההליך כאן

10. ההליך נפתח כתביעה בסדר דין מקוצר אשר בו נטען כי התובעים, כמי שזכאים להירשם כבעלי הזכויות בנחלה, דורשים את פינויים של הנתבעים מיחידת הדיור המצויה בנחלה.

לטענת התובעים בתביעתם הנתבעים "פלשו" ליחידת הדיור ואין להם כל זכות להמשיך ולהחזיק ביחידת הדיור בהיעדר הסכמה של התובעים להחזקה זו. בתביעה כמו גם בתצהיר התובע, נטען כי השכרת היחידה לנתבעים נעשתה על די האח שם טוב "באופן פתאומי" מבלי שהתובעים היו מודעים לכך, ללא רשות והסכמה של התובעים, וכי משהדבר נודע להם ולאחר שהתובע התאושש מהאירוע המוחי שחווה במידה שתאפשר לו להתמודד עם מעשי אחיו, הומצאה לנתבעים דרישה לפינוי אשר לא נענתה על ידי הנתבעים.

11. הנתבעים להגנתם טוענים כי הסכם השכירות עימם תקף, שכן הוא נערך מטעם המנוחה שהיתה במועדים הרלוונטיים בעלת הזכויות בנחלה, וחרף העובדה שההסכם לא נחתם על ידה אלא על ידי שם טוב בנה, הרי שיש בו לשקף את הסכמתה. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי גם התובעים במהלך שנת השכירות הראשונה, נתנו הסכמתם למגורי הנתבעים ביחידת הדיור ולפיכך, גם באם יש לראותם כבעלי מעמד כלשהו בנחלה (דבר המוכחש על ידי הנתבעים), הרי שהם נתנו הסכמה בהתנהגות להסכם השכירות על כל תנאיו, והם מנועים מלדרוש את פינוי יחידת הדיור, במהלך תקופת השכירות.

יצוין כי במעמד הדיון בבקשת הרשות להתגונן שהתקיימה ביום 17.7.18 , ציינו הנתבעים כי הם מבקשים לממש את האופציה הנתונה להם בהסכם ומכח אופציה זו, הם מבקשים להמשיך ולהחזיק ביחידת הדיור למשך שנתיים נוספות החל מחודש 1/19.

12. במהלך שמיעת הראיות בפניי התברר כי לטענת הנתבעים הם שילמו את דמי השכירות בגין תקופת השכירות המקורית מראש לידיו של שם טוב, ואילו מאז מימוש האופציה, דהיינו מיום 1/19 הם משלמים את דמי השכירות מדי חודש בחודשו, לידי שם טוב, חרף העובדה כי הם מודעים כבר מחודש 10/17 ולמצער, מחודש 1/18 מועד הגשת התביעה, כי התובעים טוענים שלשם טוב, אין ולא היתה כל זכות בנחלה, ומשכך, אינו יכול להיות בעל זכות לקבל את דמי השכירות.

13. אין למעשה מחלוקת כי תביעה זו הורתה בסכסוך שנתגלע בין התובעים לבין שם טוב באשר לזכויות בנחלה לאחר פטירת האם. שם טוב כופר בתוקפם של המסמכים מכוחם מונו התובעים כבנים ממשיכים בנחלה עוד בחיי האם המנוחה וטוען כי הדבר נעשה על ידי התובעים במחטף תוך ניצול חולשתה של האם, כאשר נטען על ידו לזיוף בנוגע לחתימת האם על אותם מסמכים.

במהלך שמיעת עדותו של שם טוב בפניי, נוכחתי בבירור כי הלה טוען כי קיימות לו זכויות בנחלה וכי הוא עומד על כך שבמידה והזכויות יועברו בסופו של יום על שמם של התובעים, הוא זכאי לתשלום הן עבור חלקו בירושת הוריו והן עבור השקעות שהשקיע בנחלה, לרבות במבנה האורווה אותו הסב ליחידת הדיור.

עם זאת ברור כי טענות אלו של שם טוב, אינם מושא המחלוקת בפני, הנוגעת לשאלה האם הנתבעים רשאים להמשיך ולהחזיק ביחידת הדיור חרף עמדתם של התובעים כי הם מתנגדים לכך, וכי השכרת יחידת הדיור לתובעים, נעשתה על ידי שם טוב, ללא שהיה מוסמך לעשות כן.

דיון והכרעה

14. לצורך הליך זה לנוכח המסמכים שהוצגו על ידי התובעים, יש לקבוע כי בעת הזו, ובכפוף לכל הכרעה אחרת שתתקבל בהליך בבית המשפט לענייני משפחה, התובעים זכאים להירשם כבעלי זכויות בנחלה. מלבד טענות שם טוב כנגד המסמכים שהציגו התובעים, לא הובא בדל ראיה בהליך זה שיש בו להצביע, לצורך הכרעה בהליך זה, שאין תוקף למסמכים שהוצגו בפניי ושעל בסיסם הוכרו התובעים כזכאים להירשם כבעלי הזכויות בנחלה מכוח מינויים כ"בנים ממשיכים".

נכון הדבר שבעת הזו, התובעים אינם רשומים כבעלי הזכויות בנחלה אולם, אין ספק כי הם היחידים היכולים לטעון, בשלב זה ועל סמך הראיות כפי שהובאו בפני, כי הינם בעלי הזכאות הלכאורית להירשם ככאלה. מכאן שכל עוד לא ניתנה הכרעה בהליך בבית המשפט לענייני משפחה, יכולים התובעים לבסס תביעתם לפינוי, על הזכאות הלכאורית הזו, אשר קמה, באופן מובן, רק עם פטירת האם.

15. משכך עובר הנטל על כתפי הנתבעים להוכיח כי חרף עמדת התובעים הדורשת את פינויים מיחידת הדיור, עומדת להם זכות בדין להמשיך ולהחזיק ביחידת הדיור.

טענת הנתבעים מבוססת על הסכם השכירות אשר אין מחלוקת כי נחתם על ידי שם טוב, מצד בעל הזכות ביחידת הדיור, ולא על ידי האם המנוחה אשר היתה אז עוד בחיים אולם, נוכח חתימת ההסכם ב- 1.9.16 ומועד פטירתה ביום 22.9.16, אין זה מופרך להניח כי היתה בדמי חייה בעת עריכת ההסכם.

16. חרף זאת טוענים הנתבעים, וכפי שגם נחזה לכאורה מכותרת ההסכם, כי חתימת שם טוב על ההסכם נעשתה מכח הסכמת האם וכי האם היתה נוכחת במרפסת ביתה במעמד חתימת ההסכם, את הסכמתה בעל פה להסכם השכירות.

אני קובעת כי טענה זו לא הוכחה והיא אף עומדת בניגוד להגיונם של דברים.

ראשית, הנתבע בעדותו העיד כי האם דיברה בשפה הפרסית שהוא אינו מבין אותה ושוחחה במועד זה עם שם טוב ומתוך דבריו של שם טוב, הסיק כי האם נתנה הסכמתה להסכם. נכון כי במהלך עדותו, משהבין כי קיים קושי בעובדה שלא הבין את שפת הדיבור של האם, תיקן את דבריו וציין כי האם דיברה קצת פרסית וקצת עברית וכי הבין מדבריה שהיא נותנת את הסכמתה. אלא שאני מוצאת את דבריו אלו של הנתבע בלתי מהימנים שכן ניכר היה שהנתבע מנסה לתקן את עדותו על מנת לתת תוקף לטענתו שהאם נתנה הסכמתה להסכם השכירות. אלא מאי, שבאם אכן האם נתנה הסכמתה, מה מנע ממנה באותו מועד, בו נכחה כטענת שם טוב והנתבע במרפסת יחד עימם, לחתום בעצמה על הסכם השכירות?

לתהייה זו לא היתה לנתבע או לשם טוב תשובה של ממש.

שנית במהלך עדותו טען הנתבע כי האם חתמה בעצמה על ההסכם, דבר שכמובן איננו נכון ואינו תואם את החתימות המופיעות על גבי ההסכם. העובדה שהאם לא חתמה על ההסכם וכי שם טוב התיימר לחתום בשמה, עלתה באופן ברור מעדותו של שם טוב.

עם זאת, שם טוב והנתבע, לא יכלו להציג יפוי כח מטעם האם המסמיך את שם טוב לפעול בשמה או מטעמה, ומכאן שחתימתו על ההסכם, לכאורה בשם האם, הינה חתימה שאין בה לחייב את האם בחייה, וממילא גם לא את עיזבונה עם פטירתה.

17. לכשעצמי, אני מטילה ספק רב בעדויות שם טוב והנתבע באשר לצלילות דעתה של האם בעת עריכת ההסכם ובאשר ליכולתה לתת הסכמה לתנאים כאלה או אחרים. יותר סבירה בעיני טענת התובעים כי שם טוב, כמי שהתגורר בנחלה, טיפל באם וסעד אותה, עשה בנחלה כבשלו. יש לזכור כי מדובר בתקופה שהתובעים לא התגוררו בנחלה, ואף התרשמתי כי הם פעלו להכשיר לעצמם דירה בכרמיאל שתתאים לצרכי התובע לאור הנכות המשמעותית שנותרה לו.

18. בהעדר כל ראיה המעידה על כך ששם טוב היה מוסמך לפעול בשם האם באותה תקופה (בהעדר יפוי כח לעשות כן), ומשלא שוכנעתי כי האם נתנה הסכמתה להסכם השכירות, ובוודאי לא לכך שהבינה את תנאי הסכם השכירות, לרבות קיומה של תקופת אופציה ממושכת, וזאת מקום בו היא בוודאי שלא היתה בשיא כושרה המנטלי (יש לזכור כי נפטרה 3 שבועות לאחר מכן וכי היתה חולה ונזקקה עלזרה רבה גם קודם לכן), אין באפשרות הנתבעים להוכיח כי קיבלו את הסכמת בעלת הזכויות בנכס בעת עריכתה הסכם השכירות.

האם ניתן לייחס לתובעים הסכמה להסכם השכירות?

19. טענתם הנוספת של הנתבעים הינה כי גם באם לא קיבלו את הסכמת האם בעת עריכת ההסכם, הרי שהתובעים, לאחר שחזרו להתגורר בנחלה וידעו אודות מגוריהם ביחידת הדיור, לא מחו על כך, אלא היפוכו של דבר.

לטענתם, היחסים בין התובעים לנתבעים היו תקינים (למעט מחלוקות לעיתים על תשלום חשבונות), והראיה שבתם של התובעים שימשה בייביסיטר לילדי הנתבעים.

לטענתם, דרישת התובעים לפינוי יחידת הדיור באה על רקע הסכסוך שבין התובעים לשם טוב, ולא בגין סיבה אחרת. לטענתם, משלא הפרו את תנאי הסכם השכירות, אין לתובעים עילה לפנותם.

20. אינני סבורה כי יש בטענות אלו של הנתבעים להקים להם הגנה כנגד תביעת הפינוי. העובדה שבמשך כשנה ממועד פטירת האם הסכינו התובעים עם מגורי הנתבעים ביחידת הדיור, אין בה ללמד על הסכמתם לתנאי השכירות, ובוודאי שלא לקיומה של אופציה להמשך השכירות.

טענת התובעים כי לאחר פטירת האם, ולאור האירוע הקשה שעבר התובע, נדרש להם זמן עד אשר "התעשתו" והחליטו לנקוט פעולה כנגד הנתבעים, כמי שאינם זכאים להמשיך ולהחזיק ביחידת הדיור, הינה סבירה. אין בהתנהלות התובעים, אשר אפשרו את המשך החזקת הנתבעים ביחידת הדיור, חרף אי תשלום דמי שכירות לתובעים עצמם, במשך כשנה מאז פטירתה אם, כדי להוות הסכמה לכך שהם ימשיכו לעשות כן לתקופה נוספת, ובוודאי שאין לראות בכך הסכמה לקיומה של אופציה בהתאם להסכם השכירות.

21. לכל היותר ניתן לראות בהנהגות התובעים במהלך התקופה בשנה שלאחר פטירת האם, משום הסכמה מכללא להמשך החזקת הנתבעים ביחידת הדיור, הסכמה שניתן לבטלה במתן הודעה, כפי שאכן עשו התובעים בחודש 10/17. החל ממועד המצאת מכתב הדרישה, הנתבעים כבר אינם יכולים לטעון להסכמה מצד התובעים, ואינם יכולים לבסס עליה זכות להמשיך ולהחזיק ביחידת הדיור כנגד רצונם של מי שהינם, בשלב זה, בעלי הזכות הלכאורית להירשם כבעלי הזכויות בנחלה.

מאחר והנתבעים לא הוכיחו כי השקיעו בנכס כספים כלשהם (שכן הנסיון להוכיח הוצאות לשם כך נעשה על ידי שם טוב, דבר שכמובן אינו רלבנטי להגנת הנתבעים כנגד התביעה), אין מקום לבחון באם הם זכאים לתשלום כלשהו מהתובעים כתנאי לביטול הרשות. את זכאות שם טוב לתשלום כלשהו בגין השקעתו בשיפוץ האורווה והפיכתה ליחידת דיור, צריך יהא לבחון במסגרת בירור הטענות ההדדיות שיש בין שם טוב לתובע, אחיו, אך אין לכך כל השלכה על טענה לזכות כלשהי של הנתבעים כנגד התובעים.

22. טענת הנתבעים כי דרישת התובעים לפינוי יחידת הדיור באה על רקע סכסוך בינם לבין שם טוב (טענה שכנראה יש בה אמת) איננה יכולה לסייע להם בשלב זה. כל עוד אין הם מחזיקים ביחידת הדיור מכוח הסכמה של מי שזכאי להירשם כבעלי הזכויות בנחלה וכל עוד לא הצליחו להוכיח כי האם המנוחה נתנה הסכמתה להסכם השכירות בחייה, אין להם הגנה כנגד תביעת הפינוי שהוגשה מטעם התובעים.

יתכן ויש לנתבעים טענות כנגד מי שהתיימר לערוך איתם הסכם שכירות מבלי שהיתה לו הסמכות לעשות כן, אולם טענות אלו אינן מקימות להם זכות להמשיך ולהחזיק ביחידת הדיור ללא זכות שבדין.

23. מעבר לצורך אוסיף ואומר כי גם באם הייתי מוצאת שבעת עריכת הסכם השכירות, היה שם טוב מוסמך לפעול בשם האם, אין בכך לטעמי להואיל לנתבעים ביחס לתקופת השכירות לאחר חודש 1/19, מכח האופציה שבהסכם.

מאחר וקודם למימוש האופציה ולמעשה החל מחודש 10/17, כבר יודעים הנתבעים אודות הסכסוך בין התובעים לבין שם טוב באשר לזכויות בנחלה, וביחס לזכות שם טוב להשכיר את יחידת הדיור המצויה בנחלה, הרי שבמועד מימוש האופציה, אני סבורה כי הודעת על מימוש האופציה, תוך המשך תשלום דמי השכירות לשם טוב, אינה עולה בקנה אחד עם חובתם לקיים את הסכם השכירות בתום לב.

אמנם נכון כי אופציה הינה זכות הניתנת לשוכר להמשך את תקופת השכירות בהתקיים התנאים הקבועים לכך בהסכם השכירות, אולם מרגע שנודע לנתבעים כי קיימת מחלוקת אמיתית ביחס לזכותו של שם טוב להשכיר את יחידת הדיור מלכתחילה, ואף הוצגו בפניהם מסמכים המעידים על כך שהתובעים זכאים להירשם כבעלי הזכויות בנחלה, אין הם יכולים עוד להסתמך על הסכם השכירות ועל האופציה הכלולה בו, תוך התעלמות מוחלטת מטענות התובעים כלפיהם.

24. במקרה דנן שוכנעתי כי בחירת הנתבעים לממש את האופציה מתוך ידיעה אודות הסכסוך בין האחים, תוך שהם ממשיכים לשלם את דמי השכירות לידיו של שם טוב חרף ידיעה זו, הינה התנהגות בחוסר תום לב המבטאת לטעמי נקיטת עמדה מצדם בסכסוך שבין האחים ואינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב שלהם, כשוכרים של יחידת הדיור. באם אכן היו שוכרים תמי לב כפי שהם מנסים להציג עצמם, הרי שלכל הפחות מחודש 1/19 היו מפקידים את דמי השכירות בידיים נאמנות או בקופת בית המשפט ומותירים את ההכרעה מי זכאי לכספים אלו, להכרעת בית המשפט. אלא שהנתבעים, בניסיון להיאחז בהסכם השכירות אשר כבר התברר להם כי קיימת מחלוקת לגבי תוקפו, לא עשו דבר בעניין זה והמשיכו להתנהל כאילו אין לסכסוך בין שם טוב לתובעים השלכה כלשהי על זכותם להחזיק ביחידת הדיור, בניגוד לעמדת התובעים.

נכון הדבר כי תביעת הפינוי הוגשה לפני מימוש האופציה וטענת התובעים כנגד החזקת הנתבעים ביחידת הדיור לא נסמכה על חוסר תום הלב במימוש האופציה, אלא על עצם המשך החזקתם מתוקף הסכם השכירות, אולם אני סבורה כי להתנהלות הנתבעים בשלב זה, תוך עמידה על מימוש האופציה תוך התעלמות בפועל מזכויות התובעים, חייבת להיות השלכה על התביעה, גם באם זו לא היתה עילתה מלכתחילה.

25. אינני סבורה כי הנתבעים זכאים להמשיך ולהחזיק ביחידת הדיור עד אשר יתבררו באופן מלא הזכויות הנוגדות של יורשי המנוחה, בוודאי לא מקום בו הם אינם משלמים, למי שזכאים לכאורה לזכויות, תשלום כלשהו בגין השימוש ביחידת הדיור.

השאלה באם התובעים הוכיחו "סיבה" לפנותם מיחידת הדיור (נוכח הטענה כי המשך מגוריהם אינו מאפשר את הסדרת המבנים כנדרש באישור רמ"י) איננה רלבנטית לטעמי. התובעים אינם צריכים להוכיח כי הנתבעים הפרו את תנאי הסכם השכירות, או כי קיימת סיבה מוצדקת לדרישת הפינוי. בעת הזו די בכך התובעים הוכיחו, לכאורה, כי הם זכאים להירשם כבעלי הזכויות בנחלה, על מנת שהתנגדותם להמשך החזקת הנתבעים ביחידת הדיור, תבטל כל רשות קודמת שניתנה, באם ניתנה.

לסיכום

משלא הוכיחו הנתבעים כי הם מחזיקים ביחידת הדיור מכוח הסכמה של בעלת הזכויות הרשומה בנחלה לפני פטירתה, או של התובעים כמי שזכאים, לכאורה, להירשם כבעלים של הנחלה לאחר פטירתה מכוח היותם "בנים ממשיכים", אני מורה לנתבעים לפנות את יחידת הדיור ולסלק ידם ממנה, זאת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיהם (הפגרה לא תקטע מירוץ המועד לפינוי).

מאחר והתביעה לא הוגשה כתביעה לפינוי מושכר, ולמען הזהירות, ניתנת לתובעים רשות לפיצול סעדים.

הנתבעים יישאו בהוצאות התובעים בגין אגרת המשפט (בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום כל חלק ממנה ועד היום) וכן בשכ"ט עו"ד בגינה בסך כולל של 7,500 ₪, כאשר לסכום זה יתווסף הסך של 2,500 ₪ שנפסקו בהחלטה מיום 2.6.19.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ג' אב תשע"ט, 04 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.