1. האם קונה שלא בדק את רישיון הרכב במשרד הרישוי, על אף שבאותה שעה לא היה הרכב משועבד, עומד בתנאי של תום לב, שהינו אחד מתנאי תקנת השוק לפי סעיף 34 בחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק המכר)?

רקע עובדתי וכתבי הטענות

2. הנתבעת (להלן: גלי ליסינג) התקשרה ביום 6.8.2017 עם חברת י. כהן ליסינג בע"מ (להלן: כהן ליסינג), שהינה סוכנות רכב שעיסוקה בסחר במכוניות משומשות, בעסקה למכירת חמישה כלי רכב שאחד מהם הינו רכב מסוג טויוטה, בעל מספר רישוי 85-383-79 (להלן: הטויוטה), משנת ייצור 2012. כהן ליסינג, שקיבלה לידיה את החזקה בטויוטה ביום 7.8.2017, שילמה את תמורת כלי הרכב בשיקים מעותדים, אולם משהוצגו השיקים לפירעון במועדי פירעונם, הם סורבו וחזרו כבלתי נפרעים.

3. ביני לביני, התקשרה ביום 26.9.2017 כהן ליסינג עם התובעת (להלן: חברת קרנף) בעסקת "טרייד-אין", במסגרתה מכרה לה את הטויוטה וקיבלה תמורתה רכב מסוג אופל קורסה וסכום של 45,000 ₪. הטויוטה - שהבעלים הרשום שלה באותה עת הייתה גלי ליסינג - נמסרה לחזקתה של חברת קרנף.

4. משסורבו השיקים שקיבלה גלי ליסינג ודרישתה מכהן ליסינג להחזיר את כלי הרכב לא נענתה, היא איתרה באמצעות חוקר את מקום הימצאה של הטויוטה, וביום 20.11.2017 נטלה אותה ללא ידיעתה של חברת קרנף.

5. ביום 23.1.2018 הגישה חברת קרנף תביעה נגד כהן ליסינג ומנהלה ישראל כהן, בנק המזרחי (שלטובתו נרשם אצל רשם החברות ביום 8.11.2017 שעבוד על הטויוטה) וגלי ליסינג. בכתב התביעה נטען לתחולתה של תקנת השוק שבסעיף 34 לחוק המכר, ולאחריותה של גלי ליסינג לנזקים שנגרמו לחברת קרנף כתוצאה מנטילת הטויוטה תוך הסגת גבול ועשיית דין עצמית, ונתבעו הסעדים הבאים: (1) סעד הצהרתי, שיקבע כי חברת קרנף היא הבעלים של הטויוטה; (2) צו עשה, שיורה לגלי ליסינג להעביר החזקה בטויוטה לידי חברת קרנף, להעביר במשרד הרישוי את הבעלות בטויוטה על שם חברת קרנף, ולבטל את השעבוד שנרשם על הטויוטה לטובת בנק המזרחי; (3) לחילופין - "להורות לנתבעים לפצות את התובעת על נזקיה והוצאותיה", שהועמדו על סך כולל של 100,000 ₪. בסעיף 26 לכתב התביעה פורטו נזקים אלו: שווי הרכב - 64,000 ₪, השכרת רכב חלופי - 10,000 ₪, הוצאות נוספות של דלק - 1,600 ₪, פגיעה בעבודה עקב החזרת ציוד שהיה בטויוטה רק בחלוף ארבעה ימים - 12,000 ₪ ואובדן ימי עבודה - 15,000 ₪.

בסיכומיו בכתב ציין בא-כוח חברת קרנף כי היא "מבקשת שלא לקבל את הרכב לידיה" ועתר לסעד החילופי בלבד - פיצוי כספי על שלושה מתוך חמישה רכיבי הנזק שפורטו בכתב התביעה (שווי הרכב, השכרת רכב חלופי ואובדן ימי עבודה) וכן פיצוי בגין עוגמת נפש.

6. גלי ליסינג הגישה כתב הגנה, בו טענה שלא מתקיים התנאי של רכישה בתום לב, הנדרש לתחולת תקנת השוק שבסעיף 34 לחוק המכר, מאחר וחברת קרנף התרשלה כאשר בעת שהתקשרה עם כהן ליסינג, לא טרחה לבדוק את זהות הבעלים הרשום של הטויוטה (בניגוד להצהרתה בהסכם הרכישה) ואת קיומם של שעבודים. עוד טענה גלי ליסינג כי היא התקשרה עם כהן ליסינג בעסקה של מכירה עתידית, בה אמורה הייתה להתבצע העברת הבעלות בטויוטה רק לאחר סיום תשלום התמורה.

7. לאחר שנדחתה התביעה נגד כהן ליסינג, ישראל כהן ובנק המזרחי מחוסר מעש, נותרה גלי ליסינג כנתבעת יחידה.

תקנת השוק - ההלכה הפסוקה

8. תקנת השוק שבסעיף 34 לחוק המכר עוסקת בסיטואציה של "משולש המורכב מא' - אדם ישר שהוא הבעלים המקוריים של הנכס; ב' - נבל שגזל את הנכס מידי א'; וג' - אדם ישר שקנה את הנכס מידי ב'" (ע"א 5664/93 כנען נ' United States of America, פ"ד נא(1) 114 (1997) (להלן: הלכת כנען)). לשון התקנה הינו כדלקמן:

"נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב".

9. בהלכת כנען ובדנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ד נז(1) 632 (2003) הובהרו ששת התנאים לתחולתה של "תקנת השוק" הקבועה בסעיף האמור:

(1) כריתת חוזה מכר - נפסק כי תקנת השוק בסעיף זה נועדה להציב את הקונה העומד בתנאיה במעמד זהה לזה שהיה בו לו היה רוכש את הנכס מבעליו החוקי, ואין היא אמורה להקנות לו יתרון כלשהו מעבר לכך. הודגש כי התקנה מעניקה לו סעד במישור הקנייני, אולם סעד זה מותנה בקיומו של חוזה מכר תקף. צוין כי פגמים שנפלו בכריתתו של החוזה עשויים להביא לביטולו, ולאיין את זכותו של הקונה בנכס.

(2) ביחס לנכס נד - הכוונה לנכסים מוחשיים (ע"א (מחוזי חי') 791-08 רביבו נ' שמעון (פורסם בנבו, 25.3.2009).

(3) "מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר" - נפסק כי מדובר בתנאי שאופיו אובייקטיבי. בע"א (מחוזי חי') 41802-05-15 דקדוקי נ' קידום ד.ש. (השקעות ופיננסים 1992) בע"מ (פורסם בנבו, 6.12.2015) (להלן: עניין דקדוקי) קבע בית המשפט המחוזי שאינו מתערב בקביעת בית משפט קמא, לפיה אין פסול בפרקטיקה הנוהגת בשוק הסחר במכוניות משומשות, על-פיה סוחרי המכוניות מותירים את הבעלות ברכב על שם הבעלים הקודם ומבצעים את ההעברה ישירות על שם הרוכש.

(4) המכירה היא במהלך העסקים הרגיל.

(5) קבלת הנכס לחזקת הקונה.

(6) תום לב - נפסק כי "ההגינות ותום הלב של הקונה הם נשמת אפה של תקנת השוק שבסעיף 34 לחוק המכר", והובהר כי מהקונה נדרש תום לב המצביע על כך שהוא לא יכול היה למנוע את העימות בין הבעלים ובינו על-ידי הימנעות מרכישת נכס שהוא חושד בהיותו בלתי כשר. עוד נפסק כי תום הלב בסעיף זה הינו סובייקטיבי. בע"א 716/72 רוזנשטייך נ' חברה א"י לאוטומובילים בע"מ, פ"ד כז(2) 709 (1973) (להלן: עניין רוזנשטייך) נדון בבית המשפט העליון ערעורה של רוכשת רכב מחברה העוסקת במכירת מכוניות, במהלך הרגיל של עסקיה, כאשר אותה חברה רכשה את הרכב מהמשיבה ומשכנה אותו למשיבה. בית המשפט המחוזי ייחס למערערת - שלא ידעה על השעבוד שנרשם אצל רשם החברות - ידיעה קונסטרוקטיבית על השעבוד, וקבע כי ידיעה זו שוללת את תום הלב, ומכאן הסיק שתקנת השוק אינה פרושה על העסקה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור, וקבע כי עקרון הידיעה הקונסטרוקטיבית אינו חל במקום שחלה תקנת השוק. עוד נקבע בפסק הדין:

"למשיבה הייתה אפשרות, אם כי לא מוטלת עליה חובה כזאת, לרשום הערה על קיומו של השעבוד במשרד הרישוי וברשיון הרכב, ובדרך זו להביא את העובדה הזאת לידיעת כל מי שבא לרכוש את הרכב .... ואולם אפילו נאמר כי המערערת התרשלה בכך שלא עשתה בדיקה כזו, הרי כלל ידוע הוא שאין רשלנות רגילה, ואף רשלנות רבתי, מפקיעה את תום-הלב הנדרש. רשלנות רבתי יכולה רק להוות ראיה בדבר חוסר תום-לב .. ורשלנות כזאת אין לייחס למערערת, כשלא היה לה כל יסוד לחשוד באי-שלמות זכותה של המוכרת על המכונית".

על ההתפתחויות בעקבות פסק הדין בעניין רוזנשטייך עמד בית המשפט המחוזי בפרק (מחוזי מרכז) 27145-12-13 קיפניס נ' המנהלים המיוחדים עוה"ד טילר ופלס (פורסם בנבו, 27.3.2014):

"בעקבות פסיקה זו קבעו בתי המשפט המחוזיים כי קונה רכב חייב לבדוק, טרם הרכישה, את הרישום במשרד הרישוי, להבדיל מבדיקה במרשם החברות ומרשם המשכונות, ואם לא יבדוק - לא יזכה להגנת תקנת השוק .... בית המשפט העליון כבר עמד על קיומה של סתירה מסוימת בין ההלכות בסוגיה זו (ע"א 634/79 קון נ' חסון, פ"ד לה(3) 611, 613 (1981)".

ובעניין דקדוקי נפסק:

"באשר למהותו של תום הלב כאמור, נקבע בפסיקה כי רשלנות באופן כללי, ואף רשלנות רבתי, אינה שוללת את קיומו של תום הלב, אלא שככל שעסקינן בממכר של רכבים, אי בדיקת מצבו של הרכב במשרד הרישוי עולה כדי חוסר תום לב. הפרקטיקה הנוהגת הינה בדיקת מצבו של הרכב במשרד הרישוי ולו על מנת לראות שמי שמתיימר להיות המוכר הוא אכן המוכר ועל מנת לבדוק שעל הרכב לא רובצים שעבודים ועיקולים. במקרה דכאן, המערערים לא טרחו לבצע בדיקה כאמור (ונזכיר שוב כי במועד המכר הנטען הרישום של המשכון עדיין לא בוצע ברשם המשכונות, אך הופיע במשרד הרישוי, כלומר שאם המערערים היו בודקים במשרד הרישוי את מצבו של הרכב, הם היו רואים שהרכב ממושכן לטובת המשיבה)".

ובהמשך נאמר כי "אין קביעה חד משמעית שאי בדיקה במשרד הרישוי משמעה חוסר תום לב - אך יש קביעה לגבי המקובל והרצוי" וכי "לא בכל מקרה אי ביצוע בדיקה במשרד הרישוי תחייב 'אוטומטית' את המסקנה לגבי חוסר תום לב, שהרי תום הלב הינו סובייקטיבי ונגזר מהנסיבות".

10. בהלכת כנען נקבע כי נדרש תנאי נוסף, הוא תנאי "מתן תמורה", שלדעת חלק מהשופטים שישבו בדין כלל אינו מופיע בסעיף 34. נפסק כי התמורה הנדרשת בהקשר של תקנת השוק שונה במשמעותה מזו הנדרשת במישור הגדרתם של יחסים חוזיים בין הצדדים, וכי לעניין תקנת השוק נדרשת תמורה בעלת ערך.

11. בהלכת כנען הודגש שסעיף 34 אינו מתייחס כלל לבעלים המקורי, ואינו מתעניין בדרך שבה יצא הנכס מרשותו ובמידת "אשמו" לכך. התייחסות לבעלים המקוריים מצויה בפסק דינה של השופטת פריאל בת"א (שלום חי') 32321-08-10 ליברמן נ' פתחי (פורסם בנבו, 20.12.2012). באותה פרשה נקבע שלא התקיימו תנאי תקנת השוק שבסעיף 34 לחוק המכר, אולם הבעלים המקורי של הרכב לא זכה במלוא תביעתו להחזר שוויו הכספי של רכבו שנגזל, אלא רק בחלקו, וזאת לאור קיומו של אשם תורם. בפסקה 37 לפסק הדין נכתב:

"ראוי להדגיש כי שאלת קיומו של אשם תורם מצד הבעלים החוקי תתעורר רק כאשר אין תחולה לתקנת השוק - אם הוכיח הקונה כי נהנה מתקנת השוק תישלל ממילא זכות הבעלים החוקי, ולעניין זה אין נפקא מינה אם היה אשם מצדו, אם לאו. לעומת זאת ככלל, בהיעדר תחולת תקנת השוק עדיפה זכות הבעלים החוקי על פני זו של הקונה. ואולם במקרה אחרון זה, ובשל הפגיעה בזכות הקניין של הקונה, יהא מקום לבחון אם דבק אשם בהתנהגות הבעלים החוקי, ושיעור האשם התורם יהא כפוף ל'מרחק' של שהקונה מתקנת השוק. ככל שעצמת זכותו של הקונה חזקה יותר (ובמילים אחרות, ככל שהוא 'מתקרב' לתקנת השוק), כך גם יגבר המשקל שיינתן לאשם התורם של הבעלים, ולהפך.

(וראו גם ת"א (שלום אי') 25732-02-13 דרבי יוסי חברה להשקעות ולבניה (1989) בע"מ נ' עייש, פסקה 31 (פורסם בנבו, 3.7.2015)).

12. מאחר ובסיכומיו בכתב טען בא-כוחה של גלי ליסינג כי במקרה הנוכחי לא התקיימו שלושה מתנאי תקנת השוק שבסעיף 34 - מכירה במהלך העסקים הרגיל, קבלת הנכס לחזקת הקונה ותום הלב - נפנה לבחון האם הוכיחה חברת קרנף את התקיימותם של תנאים אלו.

מכירה במהלך העסקים הרגיל

13. בא-כוחה של גלי ליסינג טען בסיכומיו בכתב כי התנאי של תקנת השוק בסעיף 34, לפיו "המכירה הייתה במהלך הרגיל של עסקיו", לא התקיים. בסעיף 9 לסיכומיו הוא הכיר בכך שכהן ליסינג הינה חברה שניהלה עסק למכירת מכוניות משומשות במגרש כלי רכב, אולם בסעיף 32 לסיכומיו הוא מנה ארבע סיבות לאי-עמידת חברת קרנף בתנאי האמור: האחת, אי-השלמת העסקה מאחר ולא בוצעה העברת הבעלות ברכב על-שם גלי ליסינג במשרד הרישוי. השנייה, בהסכם המכר שנכרת בין כהן ליסינג לבין חברת קרנף לא פורט אימתי תועבר הבעלות ברכב ולא נכתב "שידוע לקונה כי המוכרת אינה הבעלים הרשום של הרכב". השלישית, במשך קרוב לחודשיים לא נקטה גלי ליסינג בצעדים כלשהם לביצוע העברת הרכב על שמה. הרביעית, במהלך עסקים רגיל של סוחר רכב מצופה מהקונה לבדוק האם רובצים שעבודים ועיקולים על הרכב.

לארבעת הטיעונים הללו אין מאומה עם התנאי של מכירה במהלך העסקים הרגיל של כהן ליסינג. בכותרת הסכם המכר מיום 26.9.2017, שהעתקו צורף לכתב התביעה, נכתב כי כהן ליסינג, שהוגדרה כ"מוכר", עוסקת ב"טרייד אין", ובקניה, מכירה, החלפה ותיווך. איתי סלוין, המנהל ואחד הבעלים של חברת קרנף (להלן: איתי), ואשר חתום על ההסכם, תיאר בעדותו הראשית בעל-פה (עמ' 2 לתמלול ישיבת ההוכחות מיום 17.7.2019) את אופן עשיית עסקת המכר במגרשה של כהן ליסינג בחיפה. מתוכן ההסכם ומעדותו עולה באופן ברור כי כהן ליסינג מכרה את הרכב במהלך הרגיל של עסקיה.

קבלת החזקה לידי הקונה

14. על סמך דבריו של יהב ברזילי, המנהל של גלי ליסינג (להלן: יהב) על נסיבות נטילת הרכב על-ידי גלי ליסינג, ללא ידיעתה של חברת קרנף ("אני לא ידעתי איזה חצרים זה ... אני חשבתי שהרכבים אצל החבר של ישראל ... כשאני שלחתי ואני נתתי את ההוראה, לא היה לי מושג אצל מי הוא" - עמ' 40-39 לתמלול), טען בא-כוחה של גלי ליסינג בסעיף 34 לסיכומיו בכתב כי חברת קרנף לא הציגה כל ראיה המוכיחה כי הרכב נמסר לה או כי היא החזיקה בו. בסעיף 75 לסיכומיו חזר בו למעשה בא-כוח גלי ליסינג מטענה זו, ויפה עשה.

איתי, מנהל חברת קרנף, העיד על קבלת הרכב במסגרת ביצוע העסקה עם כהן ליסינג ועל תיעוד במצלמות האבטחה של לקיחתו ללא רשות מהחנייה שבסמוך למשרד החברה בראש העין. הוא אף ציין כי ברכב שנלקח היה מצוי ציוד השייך לאנשי החברה, אשר לאחר מכן גלי ליסינג הסכימה להשיבו (עמ' 4 לתמלול). יהב, מנהל גלי ליסינג, אמר בעדותו: "את הרכב לא הסכמתי לתת להם, אבל את הציוד שלהם הם לקחו" (עמ' 20 לתמלול). המסקנה מעדויות אלו הינה שחברת קרנף הוכיחה כי בהתאם להסכם רכישת הרכב מכהן ליסינג, היא קיבלה אותו לחזקתה.

שעבוד הרכב

15. צילום רישיון הרכב, נכון ליום 17.11.2015 (נ/27), מגלה כי באותה עת הייתה גלי ליסינג הבעלים הרשום של הרכב, וכי הוא היה משועבד לבנק הפועלים. צילום מאוחר יותר של הרישיון, נכון ליום 28.11.2016 (נ/7), מגלה כי באותו מועד הייתה גלי ליסינג הבעלים הרשום של הרכב וכי הוא לא היה משועבד. יהב העיד כי עסקת מכירת הרכב לכהן ליסינג נעשתה ביום 6.8.2017 (עמ' 25 לתמלול). חודש וחצי לאחר מכן, ביום 26.9.2017, נכרת בין כהן ליסינג לחברת קרנף הסכם מכירת הרכב (נספח א' לכתב התביעה). איתי העיד כי בעת רכישת הרכב מכהן ליסינג עמד לנגד עיניו רישיון הרכב העדכני ליום 28.11.2016 (עמ' 8 לתמלול). יהב העיד כי שיק שגלי ליסינג קיבלה מכהן ליסינג, אשר הוצג ביום 17.10.2017, חולל באי-פירעון (עמ' 41 לתמלול). כשבועיים לאחר מכן, ביום 8.11.2017, נרשם ברשם החברות שעבוד על הרכב לטובת בנק מזרחי טפחות, כמצוין בפלט מידע על גלי ליסינג בספרי רשות התאגידים (נספח ו' לכתב התביעה). באותו פלט צוין כי תאריך היצירה של שעבוד זה הינו 24.10.2017.

בחקירתו הנגדית לא השיב יהב לשאלה שנשאל לגבי קיומו של קשר בין חילול השיק שנמשך על-ידי כהן ליסינג לבין רישום השעבוד על הרכב לטובת בנק מזרחי (עמ' 42-41 לתמלול). הוא הודה שבמשרד רשם המשכונות לא נרשם שעבוד של הרכב (עמ' 34 לתמלול) (כפי שאף עולה מתדפיס רשם המשכונות - ת/4), אולם טען כי צילום רישיון הרכב מיום 28.11.2016 (נ/7) - בו לא מצוין שהרכב משועבד - אינו משקף את תמונת המצב ביום 6.8.2017, במועד בו מכרה גלי ליסינג את הרכב לכהן ליסינג. יהב העיד כי במועד מכירת הרכב לכהן ליסינג הוא וידא שהרכב משועבד:

"לפני שמסרנו את הרכבים אני וידאתי שכל הרכבים משועבדים, לפני שאני מסרתי את האוטו רק יום אחרי זה. ביום הזה אני וידאתי שכל הרכבים משועבדים"; "ביקשתי או מיעקב או ממירי לבדוק שכל השבעה (רכבים - א"ג) משועבדים"; "רק אחרי שהם חזרו אליי, לא זוכר מי מהם, רק אז שחררתי את המכוניות" (עמ' 28 לתמלול).

16. המסקנה מהראיות שבכתב שפורטו לעיל (נ/7 ונספח ו' לכתב התביעה) הינה כי בתקופה שבין 28.11.2016 לבין 8.11.2017 לא היה רשום שעבוד על הרכב. בסופה של תקופה זו, ביום 26.9.2017, רכשה חברת קרנף את הרכב מכהן ליסינג. לא עלה בידיה של גלי ליסינג לבסס את טענתו של מנהלה יהב בחקירתו, לפיה בתקופה האמורה הרכב היה משועבד. לא הוצגה על-ידי גלי ליסינג אסמכתה שתתמוך בטענה זו, והיא אף נמנעה מהעדת עובדיה, מירי ויעקב, אשר - לטענת יהב - בדקו בחודש אוגוסט 2017 שהרכב משועבד. משלא הוכח כי במועד בו מכרה גלי ליסינג את הרכב ובמועד בו רכשה חברת קרנף את הרכב מכהן ליסינג היה הרכב משועבד, יש לדחות את טענת גלי ליסינג בסעיף 42 לכתב ההגנה, לפיה "גם במועד מכירת הרכב היה שעבוד", ואת טענתה (המשתמעת מכתב ההגנה, והמפורשת בתצהיר תשובות לשאלון של יהב - ת/5), לפיה הרכב היה משועבד במועד בו הוא נמכר לחברת קרנף.

תום לב

17. בסיכומיו בכתב טען בא-כוחה של גלי ליסינג כי אי-בדיקת מצב הרכב במשרד הרישוי על-ידי חברת קרנף, והסתמכותה על רישיון הרכב מיום 7.10.2016 (כשנה לפני רכישת הרכב מכהן ליסינג), חרף עצת עורך-דינה לבצע בדיקה עדכנית במשרד הרישוי, שוללים את תום-הלב, המהווה תנאי לתחולת תקנת השוק.

18. ראינו כי בעוד שבית המשפט העליון קבע בעניין רוזנשטייך שאף אם נראה באי-בדיקת מצב הרכב במשרד הרישוי בגדר התרשלות, אין בכך כדי להפקיע את תום הלב הנדרש לתחולתה של תקנת השוק - קבע בית המשפט המחוזי בעניין דקדוקי כי אי-בדיקה כזו מהווה חוסר תום לב, אם כי לא באופן חד-משמעי ואוטומטי, וכי מסקנה כזו הינה תלוית נסיבות. בעניין דקדוקי, בשונה מהמקרה שבפנינו, על הרכב, במועד רכישתו, היה רשום שעבוד במשרד הרישוי. במקרה הנוכחי, הגענו למסקנה שלא הוכח כי בעת רכישת הרכב על-ידי גלי ליסינג היה הרכב משועבד וכי שעבוד כזה נרשם במשרד הרישוי. בעניין רוזנשטייך הודגש כי ככל שקיימת רשלנות רבתי, היא תהווה רק ראיה אחת, מבין שאר הראיות, באשר לקיומו של תום לב.

19. בענייננו, הודה איתי, מנהל חברת קרנף, כי בעת רכישת הרכב לא בוצעה על-ידו בדיקה של מצב הרכב במשרד הרישוי. כשנשאל בחקירה הנגדית אם פנה לעורך-דינו בטרם רכישת הרכב, ענה איתי:

"הוא (עורך-הדין - א"ג) אמר לי 'אתה לא רוצה לבדוק במשרד הרישוי?', אמרתי שאני לא רואה טעם לבדוק במשרד הרישוי" (עמ' 7 לתמלול).

"עורך-הדין שלי לא אמר לי 'תבדוק'. הוא שאל אותי 'אתה לא רוצה לבדוק במשרד הרישוי?'" (עמ' 10 לתמלול).

יש לראות את הימנעותה של חברת קרנף מבדיקה במשרד הרישוי כראיה התומכת במסקנה להיעדרו של תום לב. נפנה לבחון האם קיימות ראיות התומכות במסקנה מנוגדת, קרי - בדבר קיומו של תום לב. איתי נימק את הימנעותו מבדיקה במשרד הרישוי, באומרו: "לא היה לי מקום לחשדות" (עמ' 8 לתמלול). הוא הסביר כי הסתפק בעיון ברישיון הרכב המעודכן ליום 7.10.2016, בו, כאמור, לא נזכר דבר קיומו של שעבוד: "בזכות זה שאני רואה רישיון של רכב מולי, אני רואה שאין עליו שעבוד" (עמ' 8 לתמלול). הוא מנה שתי סיבות נוספות לכך שלא התעורר אצלו חשד כלשהו:

האחת - היכרותו עם ישראל כהן, הבעלים של כהן ליסינג, והשנייה - גילו של הרכב. אשר להיכרותו עם הבעלים של כהן ליסינג, העיד איתי: "אני מכיר את הבן אדם מעסקאות קודמות ... ביצעתי אצלו כבר עסקאות, הכל דפק כשורה" (עמ' 8 לתמלול). בהתייחסו לסעיף 2 בהסכם המכר מיום 26.9.2017: " המוכר מצהיר בזה וערב לכך שהרכב אינו משועבד בשום צורה ... במידה ויתברר כי קיים שעבוד או חוב כלשהו, מתחייב המוכר לבטלם על חשבונו .."), אמר איתי: "בן אדם חתום על זה שאם יש, הוא ערב על זה שאין שעבוד" (שם). אשר לגילו של הרכב, העיד איתי: "ראיתי שהרכב לא משועבד גם לפי הגיל שלו. הבנתי שהרכב הזה (משנת ייצור 2012 - א"ג) הוא כבר רכב שסיים את תקופת המימון שלו בחברת הליסינג ולכן הוא לא משועבד" (עמ' 7 לתמלול). תמיכה לנימוק זה מצויה בעדותו של יהב, מנהל גלי ליסינג, שאמר בעדותו הראשית: "אנחנו משחררים ומשעבדים במהלך חיי רכב שהוא בין שלוש שנים לשש שנים, העסקאות של ליסינג הן גם לפעמים עד ששים חודשים" (עמ' 22 לתמלול), ובחקירתו הנגדית אמר כי הוא משתדל שלא ישועבדו כלי רכב שגילם חמש שנים, אם כי "זה קורה וזה לא רק אצלי" (עמ' 42 לתמלול).

20. נניח את כל הראיות על כפות המאזנים: מהצד האחד, אי-ביצוע בדיקה במשרד הרישוי, ומהצד השני - העדר חשד לפגם במכירה, אמון במנהל כהן ליסינג על סמך ניסיון העבר, גילו "המתקדם" של הרכב ובדיקת הרישיון מיום 7.10.2016. כפות המאזנים נוטות למסקנה שחברת קרנף לא נהגה ברשלנות, וכי בנסיבות העניין היא פעלה בתום לב.

21. לכל אלה מצטרפת הקביעה העובדתית אליה הגענו בפסקה 14 לעיל, לפיה בעת כריתת הסכם הרכישה, ביום 26.9.2017, לא היה רשום שעבוד על הרכב. האם ניתן לשלול קיומו של תום לב אצל מי שלא בדק רישום עדכני של הרכב במשרד הרישוי, אך באותה עת הרכב כלל לא היה משועבד ? אכן, בעניין רוזנשטייך (שם המשכון דווקא נרשם במרשמי רשם החברות, ובית המשפט העליון הביע ביקורת כלפי בעל הרכב לגבי אי הרישום במשרד הרישוי) נפסק כי "לעולם תום-לב הוא עניין סובייקטיבי". עוד נקבע בו כי "אפילו נאמר כי המערערת התרשלה בכך שלא עשתה בדיקה כזו (בדיקה במשרד הרישוי - א"ג), הרי כלל ידוע שאין רשלנות רגילה, ואף רשלנות רבתי, מפקיעה את תום הלב הנדרש". בעניין דקדוקי, בו הודגש כי "תום הלב הינו סובייקטיבי ונגזר מהנסיבות", הפנה בית המשפט לפסק הדין בע"ע (מחוזי ת"א) 788/77 קון נ' חסון, פ"מ תשל"ט(1) 284 (1979), בו נפסק שלצורך מילוי חובת תום הלב שבסעיף 34, על הקונה לבדוק במשרד הרישוי והוא יהא אחראי לתוצאות היעדר בדיקה כזו, "והיה ויתברר מאוחר יותר שקיים עיקול, שיעבוד או זכות אחרת של צד ג' על הרכב, ואלו רשומים במשרד הרישוי, לא יזכה הקונה בבעלות ממורקת בנכס". מפסקי דין אלו ניתן ללמוד כי כאשר מדובר בנסיבה של אי-קיומו של שעבוד רשום במשרד הרישוי, לא יישא הקונה בתוצאות של היעדר בדיקה. מסקנה זו עולה מתבקשת אף לנוכח המשוואה בין רשלנות לבין חוסר תום לב (שכאמור, אינה תואמת את ההלכה שנפסקה בעניין רוזנשטייך) - בהיעדר קשר סיבתי בין התרשלות לבין נזק, לא צומחת עוולת הרשלנות. ובהיעדר רשלנות - לא נשלל תום ליבו של הקונה. אשר על כן, התשובה לשאלה שהצגנו בפתח פסקה זו הינה שלילית. הווה אומר, לא ניתן לשלול קיומו של תום לב אצל חברת קרנף שלא בדקה את הרישום העדכני של הרכב במשרד הרישוי, כאשר באותה עת הרכב כלל לא היה משועבד.

הסעדים

22. המסקנה המשפטית מהוכחת התקיימותם של תנאי תקנת השוק שבסעיף 34 לחוק המכר הינה כי זכותה של חברת קרנף ברכב גוברת על זו של גלי ליסינג. העובדה שהרכב נלקח על-ידי גלי ליסינג ביום 20.11.2017 ומאז מצוי בידיה, לא הייתה שנויה במחלוקת.

כאמור, חברת קרנף ויתרה על הסעד של השבת החזקה ברכב לידיה, ועתרה לסעד החלופי של פיצוי בסך 64,000 ₪ - גובה התמורה עבור הרכב שנקבעה בהסכם מיום 26.9.2017, במסגרת עסקת "טרייד איין" שבין כהן ליסינג לחברת קרנף.

בהסכם נקבע כי המחיר המוסכם הינו 64,000 ₪, וכי 19,000 ₪ מתוכו "ישולמו" בדרך של החלפת רכב מסוג אופל קורסה, והיתרה - בתשלום בזמן החתימה על ההסכם, לגביו נכתב כי "המוכר מאשר קבלת הסכום ע"י חתימתו על הסכם זה". תשלום התמורה, באמצעות החלפת רכב, תשלום 15,000 ₪ במועד העסקה ו-15 תשלומים בסך כולל של 30,000 ₪ באמצעות כרטיס אשראי של איתי, הוכחו בעדותו של איתי (עמ' 3-2 לתמלול), תדפיס הבנק (ת/2) העתק שיק בסך 15,000 ₪ (נספח א(2) לכתב התביעה) וקבלה שהונפקה על-ידי כהן ליסינג (נספח א(4) לכתב התביעה). גלי ליסינג לא העלתה טענה כנגד היות סכום זה (64,000 ₪) משקף את שוויו של הרכב, השייך לחברת קרנף, ואשר מוחזק בידי גלי ליסינג שלא כדין, לאחר ביצוע עשיית דין עצמית. לפיכך, הנני קובע כי על גיל ליסינג לשלם לחברת קרנף את תמורת הרכב - 64,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד כריתת ההסכם בין כהן ליסינג לחברת קרנף.

23. איתי העיד בעדותו הראשית כי לאחר שהרכב נלקח ביום 20.11.2017, שכרה חברת קרנף רכב חלופי (עמ' 5 לתמלול). הוא לא נחקר על כך בחקירתו הנגדית. כמו-כן הוצגו ארבע חשבוניות מס בסכום כולל של 11,716 ₪ שהנפיקה חברת פסיפיק רכב ותחבורה בע"מ לחברת קרנף, בגין השכרת רכב פורד לתקופה 21.12.2017 - 28.3.2018, על-פי חוזה שכירות שתחילתו ביום 21.12.2017 (ת/3). בסיכומיו בכתב טען בא-כוח גלי ליסינג כי השבת שווי הרכב והחזר הוצאות עבור רכב חלופי הינם סעדים חופפים. טענה זו אינה נכונה. תשלום שווי הרכב נועד לפצות את חברת קרנף עבור הרכב (השייך לה, לאור תקנת השוק) במקום החזרת הרכב עצמו. מאחר ובחלק מהתקופה שעד להשבת הרכב נאלצה חברת קרנף לשכור רכב חלופי, היא זכאית לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה כתוצאה מאי-יכולתה לעשות שימוש ברכב שנלקח ממנה. הנזק שנגרם כתוצאה מלקיחת הרכב ביום 20.11.2017 מידיה של חברת קרנף והשבתו (בדרך של פיצוי כספי בשווי ערכו) אינו חופף לפיצוי בשווי ערכו.

24. חברת קרנף לא הביאה ראיות להפסדיה בגין אבדן ימי עבודה כתוצאה מהתנהלותה של גלי ליסינג. אשר לפיצוי בלתי ממוני (עוגמת נפש) - סעד זה לא נתבע בכתב התביעה. כמו-כן, נפסק כי "חברה, כעיקרון, אין היא סובלת מעוגמת נפש", אם כי "במקרים מיוחדים אפשר שייפסקו פיצויי עוגמת נפש לחברה-אדם, והוא במקום שניתן לזהות חברה ואדם" (ע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י.מ. אילן נהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו(3), 350, 359 (1992)).

התוצאה

25. אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

(1) 64,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מיום 26.9.2017 ועד לתשלום המלא בפועל;

(2) 11,716 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 23.1.2018, ועד לתשלום המלא בפועל;

(3) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל;

(4) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 12,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ו' חשוון תש"פ, 04 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.