לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה , אני נעתרת לבקשה ומאריכה את מועד הפינוי עד ליום 20.10.2018 ובמקביל מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעות הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪.

ביום 21.8.2018 הוריתי על הארכת מועד הפינוי עד ליום 6.9.2018 מהטעמים שציינתי בהחלטתי.

לאחר ההחלטה מיום 21.8.2018, הגישה הנתבעת בקשה אורכה נוספת. הבקשה הוגשה ביום 12.9.18 לאחר שהמועד המוארך חלף. בהחלטתי מיום 12.9.18 הוריתי על דחית הבקשה ומהטעמים שצוינו בהחלטתי.

כעת הגישה הנתבעת בקשת ארכה נוספת. הבקשה הוגשה ביום 3.10.2018 כמעט חודש ימים לאחר שחלף מועד הפינוי המוארך. בבקשה נטען כי נמצאה דירה חלופית אך הכניסה לדירה תהיה רק ביום 20.10.18.

התובעת מתנגדת לבקשה ומפנה להליכים שהיו מאז ניתן פסק הדין, בחודש מרץ ולעובדה כי הנתבעת חרף הבטחותיה טרם שילמה דמי שכירות. התובעת מציינת בסוף תגובתה כי תסכים לארכה המבוקשת בתנאי שהנתבעת תפקיד כספים עבור דמי השכירות ותעביר העתק מחוזה השכירות הנטען לדירה החדשה, אחרת מבקשת היא פינוי מיידי ותשלום הוצאות.

הנתבעת לא קיימה אחר פסק הדין שניתן עוד במרץ 2018 ולא מקיימת אחר ההחלטות המאוחרות שניתנו, כולל ההחלטה לביטול פסק הדין שאף היא לא קוימה ופסק הדין נותר בעינו. מהתנהלות הנתבעת מתקבל הרושם כי החלטות בית המשפט מבחינתה אינם אלא בגדר המלצה. לזאת יש להוסיף כי הבקשה הנוכחית אף הוגשה לאחר חלוף המועד המוארך ואף לאחר שנדחתה הבקשה מיום 12.9.18 למתן ארכה נוספת.

למרות כל האמור , ובשים לב להסכמת התובעת המותנית בתשלום דמי שכירות, איעתר לבקשה אך במקביל, לאור התנהלותה של הנתבעת והזלזול שהפגינה בהחלטות שניתנו, ואי קיום פסק הדין במשך חודשים ארוכים, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 2000 ₪ ללא קשר להתחשבנות בין הצדדים. אציין כיבשים לב להתנהלות הנתבעת והזלזול המופגן בהחלטות בית המשפט, הסכום הינו על הצד הנמוך אך זאת אך ורק משום התחשבות במצבה האישי של הנתבעת.

אינני נעתרת לבקשת התובעת להפקדת דמי שכירות. דמי השכירות והסעד הכספי אינו חלק מהמחלוקת בתיק מדובר בתיק של פינוי מושכר שאינו כולל סעד כספי.

מדובר בהוספת סעד כספי לפסק הדין חודשים לאחר שניתן וכאמור מבלי שהדבר נכלל בכתב התביעה.

המזכירות תעביר העתק החלטתי לצדדים

ניתנה היום, ל' תשרי תשע"ט, 09 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.