בפניי תביעה כספית בגין נזק רכוש.

התובעת הינה בעלים של רכב, אשר ניזוק בתאונת דרכים (להלן גם: "הרכב" ו- "התאונה", בהתאמה). לטענת התובעת התאונה אירעה עת הנתבע פגע עם חזית רכבו (להלן: "רכב הנתבע"), בחלקו האחורי של הרכב, אגב נסיעת השניים בכביש 443. מכאן תביעת התובעת להשבת הנזק שנגרם לרכב.

לטענת הנתבע, אין הוא חב בנזקי התובעת, הואיל ונהג התובעת בלם בפתאומיות, ללא כל סיבה, את הרכב. לדבריו יש לייחס אשם תורם לנהג התובעת, בשיעור 50%. עוד חולק הנתבע על גובה הנזק הנטען ע"י התובעת.

נהג התובעת העיד כי ביום התאונה נהג בכביש, לכיוון ירושלים. לדבריו נהג בנתיב האמצעי מבין שלשה, שכן הנתיב הימני ביותר משמש לתחבורה ציבורית. סמוך לשעה 21:30, עת נהג במהירות 70 קמ"ש לערך, הבחין בעומס תנועה, שהביא להאטה ואף לעצירה של רכבים שלפניו. משכך, האט את מהירות נסיעתו עד כדי עצירה מוחלטת, במרחק ראוי מן הרכב שלפניו, שעצר אף הוא. בנסיבות אלה פגע רכב הנתבע ברכבו, מאחור. בסמוך לאחר התאונה תיעד נהג התובעת את הנזק שנגרם, באמצעות פלאפון (ת/1 ו- ת/2). עוד מסר כי ברכב הנתבע שהה אדם נוסף וכי כששאל את השניים מה קרה הם השיבו: "לא שמתי לב". כן ציין הנהג בעדותו כי לא בלם בלימת חירום וכי לא סטה הצידה עם רכבו. גובה הנזק שנגרם נתמך בחוות דעת שמאי מטעם התובעת.

הנתבע העיד, כי נהג אחר הרכב, במהירות 20-30 קמ"ש וכי רכב התובעת נסע במהירות 40-50 קמ"ש. לדבריו, נהג התובעת בלם ללא כל סיבה את רכבו, מאחר ולא היה פקק תנועה (עם זאת בסמוך לאחר מכן אמר כי אכן היה פקק תנועה ובהמשך ציין כי היה "עמוס, אבל לא עמוס עמוס"). לדבריו, אמנם פגע בטמבון הרכב, אך הנזק הנטען ע"י התובעת מוגזם.

עד הנתבע, מר כורדי, העיד כי שהה ברכב הנתבע בעת הנסיעה. בעת שהנתבע נהג במהירות 25-30 קמ"ש, בלם נהג התובעת את רכבו בפתאומיות, ללא כל סיבה. לדבריו הרכב נסע במהירות "לפחות 20 קמ"ש" יותר ממהירות רכב הנתבע.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים וכלל העדויות, כמו גם עיינתי בכלל הנדרש, מצאתי כי דין התביעה להתקבל. תחילה לשאלת החבות.

תקנה 49 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, שעניינה "ריווח בין רכב לרכב", מורה כי:

"(א) לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה.

(ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מירווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב".

הנה כי כן, מחויב היה הנתבע לנהוג את רכבו תוך שמירה על ריווח מרכב התובעת, כזה המאפשר לעצור את רכבו בכל עת, בהתחשב בנסיבות הנסיעה, מצב הדרך והראות. חובה הייתה עליו לשמור על מרווח זמן של שניה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו עובר לתאונה, את המרחק שבין כלי הרכב.

הפסיקה מלמדת, בהתאם להגיון הדברים והשכל הישר, כי בעוד במקרים מסוימים תוטל מלוא החבות על הנהג הפוגע מאחור, לעיתים תחולק האחריות בין הנהגים. על בית המשפט לבחון את כלל נסיבות העניין ולרבות סיבת עצירתו של הנהג הנפגע את רכבו, שמא הייתה מוצדקת ומחויבת מציאות, אם לאו; האופן בו עצר את רכבו; האמצעים שנקט לאחר העצירה, לשם הפחתת הסיכון ועוד. בכל אלה יש כדי ללמד על מידת אשמו של הנהג.

לדידי, באופן עקרוני, אין די בעדות הנהג הפוגע מאחור, כי נהג הרכב שלפניו "בלם בפתאומיות", כדי ללמד כשלעצמה על כי אותו נהג תרם באשמו לקרות התאונה. אמירה מעין זו, ככלל, משקפת את חוויתו הסובייקטיבית של אותו נהג, כמי שאכן הופתע, שאם לא כן אפשר והתאונה לא הייתה מתרחשת. לעולם יש לבחון כאמור את סיבת העצירה וכיוצ"ב נתונים שיש בהם כדי להצביע על מידת אשמו של כל אחד מן הנהגים המעורבים, אם בכלל.

בנסיבות העניין, מצאתי כי עדותו של נהג התובעת מהימנה עליי. עד זה העיד כאמור כי האט את מהירות נסיעתו עד כדי עצירה, בשל עומס תנועה בו הבחין. אין חולק כי הוא עשה כן מבלי לפגוע ברכב שנסע לפניו, שבלם אף הוא. על כך הוסף את עדותו (הלא ברורה דיה בהקשר זה), לפיה הנתבע והעד מטעמו, או מי מהם, ציינו לאחר התאונה כי היא אירעה בשל חוסר תשומת לב שלהם. לא הונחה בפניי ראיה כלשהי שיש בה כדי ללמד על כי נפל פגם כלשהו באופן נהיגת עד זה את רכב התובעת.

מנגד, לא אוכל ליתן אמון בגרסאות הנתבע והעד מטעמו, באשר לאופן קרות התאונה. בסע' 11 לכתב ההגנה, צוין כי בעקבות בלימת נהג התובעת את הרכב ללא כל הצדקה, בלם הנתבע את רכבו אף הוא, אך חרף ניסיונו לא הצליח לבלום ממהירות 90 קמ"ש למהירות אפס. עם זאת, בעדותו מסר כאמור כי נהג במהירות 20-30 קמ"ש. לא הוצג כל טעם והסבר לסתירה כה מהותית בין האמור. יתרה מכך, טענת הנתבע, כמו גם טענתו הדומה של העד מטעמו, לפיה נהג התובעת נסע במהירות 40-50 קמ"ש, אינה מתיישבת, הגיונית, עם טענת הנתבע לפיה הוא עצמו נסע במהירות 20-30 קמ"ש. לא ברור מדוע יבחר הנתבע לנסוע במהירות כה נמוכה באופן יחסי, בעוד רכב התובעת שבפניו נוסע מהר יותר, קרי- מתרחק הוא ממנו במהירות. טענה זו בלתי סבירה ואני מוצא לדחותה. עוד יש לזכור כי התאונה אירעה בשעת ליל, וכי בשל החשיכה חובה הייתה על הנתבע להקפיד על שמירת רווח בטוח מרכב התובעת.

בשולי הדברים אעיר כי בעת שהתחיל נהג הנתבעת למסור את עדותו הראשית, שהה באולם העד מטעמו, עד אשר הבחנתי בדבר והוריתי על הוצאתו. בין לבין, שמע העד את עדות הנתבע באשר למהירות נסיעתו.

מכלל טעמים אלה אני מוצא לדחות גם את עדות העד מטעם הנתבע בהקשר זה, הדומה לעדות הנתבע.

משכך אני מוצא לקבוע כי הגם שלא ניתן לדעת לאשורה את מהירות נסיעת הנתבע עובר לתאונה, יש לדחות את טיעון הנתבע והעד מטעמו לפיה נסע במהירת 20-30 קמ"ש.

המסקנה העולה מכל האמור היא, כי הנתבע לא שמר על מרווח בטוח מרכב התובעת, כפי הוראות הדין. בהעדר אינדיקציה לפיה נפל פגם באופן נהיגת נהג התובעת, דין תביעת התובעת להתקבל ככל שהדבר נוגע לשאלת החבות.

מכאן לשאלת גובה הנזק. סך התביעה הוא 13,360 ₪. סך זה מורכב מנזק שנגרם כאמור בחוות הדעת שצורפה, בסך 10,701 ₪, ירידת ערך בסך 2,259 ₪ ושכ"ט שמאי בסך 400 ₪.

נהג התובעת העיד כי בעקבות התאונה נגדם נזק בפגוש האחורי של הרכב, אותו תיעד. לדבריו, כתוצאה מן התאונה נפגע תא המטען של הרכב, אשר נפתח רק למחרת ליל התאונה ולא נסגר עד לתיקונו בפועל. גם עד הנתבעת העיד כי המעיכה שנוצרה, כניבט מן התיעוד הצילומי, נגרמה כתוצאה מן התאונה.

ב"כ הנתבע לא כפר בעצם המעיכה בטמבון, ואולם העלה טענות שונות המלמדות לשיטתו על כי גובה הנזק "נופח". דין טיעונים אלה להידחות. הנתבע לא ביקש לחקור את השמאי מטעם התובעת ונמנע מהגשת חוות דעת נגדית. משכך, לא בוססו טיעוניו בהקשר זה.

לאור כל האמור, התביעה מתקבלת במלואה. הנתבע ישלם לתובעת סך 13,360 ₪, נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. כמו כן ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 1,800 ₪ ואת שכר העד מטעמה, בסך 200 ש"ח. הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ט, 04 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.