המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להישפט.

בתחילה הועברה הבקשה לתגובת המשיבה ומשזו התקבלה נקבעה הבקשה לדיון במעמד הצדדים ליום 21.2.18, תוך שהבהרתי כי על המבקש לזמן לדיון את הנהג שעל שמו הוא מבקש להסב את הדו"ח נשוא הבקשה.

בתאריך 21.2.18 התייצב ב"כ המבקש והודיע כי המבקש נסע לחו"ל ולפיכך ביקש לדחות הדיון והדיון נדחה בהתאמה ליום 26.3.18.

בתאריך 26.3.18 שב והתייצב ב"כ המבקש ללא מרשו וטען כי המבקש מרותק למיטתו בשל מצבו הרפואי תוך שהציג מסמך רפואי מיום 27.2.18.

לאחר שעיינתי במסמך הבהרתי כי אין המדובר במסמך המצדיק את היעדרותו של המבקש (ולהיפך- ר' החלטתי בפרוטוקול מאותו היום), אך אפשרתי למבקש, לפנים משורת הדין, להגיש מסמכים התומכים בטענתו, עד ליום 8.4.18 בטרם אמחק את הבקשה בשל אי התייצבותו.

בתאריך 5.4.18 הגיש המבקש מסמך רפואי נוסף, מאותו היום.

לאחר שעיינתי במסמך הרפואי מיום 5.4.18 מצאתי שאין בו כדי להצדיק את אי התייצבותו של המבקש לדיון בעניינו.

כאמור בהחלטתי מיום 26.3.18 המסמך הרפואי מיום 26.2.18 אינו מצדיק את אי התייצבותו של המבקש לדיון אלא מלמד כי הותר לו לחזור לעבודה במתכונת חלקית.

לעומתו, המסמך מיום 5.4.18 מלמד כי המבקש טוען כי הוא ממשיך לסבול מכאבי גב, אשר מתגברים בישיבה ממושכת ובהליכה ובעת התקפים הוא לא מסוגל לקום בכלל. יחד עם זאת, כעולה מהמסמך, מאז 5.1.18 ועד לביקור החוזר הנוכחי, המבקש לא הגיע לביקורים נוספים. הווה אומר שעל אף טענותיו למגבלות רפואיות ביום 26.3.18 המבקש אינו אוחז בתיעוד רפואי כזה או אחר שיש בו כדי לתמוך בטענתו האמורה.

לאור כל האמור לעיל, אני מוצא כי אין במסמכים הרפואיים מסקנה או ממצא רפואי התומכים בטענותיו של המבקש ובהתאמה אני רואה לקבוע כי אי התייצבותו של המבקש לדיון שנקבע ליום 26.3.18 הייתה בלתי מוצדקת ולפיכך יש לדחות את הבקשה.

אשר על כן אני דוחה את הבקשה ומבטל את הדיון שנקבע ליום 14.5.18.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ח, 08 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.