לפני בקשה להארכת מועד להישפט.

למבקש נרשם דוח שעניינו אי ציות לרמזור (דוח פנימי). כעולה מתגובת המשיבה לבקשה נשלח הדוח למענו של המבקש ביום 15.10.17 ושם נדרש על ידי המבקש או על ידי מי מטעמו. המבקש, בבקשתו, טוען אחרת. לדבריו הוא לא קיבל דוח מן השוטר ולא באמצעות הדואר (סע' 3-4 לתצהיר המבקש).

בדיון שהתקיים בבקשה נחקר המבקש ושב על גרסתו כי לא קיבל דבר מן השוטר עורך הדוח.

דיון והכרעה

החלטתי לקבל את הבקשה ולהאריך למבקש את המועד להישפט בקשר לדוח 26500727719 תוך שרשמתי לפני כי המבקש מוותר על טענת התיישנות ככל שעמדה לו. אלה נימוקיי.

עמדת המבקש היא כי לא קיבל את הדוח מן השוטר שרשם את הדוח או באמצעות הדואר. עמדת המשיבה, לעומת זאת, הייתה כי הדוח נשלח למענו של המבקש ושם נדרש על ידו או על ידי מי מטעמו. חשוב להדגיש כי בהליך זה המשיבה אינה נסמכת על חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44 א לתקנות סדר הדין הפלילי. לפיכך אין רלוונטיות לחזקה בו כמקור עובדתי חלופי להסקת מסקנות בדבר קבלת או אי קבלת הדוח על ידי המבקש. המשיבה אינה מציגה אישור מסירה חתום לתמיכה בעמדתה אלא רק פלט מחשב. לעניין מעמדו הראייתי של פלט מחשב זה נקבע כי "הרשומה המוסדית" נושא הדיון ["פלט שהופק ממערכת המחשוב המשטרתית ובו מופיעים פרטי המערער וצוין כי דבר הדואר נשלח למערער ד-.ס.] נערכה על ידי התביעה המשטרתית והוגשה על ידה במסגרת ההליך הפלילי ולפיכך אינה בבחינת "רשומה מוסדית" הקבילה מכוח סעיף 36 (א) לפקודת הראיות" (עפ"ת (מר') 35126-02-16 פינבלט נ' מ"י).

לאור האמור, משהמשיבה אינה סומכת על חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי אלא טוענת כי כעניין שבעובדה כי המבקש קיבל לידיו את הדוח אך אינה מוכיחה עובדה זו בראיה קבילה אני מוצא לקבל את הבקשה כמפורט לעיל.

ניתנה היום, י"ג אדר תשע"ח, 28 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.