1. לפניי תביעת שיבוב ותביעת שיבוב שכנגד, בגין תגמולי ביטוח ששילמו התובעת והתובעת שכנגד למבוטחיהם בעקבות נזקים רכוש שנגרמו על רקע תאונת דרכים.

תאונת הדרכים ארעה ביום 22.02.2017 בין כלי רכב, מסוג מיניבוס, מ"ר 31-629-76 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת והנתבעת שכנגד בביטוח נזקי רכוש לרבות ביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "המיניבוס") לבין כלי רכב, מסוג פרטית, מ"ר 96-381-52 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי הנתבעת והתובעת שכנגד בביטוח נזקי רכוש לרבות ביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "הפרטית") (ולהלן: "התאונה").

2. התובעת טוענת כי עם התחלפות האור ברמזור שבכיוון נסיעת המיניבוס לירוק ולאחר עצירה, נכנס המיניבוס לצומת בפנייה שמאלה אלא שאז הפרטית, שהגיעה לצומת מהכיוון הנגדי בנסיעה ישרה ובניגוד לאור אדום שדלק בכיוון נסיעתה, פגעה בו. לטענת התובעת, בגין התאונה נגרמו למיניבוס נזקים אשר הוערכו על ידי שמאי רכב מטעמה וזה קבע כי המיניבוס איבד מערכו באופן מוחלט. התובעת פיצתה את מבוטחה בגין נזקיה ועתה תובעת שיבוב בגין הפסדיה.

מנגד טוענת הנתבעת כי הפרטית נכנסה לצומת בחסות אור ירוק, והיה זה המיניבוס אשר נכנס לצומת בחוסר זהירות ופגע בה והסב לה נזקים. הנתבעת מכחישה את הנזק ושיעורו.

בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישה הנתבעת תביעה שכנגד במסגרתה היא תובעת שיבוב בגין הפסדיה שנגרמו בגין התאונה.

בכתב ההגנה לתביעה שכנגד חוזרת הנתבעת שכנגד על בסיס העובדתי שבכתב התביעה מטעמה. כמו כן, מכחישה הנתבעת שכנגד את הנזק הנטען שנגרם לפרטית ואת שיעורו.

למעשה, המחלוקת בין הצדדים לתובענה היא הן לעניין האחריות לקרות התאונה והן לעניין הנזק.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוצגו ראיות הצדדים. מטעם התובעת הוצגו – טופס ההודעה על התאונה שנמסרה לתובעת (ת/1), תמונות נזק למיניבוס (ת/2), חקירת נהג המיניבוס במשטרה (ת/3), ומטעם הנתבעת הוצגו – טופס ההודעה על התאונה שנמסרה לנתבעת (נ/1), תמונות נזק לפרטית (נ/2) ותיק המשטרה (נ/3).

כמו כן, העידו ונחקרו נהגי כלי הרכב המעורבים בתאונה ועדה נוספת שישבה בפרטית בעת התאונה.

4. בתום חקירת העדים, סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה.

עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית והתביעה שכנגד להתקבל חלקית, באופן שנהג הפרטית יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 75% ואילו נהג המיניבוס יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 25%, מן הטעמים המפורטים להלן:

5.1. המסגרת הנורמטיבית המסדירה את כללי הכניסה לצומת מרומזר קבועה בתקנה 64(ה) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, בלשון זו:

"נוהג רכב המתקרב לצומת שבו התנועה מוסדרת על ידי רמזור, יציית לאותות שברמזור ולא ייכנס לצומת אלא לאחר שהופיע בו אור ירוק; היה ברמזור אור צהוב מהבהב - יאיט נוהג הרכב ובמקרה הצורך אף יעצור את רכבו כדי לאפשר להולך רגל להשלים את החצייה בבטחה ויתן זכות קדימה לרכב אחר שנכנס לצומת מכביש אחר, או לרכב הבא אל הצומת."

5.2. נהג המיניבוס העיד כי תחילה עמד לפני הכניסה לצומת בנתיב השמאלי המיועד לפנייה שמאלה בצומת ולאחר שהאור ברמזור התחלף לירוק התחיל לנסוע וכאשר היה "ברבע האחרון" של הדרך, הגיחה הפרטית במהירות מהכיוון הנגדי וארעה התאונה כאשר כל חזית המיניבוס ניזוקה, והפרטית נעצרה במרחק של 200 מטר ממיקום התאונה (עמ' 3, שורות 6-1 לפרוטוקול).

נהג המיניבוס העיד בחקירתו הנגדית כי לפני הכניסה לצומת עמד בקו העצירה (עמ' 3, שורות 22-21 לפרוטוקול), ולא היו כלי רכב מאחוריו או מצדדיו (עמ' 3, שורות 20-15 לפרוטוקול).

נהג המיניבוס שולל כי עמד בצומת (עמ' 4, שורות 11-10 לפרוטוקול) זאת ביחס לטענה הנגדית של נהג הפרטית, לפיה המיניבוס עמד 45 מעלות שמאלה לאחר קו העצירה מכיוון נסיעתו.

לעומת זאת, נהג הפרטית העיד כי נכנס לצומת בנסיעה רציפה במהירות של 80-70 קמ"ש (עמ' 7, שורות 9-8 לפרוטוקול). עוד העיד כי שדה ראייתו היה פתוח וראה את המיניבוס עומד בזווית של 45 מעלות וממש בעת כניסת הפרטית לצומת, כשכבר היה בתוך הצומת (עמ' 7, שורות 23-22 לפרוטוקול), הבחין במיניבוס מתחיל להיכנס לצומת (עמ' 7, שורות 11-9 לפרוטוקול). נהג הפרטית מתאר כי הוא ניסה לברוח לצד ימין כדי לחמוק מהמפגש עם המיניבוס, אך לא האט את מהירות נסיעתו (עמ' 7, שורות 12-11 לפרוטוקול). נהג הפרטית העיד עוד כי אנשים שהיו בזירת התאונה אמרו לו לאחר מכן כי המיניבוס "נסע באדום", אך לא לקח מעדים אלו את פרטיהם מאחר והיה מצוי בסערת רגשות (עמ' 7, שורות 15-13 לפרוטוקול).

נהג הפרטית תיאר כי מלוא חזית המיניבוס פגעה באמצע הדופן השמאלית של הפרטית (עמ' 7, שורות 26-24 לפרוטוקול).

נהג הפרטית מתאר כי כאשר הפרטית הייתה בדרכה לצומת המיניבוס עמד בזווית של 45 מעלות בתוך הצומת לכיוון שמאלה, זאת לנוכח אור אדום ברמזור שבכיוון נסיעתו, ואז ודווקא בזמן שהפרטית נכנסה כבר לצומת, החליט נהג המיניבוס משום מה להיכנס גם הוא לצומת. ככל שגרסתו זו של נהג הפרטית נכונה היא הרי שזו מתאימה ל"מחטף רמזור" (כניסה לצומת תוך ניצול פרק הזמן הקצר שיש בין התחלפות האור ברמזור בכיוון הנסיעה לאדום לבין הופעת אור ירוק ברמזור בכיוון הנסיעה החוצה אותו).

נהג הפרטית מאשר כי לפני המגע בין כלי הרכב, המיניבוס הספיק לחצות את שני הנתיבים השמאליים בכיוון נסיעתה של הפרטית (עמ' 9, שורות 15-12 לפרוטוקול). נהג הפרטית מאשר כי ניסה לחמוק מהתאונה על ידי הסטת הפרטית וכי לא פעל לבלום את הפרטית.

לקראת סוף חקירתו הנגדית אומר נהג הפרטית כי כאשר נכנס לצומת הבחין במיניבוס "גולש" לצומת (עמ' 10, שורות 5-4 לפרוטוקול), ולאחר מכן משנה את גרסתו ואומר כי המיניבוס "נסע" אל תוך הצומת (עמ' 10, שורות 7-6 לפרוטוקול), הגם שבהודעה לחברת הביטוח (נ/1) נרשם "שחור על גבי לבן" כי המיניבוס "גולש" לתוך הצומת. יש להניח כי המונח "גולש" לא נכתב מפרי דמיונו של סוכן הביטוח או מפרי דמיונו של מי שכתב את ההודעה, כאשר נהג הפרטית טוען כי לא הוא כתב את ההודעה, אלא על פי לשונו של נהג הפרטית.

אציין כי עדותה של העדה הנוספת מטעם הנתבעת והתובעת שכנגד לא היה בה ולא כלום באשר היא העידה כי לא הבחינה בתאונה ולא ידעה לתת פרטים רלוונטיים הקשורים בתאונה למעט היותה נוכחת בפרטית (עמ' 10, שורה 25 ועד עמ' 11, שורה 2 לפרוטוקול).

5.3. לא מצאתי כל ממש בעובדה שבראשית חקירתו המשטרתית ביקש נהג המיניבוס לממש את זכותו המוקנית לו על פי דין להיוועץ בעורך דין (עמ' 3, שורות 14-11 לפרוטוקול).

5.4. כמו כן, איני מקבל את ניסיונו של ב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד להציג לבית המשפט כי השימוש שעשה נהג המיניבוס בנוגע למונח "רבע אחרון" היה בקשר עם מקום עמידתו לפני הכניסה לצומת (עמ' 4, שורות 3-1 ועמ' 5, שורות 4-2 לפרוטוקול). לאחר בחינה מעמיקה של העניין, מדובר לטעמי בטעות בהבנת הדברים מצדו של ב"כ הנתבעת או במקרה הפחות טוב בהטעיה מצדו. מעיון בחקירתו במשטרה של נהג המיניבוס (ת/3) עולה כי המונח "רבע אחרון" מייחס נהג המיניבוס לפנייה שמאלה של המיניבוס בצומת (עמ' 3 שורה 43 למוצג ת/3). דהיינו, המפגש בין כלי הרכב התרחש כאשר המיניבוס היה ברבע האחרון של הפנייה שמאלה, לאחר שהמיניבוס הספיק, כביכול, לעבור שלושה רבעים של המקטע לפנייה שמאלה.

5.5. זאת ועוד, איני מקבל את ניסיונו של ב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד להיתלות בטענתו של נהג הפרטית, לפיה היו אנשים בזירת התאונה שראו שהמיניבוס נכנס לצומת בניגוד לאור אדום ברמזור. הנתבעת והתובעת שכנגד לא הביאה עדות של כל עד ראייה שכזה ולכן לא עלה בידי הנתבעת והתובעת שכנגד להציג ראיה אובייקטיבית התומכת בגרסתה.

5.6. ב"כ הנתבעת והתובעת שכנגד טוען בסיכומיו, כי בכיוון נסיעתו של המיניבוס עמדו כלי רכב נוספים אשר לא נכנסו לצומת, זאת על מנת להראות כי היה זה אך המיניבוס שנכנס לצומת בניגוד לאור אדום ברמזור שבכיוון נסיעתו. אני דוחה טענה זו מכל וכל. ראשית, נהג המיניבוס שולל כי היו כלי רכב מאחוריו או מצדדיו. שנית, נהג הפרטית לא ציין בעדותו היכן עמדו כלי הרכב הנוספים מכיוון נסיעתו של המיניבוס. ייתכן שכלי רכב נוספים אלו, אם בכלל, עמדו מאחורי המיניבוס, ואם אכן עמדו מאחוריו, הרי שמובן מדוע לא נכנסו לצומת – מאחר שהמיניבוס היה מעורב בתאונה עם הפרטית אשר מנעה מהם להיכנס לצומת.

5.7. סבורני כי נהג הפרטית הסיע את הפרטית במהירות שאינה תואמת את הכניסה לצומת. אמנם, תחילה העיד נהג הפרטית כי נכנס לצומת במהירות נסיעה של 80-70 קמ"ש כאשר מהירות נסיעתו הייתה רציפה לכל אורך הדרך. אולם לקראת סוף עדותו ולשאלת בית המשפט, הוא הוסיף ואמר כי מהירות נסיעתו לפני הכניסה לצומת הייתה 100 קמ"ש ורק עם התקרבותו לצומת הפחית את מהירות נסיעתו ל- 80-70 קמ"ש (עמ' 10, שורות 14-11 לפרוטוקול). גרסה בלתי עקבית זו מלמדת על ניסיון להסתיר את מהירות נסיעתו האמתית של הפרטית בעת הכניסה לצומת. מה גם, שאז מובן מדוע נהג הפרטית בראותו את המיניבוס נכנס לצומת פעל להסיט את הפרטית ימינה במקום לבלום אותה.

5.8. יש לציין כי אף אחד מן הצדדים לא טרח להביא חוות דעת של בוחן תנועה או חוקר תאונות דרכים בתיק, ביחס לשאלה איזה מבין כלי הרכב המעורבים בתאונה נכנס לצומת בניגוד לאור אדום ברמזור שבכיוון נסיעתו. אמנם, ב"כ הנתבעת ביקש בתחילת הדיון לדחות את מועד הדיון על מנת שיוכל להביא חוות דעת שכזו. עם זאת, בית המשפט לא נעתר לבקשה זו מאחר שמי שחפץ להציג ראיה שכזו היה לו די זמן לעשות זאת עוד לפני ערב הדיון בו הועלתה לראשונה הבקשה לדחיית מועד הדיון.

לכן, ברור הוא כי מלאכת ההכרעה בסוגיית האחריות לקרות התאונה נעשתה על יסוד גרסאות העדים, מוקדי הנזק, ונתוני הכביש והצומת.

5.9. לאחר שבחנתי את הראיות העומדות לפניי הגעתי לכלל דעה כי עיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהג הפרטית.

5.10. יחד עם זאת, אין לפטור את נהג המיניבוס בלא כלום.

איני מקבל את תיאורו של נהג המיניבוס, לפיו לפני שנכנס לצומת, הצומת היה פנוי ולא היה כל רכב מהכיוון הנגדי. נהג המיניבוס טען כי שדה ראייתו היה ל 100-50 מטר קדימה לכיוון הנגדי, ואז כשהחל להיכנס לצומת לפתע פתאום הגיחה הפרטית ופגעה בו (עמ' 5, שורות 10-7 לפרוטוקול). מובן הוא כי הפרטית לא צצה יש מאין. בהנחה שתיאורו של נהג המיניבוס, לגבי שדה ראייתו נכון הוא, הרי שדי היה בשדה הראייה זה כדי להבחין בפרטית המגיחה מהכיוון הנגדי ולכלכל את צעדיו בהתאם.

5.11. משכך, אני קובע כי נהג המיניבוס לא בדק כיאות את הצומת טרם כניסתו אליו. אם היה נהג המיניבוס טורח לבחון את הצומת היה מזהה את הפרטית המתקרבת ואז היה מבין כי הצומת אינו פנוי. משכך, גם על נהג המיניבוס מוטלת אחריות לקרות התאונה אם כי במידה פחותה יותר מאשר אחריותו של נהג הפרטית.

5.12. באשר למחלוקת בעניין הנזק הנטען, הרי שמאחר שהנזק בשתי התביעות נתמך בחוות דעת שמאים ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק ואף לא הודיע על רצונו לחקור את שמאי הצד שכנגד על חוות דעתו, בהתאם לתקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הרי שסכומי התביעות בדין יסודם.

6. לפיכך, התביעות מתקבלות חלקית, כפי האמור בפתח סעיף 5 לעיל.

התביעה העיקרית

7. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

7.1. סך של 57,997 ₪, שהינו 75% מסכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

7.2. הוצאות משפט – ובכלל זה אגרת בית המשפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד – 10,000 ₪.

7.3. שכר העד כפי שנפסק בדיון.

התביעה שכנגד

8. הנתבעת שכנגד תשלם לתובעת שכנגד את הסכומים הבאים:

8.1. סך של 9,548 ₪, שהינו 25% מסכום התביעה שכנגד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד למועד התשלום המלא בפועל.

8.2. הוצאות משפט – ובכלל זה אגרת בית המשפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד – 3,000 ₪.

8.3. שכר העדים כפי שנפסק בדיון.

9. הסכומים הכוללים המנויים בסעיפים 7 ו-8 לעיל ישולמו תוך 30 יום.

10. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ג אדר ב' תשע"ט, 30 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.