לפני תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו כתוצאה מתאונה מיום 5/8/15 (להלן: "התאונה").

אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לשאלת האחריות לקרות התאונה.

בפתח הדיון בפני הסכימו הצדדים כי שיעור הנזק בו חבה הנתבעת יעמוד על סך 1,520 ₪.

המחלוקת היחידה בין הצדדים נוגעת לסוגיית זכות התובע להוצאות בגין הגשת התביעה.

טענות הצדדים והעובדות :

הנתבעת תבעה את התובע בגין נזקיה כתוצאה מהתאונה, במסגרת תא"מ 34198-12-15 בבית המשפט השלום ברמלה (להלן: "התיק המקביל").

ביום 4/2/18 ניתן פסק דין בתיק המקביל, בו נקבע כי התובע כאן נושא באחריות בשיעור של 80% לקרות התאונה בעוד שהנתבעת כאן נושאת באחריות בשיעור של 20%.

זמן קצר לאחר שניתן פסק הדין בתיק המקביל, הגיש התובע את התביעה דנן, בה תובע את מלוא נזקיו, מבלי שקדמה לכך פנייה מוקדמת כלשהי לנתבעת.

הדיון שבפני התמקד אך ורק בסוגיית ההוצאות.

התובע טען בפני כי לבעל דין זכות לתבוע את נזקיו בכל עת וניהול הליכים מקבילים הוא דבר שבשגרה. לגישתו, אין חובה לשלוח לצד שכנגד דרישת תשלום טרם הגשת תביעה.

הנתבעת טענה כי התביעה דנן, הוגשה בחוסר הגינות ובחוסר תום לב. עוד טענה, כי דרישת התובע לפסיקת הוצאות עומדת בניגוד לחובתו להקטין את הנזק.

דיון

על יסוד החומר שהונח בפני, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות התובע בגין הגשת התביעה דנן.

ראשית, התכלית העיקרית של פסיקת ההוצאות הינה להביא לכך שבעל הדין שזכה בהליך לא ייצא בחסרון כיס. כדרך כלל ייפסקו הוצאות לזכות הצד שזכה בהליך, לכיסוי ההוצאות הסבירות והמידתיות בהן נשא במסגרת ההליך. מאידך, מקום בו ניתן היה, במאמץ סביר, להביא לתוצאה שהושגה בהליך השיפוטי בלא הגשת התביעה, אין הצדקה לפסוק הוצאות משפט.

פסק הדין בהליך המקביל, שניתן שעות ספורות עובר להגשת התביעה דנן, בשילוב עם טענות הנתבעת בכתב ההגנה בו הבהירה, בין היתר, כי היא מסכימה לתשלום נזקי התובע (בשיעור שנקבע במסגרת פסק הדין בהליך המקביל) בכפוף להצגת אסמכתאות, הביאו אותי לכלל מסקנה לפיה הגשת התביעה נעשתה ללא צורך ממשי. לא מדובר במקרה בו קיימת מחלוקת עניינית בשאלת הנזק.

שנית, אני סבורה כי טרם הגשת התביעה דנן, היה על התובע להשקיע מאמץ סביר לצורך יישוב הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, לרבות על ידי פנייה מוקדמת לנתבעת ומתן שהות סבירה להיענות לדרישות המופנות אליה וזאת כחלק מהחובה לפעול בהגינות ובתום לב. לא התרשמתי כי קיים במקרה דנן, טעם ענייני שהצדיק הגשת התביעה, במועד שהוגשה, ללא פנייה מוקדמת.

שלישית, פנייה מוקדמת לנתבעת, היתה חוסכת את הוצאות ניהול ההליך שבפני והיא חלק מחובת התובע להקטין את נזקיו.

רביעית, שיקולי יעילות והקלה על העומס בבתי המשפט תומכים אף הם בצורך ליישב את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. חיוב הנתבעת בהוצאות במקרה ישדר מסר שגוי לציבור המתדיינים.

יתר טענות הצדדים, לא נעלמו מעיני, אלא שאין בהן כדי לשנות ממסקנתי לפיה אין לפסוק הוצאות התובע בגין ההליך דנן מהנימוקים שפורטו לעיל.

בהתאם להסכמת הצדדים ביחס לשיעור נזקי התובע, אני פוסקת כי לסילוק סופי ומוחלט תשלם הנתבעת לתובעת סך 1,520 ₪, שישולמו בתוך 30 יום מעת המצאת פסק הדין לידי הנתבעת, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

לפנים משורת הדין, אני נמנעת מחיוב התובע בהוצאות הנתבעת.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ח, 17 יוני 2018, בהעדר הצדדים.