לאחר עיון בבקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף ובתגובת התובעים, ולאחר עיון במסמכים שהוגשו ביום 3.4.19 ע"י ב"כ הנתבעים, הנני רואה לנכון להורות כדלקמן:

1. מעיון בכתבי הטענות נשוא ההליך שנוהל בפני כב' המפקחת על רישום המקרקעין (תיק 217/11), לרבות בפסק הדין שהתקבל בהסכמת הצדדים, עולה כי התביעה הוגשה על ידי 4 תובעים שהיו/הינם בעלים של 5 מתוך 6 הדירות בבית המשותף נשוא התביעה (גוש 10764, חלקה 48). הנתבעים בתביעה הנ"ל, הינם בעלי הדירה ה- 6 והינם גם הנתבעים בתביעה זו. (ר' סעיף 1 לכתב התביעה שהוגש לפני כב' המפקחת).

2. בעת שהוגשה התביעה בפני כב' המפקחת, התובעים לא היו בעלים של הדירות בבית המשותף. משכך, התובעים עצמם לא היו צד ישיר להליך הנ"ל.

3. על אף האמור, והואיל וכלל בעלי הדירות בבניין המשותף היו צד לתביעה שנידונה בפני כב' המפקחת, והיו גם צד להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, הרי שפסק הדין חל על כלל בעלי הדירות בבניין המשותף, לרבות על חליפיהם.

4. במילים אחרות, התובעים בתביעה דנן, הינם חליפיהם של חלק מהתובעים בתביעה הנ"ל, ולכן פסק הדין שניתן חל גם עליהם.

5. לאור האמור, וככל שפסק הדין לא בוצע, ישנן 2 אפשרויות פעולה:

האחת, הגשת בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, וזאת על מנת שבית המשפט יכוף את פסק הדין שניתן כנגד הנתבעים. במסגרת פקודת ביזיון בית המשפט, ניתן קנס בגין אי ביצוע פסק הדין לטובת אוצר המדינה (ולא לטובת התובע), וזאת מאחר שבאי ביצוע פסק הדין הוא גרם לביזוי כבודו של בית המשפט.

באמרת אגב יצוין, כי אומנם התובעים דכאן אינם התובעים במסגרת פסק הדין שניתן על ידי כב' המפקחת, ואולם נוכח היותם חליפיהם של התובעים המקוריים, לטעמי לא אמורה להיות מניעה עקרונית כי בקשה מסוג זה תוגש גם על ידם. ואולם, ממילא איני נדרשת להכריע בסוגיה זו, כיוון שהתובעים מעוניינים בנקיטת הפעולה השנייה שתפורט להלן.

השנייה, הגשת תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעים עקב אי ביצוע פסק הדין.

6. בניגוד לנטען על ידי הנתבעים, ספק בעיני באם הזכות להגשת בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, מונעת מהתובעים כאן, שהינם חליפיהם של התובעים המקוריים, להגיש תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו להם לכאורה בגין אי ביצוע פסק הדין שניתן.

לטעמי, מדובר בשני מסלולים ו/או שתי דרכי פעולה מקבילים, אשר אינם באים זה על חשבון זה.

7. לאור האמור, אין מניעה כי התובעים דכאן, יגישו תביעה לפיצוי כנגד הנתבעים דכאן, שהיו הנתבעים בפסק הדין שניתן ע"י כב' המפקחת, בגין הנזקים שנגרמו להם עקב אי ביצועו. ואולם, הנזקים אותם ניתן לתבוע כאמור, מתוחמים ומוגבלים לאמור בפסק הדין, ולא לחזית הטענות המקורית נשוא כתב התביעה שהוגשה בפני כב' המפקחת.

8. במסגרת התביעה בפני המפקחת, נדרשה הריסה של כל הבנוי בתחומי החצר המשותפת, החורג מתחומי הממ"ד שהוסכם כי ייבנה בחצר, ולהשיב החצר והרכוש המשותף (כולל חומת הבית המשותף) למצבו הקודם.

9. על אף האמור, במסגרת פסק הדין שניתן ע"י כב' המפקחת, אושרה הסכמה, כי: "הבניה הקיימת בפועל מוסכמת על הצדדים בהתאם למצב הקיים בשטח". חרף זאת נקבע כי הנתבעים יסירו את יציקת הבטון המצויה במשטח שסומן כחניה באופן שיוותר שביל ברחוב של 2 מ' מקיר ההפרדה בין החלקה לחלקה הסמוכה, לכיוון הגינה, וכי במקום הבטון יישתל דשא במפלס הגינה הקיימת. עוד נקבע כי הנתבעים רשאים להתקין שער ומאידך להשלים את בניית הגדר שהייתה קיימת עוד קודם.

10. כפועל יוצא, התובעים מנועים מלהגיש תביעה לתשלום פיצוי בדמות דמי שימוש בגין כלל החצר המשותפת, כפי שצוין על ידם במסגרת חוות דעת השמאי שהוגשה על ידם במצורף לתביעה (דמי שימוש בגין 250 מ"ר).

התובעים רשאים להגיש תביעה לתשלום פיצוי בדמות דמי שימוש ביחס לשטח יציקת הבטון שהייתה אמורה להיות מוסרת ובמקומה היה אמור להישתל דשא, ולא מעבר לכך. ביחס ליתר חלקי החצר, ניתן כאמור פסק דין ע"י כב' המפקחת המתיר את הותרת המצב בחצר כמות שהוא, והתובעים כפופים לו, מכוח היותם חליפיהם של התובעים המקוריים. פסק הדין הינו חלוט ומקים מעשה בי-דין, ביחס לתובעים דכאן, על כל המשתמע מכך.

11. לכך יש להוסיף כי התובעים הינם בעליהם של 2 דירות מתוך 6 דירות בבניין המשותף. אי לכך, הזכות לקבלת דמי שימוש ברכוש משותף הינה בשיעור יחסי, אשר יחושב בהתאם לחלוקת שטח 2 הדירות בסך שטחי הדירות בבניין. לא ברור האם בוצע חישוב יחסי זה בכתב התביעה, וככל שלא, יש לתקן את התביעה בהתאם. (ר' בעניין זה סעיף 57 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969).

12. אשר ליתר השימושים ברכוש המשותף, אשר נעשו לכאורה ללא רשות על ידי הנתבעים, ואשר לא נכללים בכתב התביעה שהוגש בפני כב' המפקחת, אין מניעה להגיש תביעה לפיצוי בשיעור יחסי כאמור.

13. אשר לשימוש הנתבעים בגג המוצמד לדירות התובעים, הרי שככל שאין מחלוקת כי ניתנה רשות לעשות שימוש בגג על ידי הבעלים הקודמים של דירות מי מהתובעים, הרי שעל התובעים לצמצם את תביעתם לתקופה שתחילתה במועד בו נמסר לנתבעים כי הם אינם רשאים עוד לעשות שימוש בגג.

14. בשים לב לעקרונות האמורים, יש לבחון את כלל רכיבי כתב התביעה שהוגש על ידי התובעים.

לכתב התביעה צורפה חוו"ד שמאי ובמסגרתה צוין כי דמי השימוש חושבו בגין חצר משותפת בגודל של 250 מ"ר. כפי הנראה, דמי השימוש חושבו בגין כלל החצר ולא רק בגין שביל הבטון ברוחב 2 מטר שהיה על הנתבעים להסירו על פי פסק הדין. סוגיה זו אינה ברורה בוודאות ודורשת הבהרה, ובלבד שניתן יהיה לבחון את חזית טענות כתב התביעה הנוכחי ביחס למגבלות הקיימות, עקב פסק הדין שניתן על ידי כב' המפקחת.

כמו כן, יש לוודא כאמור כי דמי השימוש הנתבעים הינם דמי שימוש יחסיים ביחס לחלקם של התובעים ברכוש המשותף.

15. אשר על כן, אני מורה כי ב"כ התובעים יבחן את כתב התביעה בהתאם לעקרונות הנ"ל. ככל שיש צורך בתיקון כתב התביעה, יגיש ב"כ התובעים בקשה לתיקונו, תוך 30 יום מהיום. ככל שאין צורך בכך , תוגש על ידו הודעה לתיק, תוך המועד הנ"ל.

ככל שחרף מתן ההודעה כאמור, יסבור ב"כ הנתבעים כי נדרש תיקון של כתב התביעה ולחילופין סילוק של התביעה ו/או חלק מעילותיה, תוגש על כך בקשה מתאימה לתיק תוך 20 יום ממועד הגשת ההודעה מטעם התובעים.

התיק יובא לעיוני בעוד 40 יום מהיום.

ימי הפגרה יבואו במניין הימים.

ניתנה היום, ו' ניסן תשע"ט, 11 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.