לפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 4.1.18 (להלן- הוועדה) אשר קבעה כי לא חלה החמרה בדרגת הנכות היציבה של המערער.

תמצית העובדות

1. המערער, יליד 1947, נפגע בתאונת דרכים במסגרת עבודתו ביום 3.9.13 אשר הוכרה כתאונת עבודה על ידי המשיב.
2. הפגיעה שהוכרה היא בברך ימין, כף יד שמאל, קרסול ימין, כתף ימין ומרפק ימין בגינה נקבעו למערער נכויות זמנית ונכות צמיתה בשיעור 5% מיום 1.5.14.
3. המערער הגיש בקשה להחמרת מצב. הוועדה נשוא הערעור ערכה למערער בדיקה קלינית ופירטה את ממצאיה כדלקמן:

"ללא אטרופיה שרירי הגפיים התחתונים. מדווח על מיחושים בלתי ספציפים סביב הקוטב התחתון של הברך והסדק של הברך והסדק הפירקי הפנימי טווחי תנועה מלאים 0-160. יציבות שמורה . רגישות סביב המניסקוס הפנימי במבחני פרובוקציה."

1. תחת סעיף "סיכום ומסקנות" סיכמה הוועדה את הדברים הבאים:

"למערער עדות לנזקים מבניים בברך ימנית אותם קושר לחבלה

משנת 2013 אולם קיים תיעוד ברור בתיקו הרפואי לקיומם של

אותם הנזקים לפני 20 שנה.

אין כל פגימה אשר ניתן לייחסה לתאונה מ- 2013

לפיכך הוועדה דוחה את הערר.

אין החמרה."

טענות הצדדים בקצרה

1. לטענת המערער, הנמקת הוועדה הינה לקונית וחסרת הסבר מעמיק, משהיה עליה לקבוע האם קיימת נכות אם לאו, וככל שכן האם הנכות היא בגין התאונה.
2. ביום 20.5.14 עמד המערער בפני ועדה הרפואית לעררים אשר קבעה כי "ממצאי הבדיקה הגופנית בברך ימין וקרסול ימין אינם מצביעים על קיומה של נכות ...". לא ברור הכיצד וועדה אחת קובעת כי אין נכות כלל בברך ימין ואילו ועדה אחרת (4 שנים לאחר מכן) קובעת כי קיימת נכות, אולם מדובר במצב קודם.
3. בפני הוועדה מיום 4.1.18 עמדה בדיקה רפואית אשר העידה על נזקים מבניים בברך, אולם היא בחרה להתעלם ולקשור נזקים אלו למצב קודם. ברור מהו המצב הקודם, שכן לא הוכרה כל נכות בגינו.
4. הוועדה לא נימקה את החלטתה ולא ביססה אותה על נתונים מוכחים ועל כן נפל פגם בהחלטתה המחייב את השבת עניינו של המערער לפתחה.
5. לטענת המשיב, החלטת הוועדה הינה מנומקת ומפורטת והערעור שהוגש אינו מצביע על פגם משפטי בהחלטת הוועדה.
6. הוועדה הבהירה כי הנזקים המבניים אשר נצפו בברך ימין תועדו בתיקו הרפואי לפני 20 שנה ולפיכך אינם קשורים סיבתית לאירוע הפגיעה המוכר.
7. זאת ועוד, במסגרת החלטה חלוטה מיום 20.5.14, נשלל הקשר הסיבתי בין השינויים במדור הפטלו פמורלי לאירוע הפגיעה המוכר.

המשיב הוסיף, כי אין ממש בטענת המערער לפיה הוועדה קבעה כי קיימת נכות בברך ימין שכן כפי שניתן להתרשם מושג זה אינו מוזכר בפרק הסיכום והמסקנות.

דיון והכרעה

1. בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 ולהלכה הפסוקה, הביקורת השיפוטית של בתי הדין לעבודה על החלטות הוועדות הרפואיות לעררים מוגבלת לשאלות משפטיות בלבד, דוגמת טעות שבחוק, חריגה מסמכות, הפעלת שיקולים זרים או התעלמות מהוראה מחייבת ( ראו - עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).
2. בעניין חובת ההנמקה של הוועדה לעררים, הלכה פסוקה היא שהוועדה היא גוף מעין שיפוטי ובתור שכזה מוטלת עליה חובה לנמק את החלטתה כך שממנה ילמד לא רק רופא, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע מג/1356 -01 לביא - המוסד לביטוח לאומי פד"ע יז 130 (1985)).
3. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה דין הערעור להידחות וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.
4. המערער ביקש להפנות להחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 20.5.14 אשר דחתה את הערר שהוגש מהטעם שממצאי בדיקתה אינם מעידים על קיומה של נכות והממצאים הניווניים הקלים שנמצאו במדור הפטלו פמורלי אינם קשורים לתאונה ואינם מקנים נכות. עולה מהאמור שהוועדה אכן מצאה שינויים ניווניים ואולם הבהירה כי הם אינם קשורים לאירוע התאונה ובכך שללה את הקשר הסיבתי בין שינויים אלה לאירוע הפגיעה המוכר.
5. הוועדה מושא ערעור זה התייחסה לממצאי בדיקות וצילומים וציינה כי "עיון בתיקו הרפואי בשנת 9/1999 ישנו תיעוד של קרע מורכב בקרן אחורית מיניסקוס פנימי ברך ימין בדיוק אותו הממצא שיש עכשיו. ב 14/4/99 ישנו תיעוד לפגיעה ב- PFJ (המפרק הפטלו פמורלי)"

בהמשך קובעת הוועדה כי למערער עדות לנזקים מבניים בברך ימין אולם תיעוד בתיקו הרפואי מעיד על קיומם של אותם הנזקים לפני 20 שנה, ומוסיפה כי אין כל פגימה אשר ניתן לייחסה לתאונה מ- 2013.

1. לא מצאתי כטענת המערער כי יש סתירה בין החלטות הוועדות שכן הוועדה לא קבעה כי למערער נכות כטענתו, אלא ציינה כי קיימת עדות לנזקים מבניים. מעיון בהחלטת הוועדה ובדיקתה הקלינית לא ניתן ללמוד כי קיימת למערער נכות כלשהי בברך ימין כטענתו.

זאת ועוד, הוועדה מיום 20.5.14 שללה את הקשר הסיבתי בין השינויים הניווניים לאירוע הפגיעה המוכר ולפיכך, מקובלת עלי טענת המשיב לפיה אף אם הוועדה הייתה קובעת כי קיימת החמרה, הרי שלא ניתן היה לייחס אותה לאירוע שהוכר.

1. משהוועדה נימקה החלטתה והתייחסה למסמכים הרפואיים שעמדו בפניה, המערער לא הראה כי נפל פגם בעבודת הוועדה ועל כן, דין הערעור להידחות.

סוף דבר

1. הערעור נדחה. כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.
2. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, ב' תשרי תשע"ט, (11 ספטמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.